לפני כמה שנים, כשעבדתי בוידאון, הייתי בעבודה יום שישי אחד ושעת הנעילה התקרבה. יום שישי הוא יום די לחוץ בספריות וידאו, והלחץ הולך ומתגבר ככל שמתקרבים לשעת הסגירה, ובאותו היום נשארתי לבד בשעה האחרונה, כי מי שעבדה איתי באותו יום היתה דתיה והלכה הביתה כדי להתארגן לשבת. וככה הגעתי לארבע, שעת הסגירה, מת ללכת הביתה, ממתין בקוצר רוח לאחרון הלקוחות שיעזוב כבר (אתה יכול להכריז בנימוס על שעת הסגירה, אבל אתה לא ממש יכול לצעוק עליהם הי, חארות, לכו הביתה כבר). ואז, כמה דקות אחרי ארבע, נכנס אל החנות בחור דתי. (ואני באמת לא חושב שזו דעה קדומה העניין הזה - הוא היה דתי בצורה מופגנת, כמעט ברסלבי, וההתנהגות שלו היתה דתית במופגנת. כלומר, למראה החיצוני שלו היו השלכות מעשיות על ההתנהגות שלו) אמרתי לו הי, חבר, אנחנו סגורים. והוא אמר לי שזה בסדר. רק שניה אחת. התעקשתי ואמרתי לו לא. אנחנו סגורים, תצא החוצה בבקשה. והוא חייך, הרגיע אותי אותי במבטו (אתם מכירים את המבט הסחבקי הזה, הטיפשי הזה, המעצבן הזה? כיווץ גבות, חיוך שפתיים, מעין “אני שולט במצב” כשאין שום מצב?) ואמר הכל בסדר, אח שלי, שניה אחת, אני לוקח סרט. והעניין הבאמת מעצבן היה שבזמן שהוא אומר את כל הדברים האלה, שהיו מן הסתם מאוד לא מקובלים עלי, הוא נכנס פנימה אל תוך החנות והגיע כבר, בזמן שאני מדבר איתו ומבקש ממנו לצאת מהחנות, אל מדור הסרטים החדשים. עכשיו, יש אפשרות קיימת שאם הוא היה נעצר ומבקש ממני להיכנס הייתי נותן לו. לא בגלל שיש לי לב טוב וסביר להניח שהייתי מתעצבן גם כך, אבל הייתי נשבר ומוותר. בסופו של דבר, מה זה משנה בעצם, עוד שניה אחת? אבל הוא לא עשה. הוא פשוט נכנס. ביטל לחלוטין את מה שאני אומר, קורא לי אח שלו, וכך הופך את הקרבה לכאורה שלנו לנשק, ומציב עובדות בשטח. כי הוא עיצבן אותי מאוד. והמשכתי לבקש ממנו לצאת מהחנות. והוא פשוט לקח סרט מהסרטים החדשים והגיע אל הדלפק. ושם כבר היתה המציאות. הנה הוא, מולי, כשיש עוד לקוחות אחרים שעוד מחפשים סרט, שום נזק לא נגרם למעשה, והנה, הוא יוצא.
לא הבאתי לו את הסרט. אמרתי לו שהוא לא מקבל סרט ושהוא חצוף. הייתי עצבני כל כך. אני משער שעם הבוס שלי היה שומע על הדבר הזה הוא היה מפטר אותי או לפחות נוזף בי, אבל באותו רגע הייתי כל כך כעוס שהבחור החייכן והדביל נבהל (אישונים מתרחבים, רתיעה גופנית אינסטקטיבית וחיוך קפוא. אני משער שבגוף שלי התחבאה אלימות) הניח את הסרט על הדלפק, ביקש סליחה ויצא.
(כל השבת אני הרגשתי חרא על הסיפור הזה מן הסתם, הרגשתי כמו עבד כי ימלוך, כמו נהג אגד שמנצל את הכוח הפעוט שהפקידו בידיו כדי להתעמר באנשים (- שזה דרך אגב השחיתות הכי גדולה שהכיבוש והשירות הצבאי מותיר בנפשות הלוחמים- נובורישיות) במוצאי שבת הוא היה ראשון להגיע אל החנות והוא ביקש ממני סליחה ואני ביקשתי ממנו סליחה והכול הגיע אל מקומו בשלום.)
מי שטובע באקטואליה מאבד את השירה.
אני יודע את זה. אני יודע את זה בצורה מעשית, ממשית, מניסיוני האישי. כי עם כל הכבוד לריאליטי, פורנו, תחרויות ספורט או משחקי מחשב, אקטואליה היא הסחת הדעת הגדולה ביותר. אקואליה היא המסך שמכסה את המציאות ואם היה דבר אחד שהייתי רוצה לשנות בחיי היה זה זה.
אבל עדיין, עם כל הידיעה, אקטואליה זה כלי רב כוח ואתה פותח עיתון ונסחף. ועכשיו פתחתי עיתון ונסחפתי אל חנוך דאום, שכותב דף שלם על ה”דחף האובססיבי של השמאל להגיע להסכם”.
עכשיו, זה מצחיק, כן? אפשר לכתוב את זה מצחיק. כי זה מטומטם, ומגוחך לחלוטין.
כמו שאפשר לספר את הסיפור על הבחור הדתי מאותו יום שישי בוידאון בצורה מצחיקה.
והלוואי שהייתי יכול לצחוק על זה. אבל יותר משזה מצחיק אותי זה מעצבן אותי. מתנחלים, מתנחלים מעצבנים אותי. בגלל בשקר הזה. בגלל היהיה בסדר הזה. בגלל הקביעת עובדות בשטח בזמן שכל העולם הולך לעזאזל. בגלל ה”אחי” המזדיין הזה, שהם משתמשים בו כנשק נגדך, כלאסו שהם משליכים עליך ואתה לא יכול שלא להסתבך בו.
כי מתנחלים חיים בשקר. שקר מוחלט. כי הפער העצום בין הערכים הם מייצגים לבין תנאי המציאות האובייקטיבית שהם חיים בהם מכריח אותם להסכין עם השקר ולא לראות אותו בכלל.
אני גדלתי בהתנחלות. ואז יצאתי משם. לימים, כשהבאתי את חברתי הראשונה אל בית הורי ועשינו את הטיול הסנטימנטלי במחוזות ילדותי היא נחרדה ושאלה אותי איך התמודדתי עם תחושת המלחמה התמידית ששורה בישוב. לא הבנתי על מה היא מדברת. בשבילי, הישוב היה מקום פסטורלי, קצת מחניק אומנם, אבל מסיבות קהילתיות, ולא פוליטיות. כשהיא אמרה שהאיום שורר בכל לא הבנתי על מה היא מדברת. ואת השיחה הזו אנחנו מנהלים מול מטווח, כן? כי ליד בית הספר יש מטווח, שהחיילים שנמצאים בבסיס שדרכו אתה נכנס לישוב מתאמנים בו. אבל בתור ילד, אתה פשוט מתרגל לקולות הנפץ ולהאמרים שנוסעים בישוב בדרכם למכולת או למארב בשולי הישוב. ואתה מתרגל לרמה שאתה לא רואה אותם. או רואה אותם כאטרקציה, כחיילים שאתה מביא להם אוכל כדי בחגים כדי להרגיש מגונן ואוהב. אבל הפחד והחרדה והאלימות שיש בחיים בתוך מחנה צבאי פעיל לא עולות אף פעם על פני השטח.
חנוך דאום אידיוט. תמיד סלדתי ממנו. אבל זה העניין - הוא אידיוט בתחומי האקטואליה, ואני די בטוח שמישור האישי הוא לא. ואני לא אומר את זה בגלל שאני לא מסכים עם הדעות שלו. באמת שלא. זה לא קשור לעובדה הזו בכלל. אבל אתה לא יכול לשבת על אדמה כבושה, להיות בטוח שהמואזין מופעל בחגים כדי לעצבן אותך ולהרוס לך את אווירת החג, להעסיק פועלים ערביים בתנאי עבדות, ולקרוא כל יום, שלוש פעמים ביום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה, מבלי להיות אידיוט.
לפני כמה זמן ניהלתי ויכוח תאולוגי על מוסר עם בחור דתי ומתנחל שלומד במקום עבודתי. לא הייתי צריך להיכנס לויכוח הזה, בגלל שהויכוחים האלו מאבדים מהר מאוד את המקור הרעיוני שלהם ומה שהופך להיות עיקר בהם זה הניצחון (כשאתה מתווכח על הדעות האישיות שלך יותר חשוב לך לנצח בויכוח מאשר להציג את הדעות העיקריות שלך. או ככה לפחות אני מתנהג, וכן, אני יודע שזה לא משהו). אבל ניסיתי אז להסביר לו שפסיכופטים זה אנשים שיש אצלם פער בין תפיסת המציאות לבין תפיסת העצמי. והפער הזה יוצר מרווח מוסרי ענקי שחייב להתמלא בפעולות. במובן הזה הנאצים היו חייבים להשמיד שישה מיליון יהודים כדי להצדיק את דרך הקיום שלהם. כי ברגע שהסטיה מתחילה היא חייבת להתרחב. כי כל מעשה שאתה עושה מכריח אותך לכלול אותו בתוך השדה התיאורטי, לתת הצדקה לפעולות שלך, וההצדקה הזו מחייבת מעשה קיצוני יותר, נחרץ יותר וכן הלאה.
והפער הזה קיים אצל המתנחלים. ואני לא אומר שהם נאצים. רחוק מזה. אבל השקר הזה שנמצא עמוק בתוך החברה שלהם מחלחל עמוק עמוק, ומכיוון שהוא גם קיים ברמה רחבה יותר בישראל (להגיד פנינו לשלום באו”ם ולאשר בנייה בגילה באותו יום, להיכנס למשא ומתן עדין ולהרחיב עוד מאחז, לקרוא לצבא מוסרי, לתקצב התנחליות ולעודד עודם להרחיב את ההתישבות רק כדי לפנות אותם מגוש קטיף. לא חסרות דוגמאות) השקר הופך להיות פני החברה.
איזו מין טענה זו כלפי השמאל - אתם אובססיבים ברצון שלכם לשלום? הוא אומר ככה - “מדוע לא להסתפק בבטחון שיש לאזרחי ישראל, במצב הכלכלי המשופר, ביחסים הטובים עם אמריקה, ברפורמות בחינוך ובתחבורה ופשוט להמתין?”
וכאן השקר הופך מסוכן. כי הוא כותב אותו כמציאות. כי הוא לא רואה את הדברים הרעים, את העיוות המהותי שעומד בבסיס המצב - את האלימות של החברה, את החרדתיות של הקיום כאן, את התפיסה שעומדת בבסיס החברה הישאלית - אנחנו כאן רק לעוד רגע, אנחנו עכשיו רק שורדים. ואת שנאת הזר, שהופכת כל אחר לרוצח מתועב בפוטנציה, ואת הפחד, הפחד המטונף שנצמד לנשמותינו.
הכפירה הראשונה שלי בדרכם של הורי היתה לנסוע עם חלון פתוח בעוקף רמאללה. וכמה שאני גאה בה.
ועוד לא דיברתי על הדברים בפועל שרעים כאן ואני גם לא הולך לדבר עליהם, כי אחרי הכול, הבטחתי שהבלוג הזה יהיה מקום לדברים שאני אוהב, ולא לכל הרע.
אנחנו יום אחרי הכיפורים. אז חנוך דאום, אני אבקש ממך סליחה עוד שנה.
אתה אידיוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה