יום שני, 18 ביולי 2016

תנו לי רגע או הקושי שלי עם תאטרון

אחרי יום רצוף תלאות ותקלות מסוגים שונים, הלחץ ירד סוף סוף: השחקנים עלו על הבמה. נראה היה שלמרות הכול ההצגה תעלה כמו שצריך, הסאונד יפעל, האולם יתמלא והכול יהיה בסדר. הצלחתי להשלים שתי שכטות מלאות עד שהבנתי ששכחתי לקנות פרחים.
זה מנהג כזה, בהצגה חגיגית, שבסיום ההצגה השחקנים קוראים לבמאי ולמעצבים לבמה, מעניקים להם פרחים וחולקים איתם את מחיאות הכפיים.
מנהג נחמד.

אז שמונה בערב ועודף, יפו, ולי יש שישים וקצת דקות למצוא חמשה זרי פרחים או שמישהו הולך להיתקע על הבמה עם הרבה שתיקה וצחוק מאולץ.
חמוש באדרנלין שנולד מסטרס, מיואש מכל התקלות האלה שאני מייצר לעצמי ומתפלל לאיזה פתרון יצירתי שיצוץ במוחי, יצאתי אל הלילה לחפש פרחים.

ומצאתי.
זה לקח ארבעים דקות של שוטטות בגנים ציבוריים, גזירת גבעולים בידיים עירומות והרבה שכנוע עצמי שהזרים האלה נראים לפחות כמו משהו, אבל הצלחתי להמציא חמשה זרים ופניתי לעסוק בבעיות האחרות שצצו להם בינתיים, בזמן שהטקס הקטן מתנהל לו בחגיגיות עצלנית על הבמה, והזרים מוצאים את דרכם אל כתובתם הייעודית.
שעתיים אחר כך, בעודי עסוק בקיפול הבמה, נתקלתי בהם, בפרחים שלי, זרוקים נבולים לצד הבמה.

למה אני מספר את זה?
נראה לי כי אני סוגר עכשיו שנה פחות או יותר מאז שהחלטתי להתחייב לזמן מה לפוזת המפיק. ושוב ושוב תוקפות אותי השאלות האלה. כמה ערך יש לעבודה שלי? אני מעביר שם ימים, בעבודה. מכלה אנרגיות ושעות, נלחם בעצמי, בבלתמים, במערכות שנוטות לא לתפקד (כי מערכות, מעצם טבען, נוטות לא לתפקד). נלחם ומנסה לא להיכנע למילטריזם. מנסה, ולא תמיד מצליח, לשמור את האוזן קשובה ואת הלב פתוח. מנסה לעשות את זה טוב. לא כי סיפוק מקצועי או קידום, זין על קריירה. פשוט לעשות את זה טוב כדי לעמוד בסוף ושיצא משהו טוב.
ובסופו של דבר, הבמה תמיד תפורק בסיום הערב. והפרחים תמיד ימצאו את דרכם אל הפח הקרוב.
לא באמת אכפת לי מהפרחים. הם היו די נבולים מלכתחילה, אם להיות כנה.
אבל מעבר לדימוי העגול הזה של חיי המפיק, זה קצת חידד לי את כל הקושי שיש לי עם תאטרון.

אתם רואים, שלא כמו בקולנוע או בכתיבה, תאטרון היא אמנות שנעלמת ברגע שבו היא מתממשת. אם להשתמש בסיפור הזה, הרי שלפרחים עצמם אין שום חשיבות. אתה עובד ימים ולילות כדי להעמיד משהו על הבמה, ומרגע שהוא קרה, מה שהרכיב אותו הופך להיות חסר משמעות.
כי מה שחשוב זה לא השאלה האם הבמאי קיבל פרחים בסוף הערב. מה שחשוב זה השאלה האם היה את הרגע הזה שבו הבמאי עלה לבמה וקיבל את הפרחים בסוף הערב.
הרגע הזה.
הרגע.

בקולנוע, יגיד לכם כל תלמיד שנה א' שחורש על אייזנשטיין, הרגע מפורק ונמתח ונערך מחדש. בקולנוע, הרגע הוא קדוש. החוויה הקולנועית היא רגע אחד ארוך ומושהה שמוגש ומונגש לך מכל כיוון אפשרי.
בתאטרון אין את זה. פשוט אין את זה. אני לא יכול לעצור הצגה ולהגיד לך הנה, זה כאן, אתה רואה איך הוא עשה את זה הבמאי? בתאטרון אתה פשוט מציב את כל האלמנטים בשורה, דוחף את הקוביה הראשונה, ומקווה שמישהו או משהו בכל המחול הנופל הזה יתפוס את האוויר של כולם בזמן שהוא מתרסק. 

אני לא אגיד לכם שהפכתי להיות לפתע חובב תאטרון. רחוק מכך. אני חושב שרוב התאטרון שקיים היום בכלל לא מנסה אפילו להגיע לרגע הזה. וכשאין את הניסיון הזה, כל מה שנשאר לך ביד זה פרחים נבולים.

סלחו לי על גיבוב המחשבות הזה. אני מערב פה תהיות וקושיות משלושה מתנגדים שונים.
המתנגד של ההפקה שואל אותי מה הטעם בפרחים נבולים.
המתנגד של הבימוי שואל אותי מה הטעם באמנות.
והמתנגד של הכתיבה אומר לי שאם לא הייתי כותב את כל זה הפרחים האלו היו נשארים רק פרחים נבולים, וכל הרגע הזה שאני מדבר עליו היה הופך לעוד חרוז אחד בשרשרת התפילות של הזמן שעבר.
(תלמדו, אתם לא יכולים לסמוך על כותבים. הם חארות, אין להם שאלות אלה, רק הטפות (וספרים לא קרואים של מרסל פרוסט)).

אז תנו לי רגע, כי כנראה שהרגע הזה זה הדבר היחיד שמצליח להשתיק את כל הקולות מתנגדים.
ואם אתם לא מצליחים לתת לי רגע, אל תתפלאו על כך שיש לי קושי עם תאטרון. או עם כל צורת בידור אחרת שקוראת לעצמה אמנות.


על כל מקרה, נעמת לי מאוד, ההצגה כרוניקה של מוות ידוע מראש. אולי נתראה בגלגול אחר, כזה שבו השחקנים שלך ינסו לאבד אחיזה וליפול במקום להיתפס בכל הדברים חסרי המשמעות, שזרוקים סביבנו כמו פרחים נבולים.

יום ראשון, 5 ביוני 2016

שלושה דברים לירושלים

1.

אני לא חומה.
לא של העיר העתיקה.
לא של סילוואן.
אני לא אבן ירושלמית.
אני לא חומוס.
לא בשער שכם.
גם לא בפינתי.
אני לא ירושלים.

אני לא גשר ולא מיתר.
אני לא מתעורר, ואין בי רוח חדשה.
אני לא עופר, גם לא צבי
אני לא עמקים לא עמוקים
לא רפאים שמוטי בלורית
אפילו לא גרמנית עילגת מקורס של דברליץ
אף אחד לא חוצב בי
אני לא הר
שטוח כמו פלזמה
מת כמו הים הכי קרוב
והשערים שבי
כולם
מריחים כמו אשפתות
חתומים כמו הרחמים
אני לא ירושלים
ולא חושב עליך כמו על אשה
אבל
לפעמים את מריחה כמו בוקר חורפי
אני יכול ללכת שעות
ולהיות שיכור מהחיים האלה
גשם קטן
בתי כנסת הלומי זקנה
סמטאות ישנות
אני יכול ללכת שעות
אבל אין כל כך לאן
אז אני נשאר
לא אוהב אותך
אבל קל לנו ביחד
אנחנו דומים
את
עצובה מאוד
כמעט כמוני.

2.

מעניין אותי לדעת
איך היתה האקוסטיקה בירושלים
בימים הקדומים
האם בבית המקדש שמעו את
השכנים
מזדיינים
בין קורבן לקורבן
גניחת הפקרות עולה
מסמטת בית השואבה
קשה כל כך
להאמין
שגם לפני שנים
היו פה
כלבי רחוב וחתולים
הומלסים
אנשי עסקים
היפסטרים מקראיים גם
או סתם
בארמנים בארמית
מעניין אותי לדעת על מה הם מדברים
כופרים קדומים
מחללי שם שמיים קדושים
אהובי נפש נשכחים
איך חיים בעיר שכולם בה אדוקים מתוך בחירה
במה נותר לכפור
כשהכול גלוי ובוהק
וצודק כמו כביסה

ואנחנו
אם היינו שם
מה היה עלינו?
אולי היינו נביאים
לא כי אלוהים מדבר איתנו
אלא כי משהו חונק מבפנים
לא עמוס או יחזקאל
לא מישהו מאלה
שזכו בנביא נולד
לא מפורסמים בתנך
לא מופיעים בגולגלתא
או בהרודיון
נביאים אילמים
אסופים מול שערי העיר
לא מסוגלים להיכנס.

3.

מה קדושה מה
את טינופת
אף אחד כבר לא אוהב אותך
יותר פתטית מאורלי ויינרמן
מה זה עוזר לך עכשיו כל המשוררים האלה
והתנך
יהודה עמיחי מת
עמוס עוז עזב
אפילו רויטרס סגרו את הסניף
כולם עזבו אותך
זונה
נשארת עם התיירים
עם היפסטרים עייפים
עם דוסים חרמנים
עם ערסים וכותל
מה קדושה מה

טינופת

יום שישי, 12 ביוני 2015

ילדי המחר

"So I ask, in my writing, What is real? Because unceasingly we are bombarded with pseudo-realities manufactured by very sophisticated people using very sophisticated electronic mechanisms. I do not distrust their motives; I distrust their power. They have a lot of it. And it is an astonishing power: that of creating whole universes, universes of the mind. I ought to know. I do the same thing. It is my job to create universes, as the basis of one novel after another. And I have to build them in such a way that they do not fall apart two days later."

PKD

הקטע עם הסטרקטורליסטים זה שבניגוד לדור הקודם של ההוגים הצרפתים, להם לא היה סארטר. לא בגלל שסארטר היה כזה גאון (הוא כן היה, אבל נניח לזה) אלא שהוא היה סופר. וסופר משובח ביותר. קלוד לוי שטראוס, רולאן בארת', שלא לדבר על פוקו ודרידה, כותבים כמו תחת ואי אפשר לקרוא אותם באמת. מלאכת הפיענוח כל כך מורכבת ששני עמודים בתוך הספר ואתה מרגיש את החדר שלך הופך לאולם הרצאות אפרורי ומשמים. החיים עצמם הופכים לרגע מנומנם שהראש שלך מנקר בו פנימה והחוצה. 
זה מתסכל בעיקר כי הסטרקטורליסטים הם ההמשך האמיתי של שנות השישים. ניו אייג', צרכנות, נאו-שמרנות וסיינטולוגיה הם תוצריה המנוונים של  מחשבת ההמון, צ'ארלי מנסון שהשתרש לו באמריקנה, בעוד המחקר הסמיולוגי היבשושי של פרס או של דה סוסיר הוא פסיכדלי לחלוטין. 

כל פעם שאני קורא אחד מהם, אני לא מצליח להבין איך לא זורקים את כל ספרי הלימוד לפח ומלמדים רק אותם, כבר ביסודי. עוד לפני. לא מבין איך רולאן בארת' הוא לא הגנן של כולנו. איך אנחנו יכולים להאחז בנארטיבים ציוניים או הומניסטים או קפיטליסטים או מה שזה לא יהיה, כשכל החברה האלה כבר הוציאו את כל האוויר מפעולת התרבות. כולם, כולם, גם מנשקי המזוזות של גרבוז, מבינים שזה שקר. וכולם, גם גרבוז, מעדיפים להמשיך לשקר לעצמם. 

אני משער שיותר מהכול זה כמו התגברות הזרם לפני המפל הגדול. לא חזון פוסט אפוקליפטי כזה או אחר, אפילו לא פסימיזם קוסמי - פשוט, החרדה בה אנחנו נאחזים בתפיסות המוכרות שלנו מלמדת בעיקר על כך שהמים סביבנו גואשים. כמו אידיוטים מושלמים אנחנו עומדים על רפסודה שבנויה מבדים, מצביעים על הים הגואש סביבנו וקוראים לו מדבר. 

אני שמח לקראתם. הילדים הדמיוניים של כולנו שישליכו אותנו מאחורי גבם כמו גוגאים בעולם של סמארטפון. 
קראתי לא מזמן על מישהי שזרקה איזו גרוטאה לפח, גרוטאה שהתגלתה כאחד המחשבים הראשונים של אפל. 
אני תוהה אם בעתיד שם הם יסתכלו על שרידים מביכים כמו ישראל היום באותה נוסטלגיה דביקה ומרוממת. 
סביר להניח שלא. גם התמכרות לנוסטלגיה (כמו שנאת האליטות) היא סימן היכר לקץ האימפריה. 

הנקודה שלי בכל הסיפור הזה היא שפתאום הבנתי שפיליפ קיי דיק הוא למעשה הסופר של הסטרקטורליסטים. אף אחד לא מכיר בו ככזה, ואני לא בטוח שהוא קרא אותם או הכיר את ההגות שלהם. אחרי הכול, הם היו די תקועים בתחת של עצמם ופיליפ היה די עסוק בלקחת ספידים, לתקשר עם ישות חיצונית ולהזות שהוא חי תחת שלטון האימפריה הרומית, אבל מהי חקירה המתמדת על טבע המציאות אם לא ההכרה בקיומה של המציאות רק דרך ההכרה הסובייקטיבית. מסעם של הפוסט סטרקטורליסטים אל ההבניות התרבותיות וניפוצם הוא אותו מסע בדיוק שדיק עורך בספריו אל תוככי הטבע האנושי - טבע שמתגלה בהכרח אחרי שהחברה מתרסקת וכל המנגנונים שלה נחשפים. 

ישבתי לפני כמה לילות ודיברתי עם ידידה שעברה בתל אביב. 
קשה לראות את זה לפעמים, עד כמה התחביב הטפל של הבוהמיינים התל אביבים יכול להזיק באמת לאנשים. העיסוק הלא נגמר בפוליטיקת הזהויות והמגדר כל כך מגוחך, שאנחנו כמעט מפספסים עד כמה הוא מזיק. 
תל אביב, אתם מבינים, היא מרקם חברתי אמורפי ונזיל. הם מוציאים רשימות היררכיות פעם בשבוע, למען השם. וכדי לשרוד את החרדות שמתעוררות בהכרח מקיום כל כך נרקסיסטי, אתה חייב לחצוב לך איזה נקודת אחיזה שלא תתנדנד ברוח. לפתע, השטיק הופך להיות זה שמציל אותך. וראו זה פלא, המודרניזם חוזר לעולם. בזירה כל כך אלימה אתה מחבק את הייחודיות שלך כל כך חזק עד שלא נותר לך מקום לנשום. אתה משדר ומשדר, פולט הכול כדי לא להיבלע ברעשי הרקע. כדי לא להידרס אתה הופך לבולדוזר, נוסע ורומס, מכסה את העמק בהשתנקות לא נגמרת. 
דרך הפילטר הזה עוברת פוליטיקת הזהויות. ככה עובד השיעבוד הדיאלקטי: הלוחמה בנראטיב ההגמוני נעשית על ידי השתעבדות מרצון לנראטיב חלופי. האדם נותר חד ממדי, שלומו טוב, תודה ששאלתם. המהפכה ממשיכה להתרחק. 

תנו למירי רגב לקשקש. תנו לה להשתלט על עולם התרבות. למי אכפת. הנזק שערס פואטיקה גורמים הוא הרבה יותר ממשי, כמו גם הרעל הנרקסיסטי של מוזיקאים כמו גבריאל ברויד או דמגוגים כמו יובל נוח הררי. 
הרבה יותר ממשיים, כן. והרבה יותר קריטיים. אבל גם הם לא באמת משנים. רפסודות מבדים. קריאות שאננות של טובעים.

וכל הדברים האלה גם יחד לא יכולים באמת לעצור את מה שמגיע. 
ומה שמגיע יפהפה.

נ.ב.

פתאום קלטתי שנפלתי גם אני באותו בור של אווה אילוז, ישראל היום ויובל נח הררי: חוץ מלנפנף בידיים לא אמרתי כלום. אז בקצרה: קראתי ספר של פיליפ קיי דיק ויש שם איזה קטע שאחת הדמויות מעלה את הסברה שדמות אחרת נטלה סם משנה תודעה, ומכיון שכך המציאות שלהם השתנתה. כלומר, הרעיון שהוא מעלה הוא לכאורה שיש סם משנה מציאות. אבל הרעיון שהוא באמת מעלה היא שהתודעה משנה מציאות. באקדמיה, החלוקה הזו נקראת תפיסה אונטולוגית ותפיסה אפיסטמולוגית.
שאלת היש היא לא בדיוק חדשה והניסיון להבין מה בעצם יש באמת והאם יש משהו מחוץ אלינו מלווה אותנו כבר די הרבה זמן. ומעבר להיסטוריה של השאלה הזאת ולניימדרופינג שאפשר לעשות לה, בתכלס אני לא חושב שאני מכיר בן אדם אחד שלא התפלפל בה בינו לבין עצמו בשלב כזה או אחר בחיים שלו. אני לא אכנס לזה עכשיו, בעיקר כי אין טעם, מה שיוביל לכך שמה שאני אגיד יהיה לא מדויק בעליל - בגדול המאה העשרים הובילה אותנו לאיזו נקודה שאומרת שבכל הקשור לעולם התופעות יש מציאות חיצונית, שלא תלויה באדם. ואילו במדעים הרכים יש מקום לגישה הפרשנית, האפיסטמולוגית, שאומרת בעצם שהעולם קיים רק בהכרה. פיליפ קיי דיק בעצמו ענה פעם לאיזו סטודנטית ששאלה אותו מה היא המציאות שהמציאות היא כל מה שכשמפסיקים להאמין בו לא נעלם. שזו תשובה יפה, אבל לא באמת (כי אם הכנסת אמונה לדיבור על מציאות אתה כנראה בבעיה). (וכאן אני הולך להיות מאוד לא מדויק. גם כי אני לא בחור מדויק כל כך, גם כי אני לא באמת כזה מלומד, אבל גם כי הם כל כך הרבה ואי אפשר לסכם אותם במשפט אחד) ואז הגיעו הסטרקורליסטים והפוסטים והתחילו להרחיב ולהרחיב את תחום המאבק. זה לא הדברים, זה המילים חבר, וכל תחושה מתווכת דרך מסמנים שמשנים את המשמעות בדרך פעולתם. במילים אחרות, מרודדות וכמעט מרוקנות לחלוטין ממשמעות: המציאות החיצונית מתקיימת רק בדרך פרשנית. כלומר אין בעצם מציאות חיצונית (זה לא נכון. זה לא מה שהם אומרים. זה הרבה יותר מורכב מזה. אבל לצורך הדיון).

הספר נקרא זולגות דמעותי, אמר השוטר, והעלילה שלו זה כוכב פופ שמתעורר יום אחד ומגלה שכל ההערצה אליו נעלמה כלא היתה - אף אחד לא מזהה אותו, התוכנית שלו מעולם לא היתה בטלוויזיה, האלבומים שלו לא קיימים. הוא עצמו לא קיים ברישומים. איכשהוא הוא גלש לתוך איזו מציאות חלופית שבה הוא לא קיים. האלמנט הזה, של מציאות נוספת, שונה רק במעט, חוזר שוב ושוב בספרים שלו, וקיימת גם בספר של בלייד ראנר, בחטיבה השלמה שלא נכנסה לסרט בכלל. ובצורה מקרית, היא גם די זהה לעלילה של הסרט הקצר שאני עשיתי לפני חצי עשור - שם זה היה בחור שמתעורר יום אחד בברלין ובזמן שכולם טוענים שהוא קריסטוף, הוא מתעקש שהוא חבייר, ושהוא בכלל מספרד. 

בגבעה הצרפתית, כאן בירושלים, נוצר דבר מאוד מוזר: בחור בשם פינקס קיבל לידיו מבנה וניתנה לו חרות לעשות בו כרצונו. על המדרגות המובילות לכניסה הוא תלה שלט: זכור שאתה חולם. 
השבוע הייתי שם בפגישה של כל מיני אנשי תרבות שישבו ודיברו על מה אפשר לעשות כדי להציל את התרבות (תודו שזה חמוד לפחות כמו שזה מעצבן). בין השאר עלה שם דיבור על מוסדות תרבות ירושלמים שיושבים על תקציבים ירושלמים ומעבירים אותו לאנשי מקצוע מתל אביב. קול אחד, בעמדת מיעוט, דיבר על כך שצריך לנסות ולהילחם בתופעה הזו, וקול אחר, בעמדת ניסיון, טען בסמכותיות שלא ניתן לקיים אפליה מתקנת על בסיס מקום מגורים. ירושלים, מה לעשות, לא משופעת באנשי מקצוע, ואין מספיק איכות ביצירה המקומית בכדי שהיא תוכל להחזיק לבדה את מוסדות התרבות. 
אתם בטח תוהים איך זה קשור. גם אני, האמת. אבל נראה לי שזה קשור. כי בעיני, אין באמת תרבות או אמנות חיצונית. רק אמנות שגדלה מתוך המקום בו היא נמצאת יכולה להגיע למקומות אחרים. אני שונא את המילה הזו, אמנות. ושנאתי לשבת שם, מוקף באנשי תרבות. אבל אם מורידים לרגע את כל השמות האלה, נשארים אם אנשים שחיים בעיר מסוימת ומסתכלים סביב, ורוצים לראות יותר. בסוף, בעיני, מגיעים שוב לאותה תפיסת מציאות - כי אם יש הגדרה אחת של אמנות שאני יכול לחיות איתה בשלום היא זו שבה תפקידה של האמנות היא לסדר את המציאות ולהעניק לה משמעות.  
טוב הלכתי לאיבוד כאן לגמרי בינתיים, בין כל הצרפתים האלה, ופיליפ קיי דיק, והאמנות והתרבות בירושלים והזנות בתל אביב. 
אולי נחזור לזה מחר, אולי אף פעם. 
בינתיים אני אמשיך לחשוב שהעתיד הוא פוסט סטרקורליסטי. והוא יפה. 

יום חמישי, 30 באפריל 2015

אופטימיות באספרנטו

תואר שני ביהדות זה שכטר צעק עלי האוטובוס שעבר מתחת לז'ראר בכר וחשבתי לי שאולי זה טוב, הערבוב הזה של הרוח והחומר. האקדמיה והפוליטיקה של הדת. 

אתה חושב על הינון מגלים שיושבים שם במשרדים, אנשים מתועבים, לא בגלל הדעות או השייכות העדתית\זהות פרטיקולרית\כל החרא הזה, מתועבים בגלל הזחיחות, בגלל החליפות, בגלל הקונפורמיזם המבעית שנודף מכל נקבובית פתוחה יתר על המידה בקיץ הים תיכוני שלנו, אתה חושב על הינון מגלים והדני דנונים ורואה את החיוך שלהם נפשק בשמיים, הבל הפה השמנוני ממלא את האוויר בזמן שהם מסמנים עוד איקס על הרובה, עוד הישג לקריירה, עוד נצחון קטן על האליטות האשכנזיות, עוד פעם הראנו להם לשמאלנים האלה, הכנסנו להם את הדת העממית בתוך האוניברסיטה, זיינו אותם. 
אבל זה טוב, וזה אפילו טוב אירונית, כי האקדמיה תנצח. הלוואי על כולנו דתיים עם תואר שני. תייצר עוד אנשים שפועלים מהשכל ולא מהרגש. זה טוב לי, אידיוט אחד. זה כל מה שביקשנו. 

ואז אני ממשיך ללכת, נכנס לרחוב הנציב ועובר שם ליד בתי מונקאטש, ואני קולט שאני, שאנחנו, כל כך זניחים. תואר שני זה שכטר. והאקדמיה לא תנצח. אנחנו, אלה שנפלטו מהמערכת, אלו שכבר אין להם מסורת בת אלפי שנים להתחבא מאחוריה, נערי הפוסטר של כשלון הניסוי הציוני, אנחנו לא חשובים לשום דבר. היהדות הייתה כאן לפנינו, והיא תהיה הרבה אחרי שנלך. והניסיון לייצר איזו חברת מופת, ליברלית והומנית, אין לו באמת שום סיכוי ואף פעם לא היה לו סיכוי. אנחנו יכולים עד מחר לייצר אומנות ולעשות מוזיקה וללכת להפגנות של עשרים אנשים נגד חרדים שזורקים אבנים בשבת על מכוניות בנביאים, אבל זה לא משנה לשום דבר. אנחנו יכולים לקרוא את סארטר, ולהדביק סטיקרים של לייבוביץ' צדק, והפוסטמות בתל אביב יכולים להתווכח על פרקטיקות סטרקטורליסטיות של כוח עד מחר, אבל זה לא משנה. אנחנו לא רלוונטים, אף פעם לא היינו. הקפיטליזם רומס אותנו, המדינה היהודית אפילו לא משתינה עלינו בקשת. לא אכפת לה מאיתנו. אנחנו אפילו לא מכה קלה בכנף. 

הם ניצחו, חברים. 
אני התייאשתי. 

ילדים בני שש יכולים להיחקר שעות בחדרים אפלולים, ומגיבים בפייסבוק יקראו להם מחבלים מבלי למצמץ. המדינה תלך לבחירות ותבזבז מיליארדים כי העיתון של ראש הממשלה עומד בפני סכנת סגירה ורק המצקצקים הקבועים ינידו בראשם. למי אכפת? תרבות של אונס בצבא היא רק שיקוף של תרבות רחבה יותר, והספורט הלאומי הוא האשמת הקורבן. לעזאזל. תנו לי עוד פרק של משחקי הכס, שפכו עלי דם וראשים כרותים, המציאות שלנו אכזרית הרבה יותר ואני לא יכול להסתכל עליה עוד. 

חשבתי בהתחלה שזה הולך להיות פוסט עם שני שלבים - בתחילה קינה, והבנה שהיהדות ניצחה במאבק הטריטוריה, שההומניזם המערבי אבוד בחלקת הגיהנום הקטנה שלנו, ובסיפא קו התקווה הכסופה, נצחון הרעיון, חוסר הרלוונטיות של הדתות באשר הם וניצחון האחווה האנושית. 

ראיינתי פרופסור לאספרנטו השבוע. איש בן שמונים, איטלקי, היה בצוות הפיתוח הראשון של אוליבטי, המציא את המחשב האישי. ועכשיו הוא מלמד אספרנטו ומנסה לשנות את העולם עם שפה שאף אחד לא מדבר בה. בן שמונים ולא מסוגל לשבת דקה על הכסא, בן שמונים והעיניים שלו נדלקות מתשוקה בכל פעם שאנחנו מעלים נושא חדש. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה תשוקה לעולם, כל כך הרבה אמונה ביכולת של עצמו לשנות. 

אבל אף אחד לא מדבר אספרנטו. והפרופסור הזה ימות עוד מעט, הוא וכל הדור שלנו, וכל מה שאנחנו נישאר איתו זה דני דנונים וינון מגלים. פוליטיקאים מסריחים ואמנים בועטים מהמילייה התל אביבית. בועטים בעצמם.

אהבתי את ישי שפירא קלטר כשהוא היה ברמן בקסטה, התערוכה שלו עם רני רהב מזיזה לי את הביצה. עולם האינדי התל אביבי מסריח כמו ערימה של קליפות גרעינים, שתי להקות השבוע הוציאו תמונת יח"ץ שרצה בפייסבוק, חבורה של גברים עם מבט קשוח בעיניים וזקן מסוקס, אלוהים, תמותו, חבורה של משעממים, אם עוד בן אדם אחד יציע לי לבוא לארוע שלו, לקנות את האלבום שלו, לתמוך בפרויקט האמנות המדהים שלו במידברן, לקנות את ספר השירה המזרחי שלו בהדסאטארט, בני זונות, תפסיקו למכור לי דברים, תמותו כולכם, בורגנים מחופשים, תפרנים רק במראה, מוצצי ערוה צרכנית, מי צריך אתכם. 

אף אחד לא מדבר אספרנטו. 
וגם ככה כל ההומניזם המערבי נולד מתוך אדמה רווית דם. אז אין סיפא אופטימית. השירה התאבדה כבר מזמן, האומנות היא רק מוצר צריכה וסמל סטטוס, הפוליטיקה מרתיחת דם והכול עצוב, דכאני וחסר השראה. 

שאלו אותי למה אני נשאר בירושלים השבוע. 
והאמת שזה לא משנה. אין שום סיבה להישאר בירושלים. אין שום סיבה להישאר בישראל. 

חבר מכת הלייבוביצ'ים אומר מלחמת אחים ולא לרדת מהארץ. אומר אין מה להתווכח על ערכים, יש רק להלחם על ערכים. ואתה לא יכול לברוח ממלחמה על הערכים שלך. 
אבל כל פעם שמישהו מנפנף לי בדגל הזה, של מלחמה צודקת, אני לא יכול שלא לחשוד בו. אין דבר יותר זדוני מדיון אינטלקטואלי על כאב. 
תמיד הייתי קרוב יותר לסלין. כשהתותחים יורים, המוזות שותקות, החיות מסתערות קדימה, ובני האדם יכולים רק לברוח. 

זין על המדינה. זין על ביבי. זין על המתנחלים. ועל החרדים. ועל האמנים של תל אביב. ועל הסחים מנחלאות. ועל היזמים של ירושלים. ועל כל מי שרואה את הסכר נפרץ ובמקום לאטום אותו אוסף את המים בדלי. 
הייתי נשבע שכשהבצורת תגיע אנחנו לא נקנה, אבל כנראה שזה לא נכון. 





יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

כי המקום שלי הולך ונגמר

אז לא ידעתי איזה סרט קצר אני יכול להראות לקבוצה של דרי רחוב. בכלל, כל הרעיון של ללמד אותם לעשות קולנוע נראה לי קצת רחוק מן המציאות. בסוף נסגרתי על בבגה של גן דה לנגה, אמרתי קבלה של האחר אולי, הפחד מן הכיעור, הנתק הפנימי שהופך לחיצוני. אבל אז ראיתי אותם והבנתי די מהר שלא משנה איזה סרט של סטודנט אני הולך לשים להם, שום דבר לא יזיז להם מילימטר. מה בדיוק סטודנט לקולנוע יכול להגיד למכור? מה אמן מתייסר עם נפש בוערת יכול להוסיף על חווית החיים שחודש על מתאדון לא הטמיע כבר עמוק עמוק בורידים? איזה ניכור ברלינאי יכול להשתוות לניכור של המשביר החדש בלילה? אז ירדתי מבבגה. במקרה היה לי בדיסק און קי את הסרט שעשינו עם הקבוצה הקודמת, קשישות ערביות מלשכת הרוחה בואדי ג'וז. לא מלוטש לגמרי, הסאונד עדיין בטיפול, התמונה רועדת, הסיפור קצת חסר בפרטים. והשפה, ערבית, לחבורה של קוראי ישראל היום. אבל הסרט פעל. לגמרי.
בסופו של דבר אין הרבה הבדל בין הקשיים האנושיים במזרח העיר ובמערבה.
וכשסיימנו את הסרט, חצי שעה של ריכוז מאנשים שמתקשים לסיים משפט, דיברנו על הסרט, על הדמויות, על המאבקים.
וקצת אחרי זה, כשכל אחד סיים לומר את מה שהיה לו לומר על הסרט, עוד אחד מהם המשיך ואמר רק חבל שזה ערבית, רק קצת חבל שזה בני דודים. ואז המשיך גם לדבר על זה שככה זה אצלם בחברה, אדם אוכל אדם, ויש להם אכזריות בלב אלה, תראו את דעא"ש, חיות אדם ככה מורידים ראשים וכן הלאה וכן הלאה, עת הצטרף החדר בהסכמה לבבית עד כמה הם שונים מאיתנו.
הנקודה כאן בסיפור הזה היא לא הגזענות הישראלית שנמצאת בסופו של כל משפט (כי גם כשהיא שוכרת שם חדר, זהו לא באמת ביתה, כך נראה לי), אלא מסכת הפרופגנדה שירדה לפתע על החדר לאחר שזה אמר את מה שאמר.
כי כל עוד צפינו בסרט, היינו כולם בחדר בני אדם. אחד. המאבק שהם ראו על הפנים של הנשים ממזרח העיר היה אותו מאבק שהם מכירים מהחיים שלהם. הקשיים, הרצונות, האהבות והשמחות, הכל היה חלק מאותו מנעד אנושי, ששום מחסום שפה, גבול או גדר יכול באמת להסתיר לנצח.
אבל ברגע שהתרחקנו מספיק ממחסה הקולנוע, ברגע שעלתה שוב המילה הזאת - בני דודים, ערבים, אותו אחר אינסופי שמשום מה לא מפסיק להתרבות ולאיים עלינו, הפסקנו להיות אחד. הפסקנו לראות. הפסקנו לחשוב בעצמנו והשתמשנו בשלל המילים הרקובות של כל אותם פרשני חצר, סרסורי פחד, מנגנוני השלכה מופעלים על קפיץ.
במקום הזה צומחת הגזענות. הלופ הסיזיפי של המאה העשרים: הברברים ברברים כדי שאנחנו נהיה נאורים. וככל שאנחנו נאורים יותר כך אנחנו מפחדים יותר, משותקים יותר, מקימים יותר חומות בגבעה הצרפתית.

בימים האחרונים יש כל מיני משנים לראש העיר שחושבים שזה חשוב לדבר על הערבים שזורקים אבנים. כל מיני עכברים וחתולים שנורא דחוף להם לדבר על ה"טרוריסטים" שנמצאים בכל מקום ואף אחד לא מתייחס אליהם.
אני לא יודע למה פוליטיקאים, או סתם אנשים שמתעסקים בפוליטיקה מאוהבים כל כך בהגדרה מצמצמת של בני אדם. לא יודע למה הם עסוקים כל כך בלהצביע החוצה ולמצוא שם בעיות. אולי כי הפתרונות שהם מציעים לא באמת קשורים לחיים שלנו עצמם. ומה כבר אפשר לעשות עם פתרון שאין לו בעיה.

תפסיקו לראות סרטונים של דעא"ש כורתים ראשים. תפסיקו להתמסר לטרור הנפשי שהמדיה הממוסחרת לא מפסיקה לזרוק עלינו. תפסיקו להקשיב לפוליטקאים ופרשנים שלא עושים דבר חוץ מלהסביר לנו שאף אחד חוץ מאיתנו הוא לא מאיתנו. כי אם נמשיך לעשות את זה, נגלה מהר מאוד שגם לעצמנו כבר אין שם מקום. אני יודע שלי אין. 

יום חמישי, 10 ביולי 2014

צוקים (חלק א')

שתיתי המון חלב אחרי שהם כולם מתו. וגבינה צהובה מותכת. הייתי עושה פיצות מאולתרות בטוסטר אובן, לא משקיע בהם או משהו, סתם גבינה צהובה ורסק. מצאתי קופסה של שוקולית בדירה לידי. אז אכלתי פיצות מאולתרות ושותה שוקולית. ואחרי שנגמרה השוקולית אז רק חלב. ואחרי שנגמר הרסק אז רק גבינה מותכת. עם חלב. וחשבתי על בת השירות שהייתה הבייביסיטר שלי ושל האחיות שלי כשהיינו ילדים. הפסיכולוגית שלי קוראת לזה אוכל מנחם. זה נשמע נחמד בהתחלה אבל בעצם היא הסבירה שזה אומר רגרסיה. היא לא מתכוונת לשפוט, אומרת שזה בסדר להיות ברגרסיה. היא גם מתה שם, הפסיכולוגית. בסוף הם הרגו בלי שום הבחנה, כבר לא היה משנה אם אתה יהודי או ערבי או אם הרגת או לא הרגת, פשוט נכנסו לבתים והרגו אנשים. אפילו ברחביה. זה לא היה כזה גרוע, האמת. כאילו כן, ברור. בני אדם מתים וכל זה, והיא באמת היה בן אדם טוב, אני משער. אבל כבר הרבה זמן שנהיה לי קשה ללכת לשם, אבל אתם יודעים איך זה עם פסיכולוגים. קשה מאוד להפסיק את הפגישות האלה. אז עכשיו לפחות אני לא צריך ללכת לשם פעם בשבוע, וזה גם משהו. הלכתי בשבוע הראשון אחרי זה. לא יודע למה, אני משער שהרגל. גם הכול היה הרוס, ורוב העיר שרופה. לא הלכתי לעבודה ולא היה אינטרנט והייתי קצת בדיכאון אז לא ממש יצאתי מהבית. אבל לשם הלכתי. מה כבר יש לעשות אחרי שהכול נגמר? ואם בסוף המדינה לא נלך לפסיכולוגית אז מתי כן.

אבל לא היתה פסיכולוגית. רחביה היתה מוזרה כל כך. היה המון חרא על הרחוב. אני לא יודע למה. לא חרא של ביוב, כאילו, אולי כן, אולי הביוב התפוצץ איזה שבוע לפני ואז כל המים התייבשו כי כשאני הגעתי לשם היה פשוט חרא על הרחוב והרחוב היה יבש. והיה המון ריהוט, שבור ברובו. ומכוניות על הכביש, עמדו שם, אנשים מתים על ההגה והכול. הדירה שלה, שהיתה מעין חצי מפלס מתחת לקרקע, והיית צריך לרדת איזה שלוש מדרגות, היתה פתוחה. נכנסתי פנימה והיא שכבה שם, ערומה, הגוף הזקן שלה מרוח בדם יבש, ומעליה איזה גבר זר, שעל החזה שלו היה חרוט משהו. במבט ראשון לא כל כך הבנתי מה אני רואה שם, ולא רציתי להישאר למבט שני. יצאתי משם ישר אחרי שלקחתי מהארונות חבילת תה שהיתה שם. כל השאר היה ריק, גם במקרר.

זה היה לפני הרבה זמן. מאז כבר אי אפשר למצוא חלב, למרות שבסופר מתחת לבית שלי עדיין נשארו קצת מצרכים. כשנגמר לי האוכל בבית נכנסתי קודם לדירות האחרות בבניין וחיפשתי שם, ואז גם בשאר הרחוב אבל הכול היה ריק. לסופר נכנסתי רק בסוף כי הייתי בטוח שהוא ריק, אבל כשנכנסתי לשם הרוב היה מלא. נדף ממנו סירחון נוראי, אולי זה מה שהרחיק את מי שנשאר, אבל כשנכנסתי ראיתי שזה היה בעיקר מהמחלקה של הבשר שהרקיב. לא היו יותר מעשרים גופות והדבר היחיד שבאמת עבדו עליו זה הסיגריות. כל השאר היה שלי. בהתחלה מילאתי שקיות אבל אז הבנתי שזה מפגר. גם לא היה לי כוח לסחוב כל כך הרבה. וזה נראה לי לא בסדר לקחת יותר מדי. בכלל, היה משהו מדכא בתמונה הזאת, סופר מלא במצרכים. כל הסיפורים והסרטים על התרחישים האלה, תמיד יש מהומות ורבים על האוכל. איכשהוא דילגו על זה כאן. אז לקחתי קצת שימורים. התלבטתי מול הבשר הקפוא. הפכתי לצמחוני כמה חודשים לפני שכולם מתו ולא ידעתי אם אני אמור להמשיך עם זה או לא. זה נראה קצת חסר טעם להיות צמחוני עכשיו. בסוף החלטתי נגד. לא יודע למה. הרגל אולי. או משהו אחר.

בדרך חזרה השארתי קצת דברים ליד הבוטקה של מגרש החנייה. השתלשל ממנו מגן דוד ענקי. סביר להניח שהם גם מתו, אבל לא רציתי להסתבך איתם, וחשבתי שאם מישהו מהם שרד אולי כדאי שהם יחשבו שאני לטובתם או משהו כזה.

גם השותפה שלי נעלמה. זה גם לא היה כזה נורא. לא דיברנו יותר מדי לפני זה, למרות שגרנו הרבה זמן ביחד. בהתחלה היא היתה נוזפת בי שאני לא מנקה מספיק וכאלה. אחר כך היא התייאשה. אחרי שכולם מתו לא ראיתי אותה יותר. יכול להיות שהרגו אותה בעבודה. יכול להיות שהיא הספיקה לצאת.

לצאת. אני אומר את זה. אני אומר את זה בקול. מבטא את המילים, מהמרפסת החוצה. אפשר לראות מכאן את הצומת. הרמזורים השתבשו קצת ועכשיו הם מתואמים. כולם אדומים, ואז כולם כתומים, ואז כולם ירוקים. אם המכוניות יכלו לנסוע, הם היו נכנסות אחת בשניה. אם האנשים היו חיים הם היו מתים שוב. תאונת דרכים זו דרך נוראית ללכת. לצאת. הקול שלי מתפוגג בשקט, הרחוב גדול עליו.

אני משער שנשארו עוד אנשים. זה לא כל כך הגיוני שאני היחיד. מדי פעם גם אפשר לראות סימנים. בכל מקרה אני מקווה שהאחרים יכולים לתת דו"ח קצת יותר מפורט על כל מה שקרה. אנשים שהיו קצת יותר מעורבים, אנשים שיצאו, שראו, שחיו את זה. אני הייתי קצת בצד, בכל התקופה שלפני וגם במהלך כל הבלגן. לא שהיתה לי התנגדות אידאולוגית חריפה או משהו כזה. סתם, לא היה לי כוח. חבר טלפן אלי, הטלפון האחרון שקיבלתי, התעצבן עלי שאני לא בא איתו להפגנה. איך אתה יכול להיות כל כך מנותק? המדינה בוערת. אתה לא יכול להישאר בבית. ניסיתי להגיד לו שיש לי המון עבודה אבל הוא עלה עלי די מהר ואמר שהעצלנות שלי עוד תהרוג אותי יום אחד. אז אמרתי לו שאני יבוא קצת אחר כך. אבא שלי טלפן שעתיים אחרי זה אבל סיננתי אותו. האמת שזה מרגיש חרא.


החיים שלי לא היו כל כך נוראיים. האינטרנט נפל, הרדיו והטלוויזיה. (חוץ מערוץ הכנסת. הוא נתקע על שלוש דקות ועשרים ושתים שניות מהתוכנית זוג או פרט. עמית סגל ועוד איזה אחד שלא הכרתי דיברו שוב ושוב על שוויון בנטל. חיבבתי את סגל. הוא היה שנון.) גם רשתות הסלולר נפלו. אבל עדיין היה חשמל. אור, מחשב. מקרר. יכולתי לשמוע מוזיקה. היו לי די הרבה סרטים במחשב. מוזיקה ששמעתי כבר, סרטים שראיתי כבר. למרות כל הזמן שבעולם, לא באמת הצלחתי לקרוא את יוליסס, פרוסט שיעמם אותי בדיוק אותו דבר, למילים המתות שלו לא היה אכפת בכלל מזה שהכול שקט סביבם. לקח לי כמעט חודשים לצאת מהבית, לנסות ולחפש עוד בני אדם.