יום שישי, 23 בספטמבר 2011

שיח ושיחת חולין

הכל התחיל עם לידת האדם. כאילו, לא יודע עם הכול, או בעצם כן יודע שלא הכול, אבל הסיפור, הסיפור לפחות, זה התחיל עם לידת האדם. כי הוא נולד ואז הוא ינק ואז הוא גדל ואז הוא יצא לצוד ואז הוא אכל. ואז זה לא היה מספיק. כי זה לא מספיק גוד דמיט, זה לא מספיק לאכול ולשתות ולצוד. הלואי וזה היה מספיק. אז זה לא הספיק והוא התחיל לצייר, על הקירות ואת הציידים ואת הלידות ואת הידיים, ואת כל מה שהם היו עושים, כי בני אדם צריכים מראות, ואם אין מראה אז שלפחות תהיה השתקפות כלשהיא, כי הרבה לפני שהיה ריאלטי, היית צריך לראות מה אתה עושה, כי אם זה לא נמצא שם, מחוץ לעיניים שלך, אז מה שאתה עושה או עשית או תעשה, לא יכול להיות קיים, כי זה הכול פנטזיה, כי זה הכול סובייקטיבי, כי מי אתה אם אתה לא אתה ובעיקר כי אתה הולך לאיבוד בתוך כל הפילוסופיה הזאת.

כל זה עבר לי בראש לפני כמה זמן כשישבתי על האינטרנט וקראתי סדרת כתבות על בלוגרים ועל נתיבי התקשורת של העולם החדש. זה עבר לי בראש לא מתוך מחשבה עצמאית על נתיבי התקשורת בעולם החדש, אלא מעט מאוחר יותר, כשנדדתי בתוך הבלוגים הללו וחיפשתי איזכור כזה או אחר לשמי. קטנוני, ילדותי, אגו טריפ הפוך ושלל כינויים מעליבים כאלו או אחרים הטחתי בעצמי שוב ושוב, אבל עדיין, חיפשתי. וגם, משהו מכל ההצדקות הללו שנמצאות כאן למעלה.

וזה היה מוזר, כי לא מצאתי שום דבר. וזה היה מוזר כי היה אמור להיות. כלומר, נכון, זה לא שאני כל היום נמצא שם בחוץ, אבל עדיין. עשר שנים ומשהו מכל הדברים האלה היה חייב להיות מצוין, איפה שהוא, מתישהוא. אבל לא, כלום. וזה היה מוזר כי זה גרם לי להרגיש כאילו אני כלום, כאילו כל מה שעשיתי אי פעם הסתכם בשום דבר, חלף עם הרוח, לא הותיר חותם, נשכח מכל לב מלבד לב אחד פועם וחסר בטחון שזקוק לחיזוק כלשהוא, ולו רק תגובתי. וזה היה מבאס, הצורך בזה, והרצון הזה, והגילוי המוזר של יחסי התלות שאני מקיים עם תשומת לב ציבורית מבלי מודע.

אבל זו כמובן לא אשמתי. וכשטיילתי עם החברה בעיר העתיקה היא חזרה ושיננה זאת באוזני. שבירושלים אין שיח. כי בירושלים אין שיח. ושיח זה חשוב כי בלי שיח אין לדבר קיום. ואת זה לומדים כבר בהתחלה שמה, בבצלאל.

אז נכון, יש שיח, אקדמי, מגעיל, סם שפיגלי, מוסרררי, וכל שיחי הנוי העקרים הללו. אבל זה מה שהם - סטודנטים. ולמי יש כוח לסטודנטים?

אתמול בערב הייתי בערב הופעות יפהפה בגלריה של שודדי ים. ההופעות והתערוכות שם רצות כבר כמה חודשים. ושמעתי על זה, אבל לא הלכתי, כי חשבתי שהכול אף, כמו המגזין. כי חשבתי שאני לבד. כי חשבתי שאני אלך להופעה וזה יהיה כמו כל הלהקות האלה מהתקליט - סטודנטים יפי תואר או מכוערים אסטטים, שרוכבים חזק על סיד וישס כרעיון ולא מסוגלים להחזיק כוסית של וויסקי. ואם הם כן אז הם בטוחים שזה העניין. ילדים שעושים דברים כדי לעשות משהו ולעוף מכאן, ילדים שעושים מתוך המחר. ילדים שאין לך סבלנות אליהם כי להם אין סבלנות לעצמם והילדים האלה מגיעים בכל הגילאים.

זה לא שלא ידעתי שיש בירושלים דברים שיש בהם טעם. הייתי בעבר בכמה דברים. ויש כאן את נו קואסט וגם לפניהם, תמיד היו אנשים שידעו מה לעשות עם במה או עם חלל. אנשים שיצרו מתוך המקום שלהם ואם הלכת זה תמיד היה כמו מסיבות יומולדת של פעם - לא היית יוצא משם בידיים ריקות. אבל הייתי בכל כך הרבה הופעות בשנים האחרונות שהיו כמו פרקים של הפמליה - כיף, חמוד, לעיתים שנון, וריק ריק ריק. לא ריק כמו סארטר. ריק כמו לקרוא בלייזר בשירותים. ריק שנועד להעביר את הזמן. ריק שלא מבין שהזמן הוא יפה.

אבל לא באמת ידעתי על זה. כלומר ידעתי על זה, אבל לא ידעתי שזה כזה. לא ידעתי שאני אגיע לחצר ביפו ואראה בניין שההשראה מקננת בין אבניו המתפוררות, ושקודם כל, לפני הכול ומעבר לכל - הבניין פשוט נמצא שם, על שלל עבודותיו וחדריו ומיצגיו - הוא פשוט נמצא שם, לא מנסה להגיע לשום מקום, לא מנסה לכבוש שום יעד, לא מנסה להוכיח שום טענה. אומנות שנעשית למען עצמה, מתוך עצמה, וכובשת לעצמה את המקום עליו היא דורכת, כמו מסמר שיוצר לעצמו את החור.

אבל על זה אני אדבר אחר כך.

כי העניין שלי כאן זה להגיד שאין שיח. שמעבר לזה שלא שמעתי על הארוע הזה, במובן שלא קראתי בשום מקום איזו סקירה, שאף אחד לא טרח לצעוק באוזני, הלו! דבר חשוב מתרחש בגלריה של שודדי י-ם - והנה אני צועק את זה עכשיו: משהו חשוב קורא ביפו 93, בגלריה של שודדי י-ם - אז מעבר לעובדה הזו - גם היום, בשום מקום, לא כתוב על זה.

מדורי התרבות מדברים על הוילה ועל מופע התיפוף המוזר של רע מוכיח בערב ההוקרה ליוסי אלפנט. כי זה היה ערב מאוד חשוב. כי היו שם אנשים שיודעים למכור מוזיקה. שהאמירה שלהם רלוונטית, גם כשהאמירה שלהם היא בעצם רק קאבר.

אבל גם על זה אני לא רוצה לדבר. אני סתם נסחף. סתם מריר. סתם מוסיף עוד קרש קטן ולא ממש אכיל למדורה הזאת של ירושלים אל מול תל אביב.

לפני כמה שנים עבדתי במקום שהיה פעיל בלילה ובו היו לי מספר שעות. ובשעות הקטנות ישבתי וקראתי ספר של אלי מונרו בשם בריחה. ואחד הסיפורים שם דיבר על חזרה לבית, על כל המשמעות שיש לזה, על כל הפערים שיש בין הבית שלך במציאות ובין הבית שלך בזכרון וכולי. וזה היה אחלה סיפור והכול, אבל אז פתאום בעמוד האחרון של הסיפור היא מביאה איזה פיסת מכתב. שלכאורה לא קשורה לחלוטין. שלכאורה מיותרת. ואליס מונרו היא סופרת. של סיפורים קצרים. היא כמו תנ”ך, לא מייתרת דברים. ופתאום שמה, מול הספר, בשעות הקטנות של הלילה אני מבין שהסיפור הזה לא מדבר על בית, אלא על תפיסה. על איך אתה תופס דברים, איך אתה מבין אותם, איך אתה מנתח אותם ומשמר אותם אצלך ומה בדיוק אתה שומר אצלך ומה אתה מאבד. ובאותו רגע, יותר מהכול רציתי שייכנס מישהו. כי הייתי חייב לדבר איתו. הייתי חייב לדבר עם מישהו, כל מישהו, על ההבנה הזו שלי של הסיפור. כי הרגשתי שאם אני לא אגיד עכשיו למישהו שככה אני תופס את הסיפור הזה, אז המשמעות של הסיפור תעלם לי. שאם אני לא אחלוק את הרגע הזה עם עוד מישהו, הרגע יתמוסס ולא יהיה קיים יותר. יותר מזה - אם אני לא אדבר אליו עכשיו, אם אני לא אצור אותו בכל שאני אתעכב עליו ואדבר עליו עוד ועוד - הרי כאילו לא היה קיים מעולם.

ואני לא אומר שהמשמעות לא קיימת אלא אצל הצופה. לא העניין הפוסט מודרני הזה. זה דיון אחר. כי במקרה הזה המשמעות היתה קיימת בתוך הסיפור. אבל יש עוד משמעות, משמעות שאתה יוצר כשאתה עומד מול יצירה, וכל עוד היא לא היתה קיימת ביני ובין הסיפור היא פשוט לא היתה קיימת.

וזה בעצם מה שאני מנסה לומר כאן - שיש מערכת יחסים בין אמנות ובין הקהל שלה. יש רגע שמתרחש בינך ובין המוזיקה שאתה שומע, האינסטלציה שאתה רואה, השיר שאתה קורא. והמשמעות הזאת, הרגע הזה הולך לאיבוד ומתמוסס כשאין שיח, כשאחר כך אתה הולך הביתה ורואה עוד פרק של פמליה או סופרנוס או מאסטר שף רחמנא לצלן.


אז הפעם החלטתי להגיד לא עוד. או לפחות לא עוד פעם. הפעם אני אלך הביתה ואנסה לכתוב על הרגע הזה שהיה לי. אני עוד יעשה את זה - תכף. אבל קודם כל הפוסט הזה. הפוסט שמסביר, קודם כל לעצמי אבל אחר כך גם לכל מי שבא לו, שהדבר הזה חייב לקרות. שלי, כיוצר ירושלמי צעיר, יש חובה כלפי הקהילה שלי, כלפי היצירה שלי עצמה - והיא פשוטה. ללכת ולראות יצירות של אנשים אחרים. ואחר כך לדבר על זה. והאחריות שלי כאדם, לא כיוצר, אלא פשוט כמישהו שחי פה ולא כך כך אוהב את מה שהוא חי פה, האחריות הזו היא להסתכל על הדברים ולראות יופי. ולהוציא אותו החוצה. כי רק ככה יש סיכוי, שיהיה אפשר לחיות פה יום אחד. רק כשאני, כשאנחנו, נלמד לאהוב ונלמד לדבר על זה, ונלמד לא להתחבא מאחורי הגדרות רחבות שוליים ומבולבלות מובן.


אז זהו.

אני פותח את הדבר הזה מתוך האמונה ומתוך הרצון שאולי זה יצליח לתפוס אצלי.

בשנה חדשה נוהגים לקחת התחייבויות חדשות לשנה הבאה - וזו ההתחייבות שלי בפני עצמי - לחפש את היופי, ולנסות ולכתוב עליו.

יש לי גם בקשה. אני עצלן. אני בטוח שאני לא אצליח לכסות את הכול. ואפילו לא חלק גדול. כך שכל מי שקורא ואוהב ורוצה לקחת חלק מוזמן מכל הלב לבוא ולשטוח את ענייניו. בואו וספרו על הדברים שקורים לכם. שקורים כאן.



בשנים שעברו הייתי עובר שוב ושוב על הדפים הללו ומנסח מחדש ומעצב מחדש ומנסה להגיע לאיזה נוסח נקי מקשקושים וחזרות. אני לא הולך לעשות את זה עכשיו. כי זה לא משנה. לפחות כרגע. אם יש דבר שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שעריכה זה דבר שתוקע. אז אני לא הולך לערוך. ואם זה יהיה מסורבל מדי אני מתנצל מראש, כישורי הכתיבה וההתנסחות שלי מעט חלודים. עם זמן ותרגולת גם זה ישתפר.


וזהו. באמת.


שנה טובה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה