חזרתי הביתה מהעבודה ובמפגש הרחובות ינאי המלך והחבצלת ראיתי שתי מכוניות תקועות. אחת עמדה וחיכתה לחברים או משהו בסגנון, האחרת ניסתה לעבור. בגלל שהרחוב צר, המכונית שניסתה לעבור צפרה למכונית שעמדה. זה היה יותר כחכוך נימוסי בגרון מאשר צפירה, האמת, ולכן קצת הופתעתי כשהנהג של המכונית העומדת יצא מהרכב. בעיני רוחי ראיתי איך הם מתחילים לריב, איך אני חוכך בדעתי אם להתערב או לא, מתערב בכל מקרה, נכנס לקטטה, נדחף ונופל בשלומיאליות, נדרס בצורה גרפית ומדממת, את הראש שלי מתגלגל במורד הרחוב, העין נשפכת ממנו במשהו שהוא ההפך מאלגנטיות (וולגריות? לא. משהו יותר מעודן.) זה לא קרה, כל הדברים האלה. במקום זה, הבחור שיצא מהרכב, שהיה אמור להיות ערס מגודל, נראה כמו תיכוניסט חביב, והא נעמד לפני הרכב שלו והתחיל לכוון את המכונית התקועה.
לכאורה, זה היה נחמד מצדו. לכאורה, מה שראיתי זה בן אדם שקשה לו לעבור במעבר צר, ובן אדם אחר שיוצא מגדרו על מנת לעזור לאדם השני.
זו דרך אחת להסתכל על זה.
אבל זה לא ככה באמת. כי אם הוא היה רוצה לעזור לו הוא פשוט היה מזיז את האוטו. אבל הוא לא הזיז את האוטו. הוא כיוון את הרכב התקוע. אבל מי בכלל ביקש ממנו לעשות את זה? ולמה שהוא יקשיב לו? למה שהנהג יסמוך על התיכוניסט הזה שהוא לא מכיר בכלל, למה שהוא יצא מנקודת הנחה שיש לו תפיסה מוטורית מרחבית איכותית מספיק בשביל לשרוד את המעבר הזה בשלום?
ולמה באמת שהוא יעשה את זה? כלומר, למה הוא עשה את זה? כי הוא עשה את זה. הוא נהג לו לאטו ברכב, בחוסר נוחות מופגן, כשהצעיר קורא לעברו מדי פעם בפעם קדימה, סע, סע, אתה עובר. וזה מעצבן. כי זה קורה בכל מקום, לא?
אני לא רוצה לסוע במעברים צרים. אני רוצה שתזיזו את הרכב. אני רוצה שאתם לא תעמדו במקומות שמפריעים לאנשים אחרים, ואז, מתוך העצלות שלכם, תשתמשו ברגשי נחיתות המובנים שלי כדי להזיז אותי מהדרך שלי.
כי זה מה שקרה שם. הוא סיכן את הרכב שלו ואת הערב שלו, אמנם לא בטוטל לוס אבל בהחלט בערב מחורבן, בגלל שלא היה לו נעים. בגלל שהיה מצופה ממנו לעבור את המעבר הצר הזה בלי בעיות. וכל דבר אחר וכל תגובה אחרת מתקבלת כפגם בו, כסימן המעיד על יכולות הנהיגה הגרועות שלנו.
ככה החברה שלנו פועלת. זה מבאס.
וגם אני מבאס.
אני מבאס כי הרעיון היה לפתוח בלוג שמנסה לדבר על הדברים היפים, על הדברים החיוביים. קצת כמו כל הניו אייג’ הזה, אבל לא כמו הניו אייג’ כי ניו אייג’ זה מגעיל.ֿ
אמרתי שאני אחפש את היופי, ואמרתי גם שאני אכתוב על הגלריה ועל ערב ההופעות שהייתי בו לפני כמה ימים. עוד לא עשיתי את זה.
מצד שני, אמרתי שאני אעשה את כל זה לשנה החדשה, והשנה החדשה מתחילה רק עוד ארבעה ימים.
אז זה בסדר.ֿ
יש לי עוד ארבעה ימים לקטר.
איזה כיף ☺
ואני מבטיח שאני אכתוב על התערוכה בקרוב.
ומבטיח זה לעצמי, אני משער, מאחר ואין באמת מישהו שקורא את הבלוג הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה