יום ראשון, 17 ביוני 2012

דבלין

עברתי על כל הפוסטים שלי כאן עכשיו. זה היה לי נחמד. וזה עשה לי חשק גדול לכתוב משהו.
אבל אין לי מספיק אש כרגע לייצר דף שלם.
אז אני אשים כאן סיפור שכתבתי לא מזמן. למה לא?
קוראים לו דבלין.

דבלין


הלילה של דבלין לא מדבר אליו, הוא חושב, והוא מעשן סיגריה, והוא מסתכל בברד שמתנפץ על האדמה. הוא לבוש טוב, לא קר לו, אבל אין לו מטריה, ואין לו עדיין איפה לישון. ההתחלה היתה הרבה לפני הבדל, הרבה לפני זה שלפניו. אם היה מרכז הכול בבקבוק היתה לו תמצית שלא נחה לרגע, מערבולת תמידית, חתומה בשעווה; היה יכול למכור עצמו כאל מיתולוגי, זאוס של הדרמה. אבל הוא לא מוכר את עצמו. גם לא בעבור מנת עדשים. 

ומנת עדשים זה מחיר זול לכל הדעות. היא נזפה בו אי אז, מבעד לערפילי הזמנים והדפים המגוולנים של המסורת. לו קראו לו יעקב וודאי היה קם ורודף את עשו. מי יושב באוהל כשאחיו מתרגש עליו להורגו. והיא מסתכלת עליו מהמיטה כשהוא מותח את הגוף. והעיניים שלה לא קריאות. והוא חושב שהיא לא מבינה אותו גם כשהיא כן והיא תמיד יודעת מה יהיה הדבר הבא שהוא יגיד. 

ואם הוא ירוץ עכשיו מי ירוץ אחריו, וכמה קילו של צרות הוא סוחב איתו בתור תרמיל. אי אפשר להשאיר מחשבות בערמה מהבילה וגדושת זבובים, זה פשוט לא פועל ככה. אבל הוא איכשהוא מוצא את הדרך לעשות זאת. בבאר רעוע במקסיקו הוא ישב ושתה בירה פושרת מבקבוק שבור, והשפתיים שלו נחתכו על הזכוכית, והוא קרא ספר של המינגווי וחשב שהוא מבין למה הוא התאבד וחשב שאין עוד הרבה אנשים שבאמת מבינים את המינגווי והוא כן. 

האיש ששם לו אקדח ביד היה דומה לאבא שלו. לא בקטע פרוידני, בקטע פיזי. לרגע אחד בפראג, כשהוא ישב בכיכר והתלבט אם להזמין בירה (הוא לא הבין כמה זה קורונה, ושלוש מאות נשמע לו הרבה יותר מדי) מהמלצרית המבוגרת, ואז הרים את המבט וראה את האיש האפור והשפוף הזה מתקרב אליו במבט משועשע, היה בטוח שזה אבא שלו. אחר כך הוא חשב שהוא סוטה. גברים זקנים נמשכים אליו, את זה הוא יודע כבר שבע שנים, מאז הלילה ההוא שהתעורר עם יד איטית וקרה מזדחלת במעלה רגלו. יותר מפעם אחת הוא ניצל את זה. גברים זקנים עם כסף ובית ואוטו ויותר מדי אשמה בשביל גוף כל כך שביר. 
זה קשור לשיער הבלונדיני שלו. זה קשור לכנפי העש שלו, זה קשור לענן האפל שתפור סביב ראשו, עיניים שאומרות תעשה בי מה שאתה רוצה, בי כבר לא נותר רצון. 

ועכשיו הוא כאן. בדבלין. והלילה לא מדבר אליו. והסיגריה שלו נגמרה כבר וגם הברד והגשם. הרחוב מורכב מרצפות אבן והאבן מנצנצת מירח ועצבות. מהמקום שבו הוא עומד הוא יכול לראות את המעשנים כשהם יוצאים מהבאר ומצטופפים מתחת לסככה הצרה. ברמזורים הוא תמיד אהב להיות הראשון שהולך באור ירוק, וגם עכשיו הוא מבחין בזה שיוצא אל האוויר הרטוב, מבדיל עצמו מקבוצת האנשים. הוא מסתכל עליו מעשן וככל שהסיגריה מתקדמת אל סופה כך נחשפות פניו של האיש. צרות וקמוטות, עינים עמוקות, טוב של חיים אחרים. הוא לא צריך להסתכל על התמונה כדי לדעת שזה האיש שלו. 

בפראג הוא היה לקראת הסוף שלו, הוא חושב. כשהיה משתעל היה מצמיד אל פיו מטפחת כדי להבליע ככל האפשר את הזעזוע שטלטל את גופו מבפנים. כשהיה מסיים להשתעל היה מרחיק את המטפחת והיא היתה מלאת דם. יותר מפעם אחת השאיר את המטפחת במקום את התשלום. מלצרית אחת הסתכלה עליו משתעל והעיניים שלה היו אגמים של חמלה כשהיא אמרה לו להפסיק לעשן. הוא חייך אליה ואמר nechapu, וגם omlouvame. היא הלכה משם, אבל היא לא חייכה אליו חזרה וזה נשאר איתו הרבה יותר מדי. 
ולא היה לו כסף. ולא היה לו לאן ללכת. והחדר שלו היה מסריח מפגרים של חתולים, והוא לא הצליח לסיים ספר כבר יותר משתי ערים. 

כשנחשון קפץ לים סוף אף אחד לא קפץ אחריו למים. אבל בשום מקום לא כתוב מי היה האיש השני. האיש השני שמעשן מחוץ לסככה ישאר בלי שם גם הפעם, אבל הוא יכול לומר שהוא נוירוטי. הוא יכול לומר שיש לו אצבעות של פסנתרן. הוא יכול לומר שהנחמדות הזו מצביעה בעיקר על צורך נואש. אם היקום מתרחב, האם אנחנו מתכווצים?

והוא נזכר שבקוצ’במבה הוא ישב ליד המפקד שלו בטירונות ועישן וזה היה יום שישי והוא היה כל כך רחוק מקידוש ומדברים קדושים. האשה של המפקד שלו היתה יפה אבל הוא לא אהב אותה. כשהיא חייכה אליו השיניים שלה היו לבנות, אך כשהיא חייכה אל מישהו אחר הוא ראה שהשיניים האחרות שלה לא, וזה הכעיס אותו. כשהמפקד שלו שאל אותו מה קורה איתו הוא אמר שהכול בסדר, אבל הוא הדליק סיגריה אחרי סיגריה, והוא מולל את התחתית של הבירה, והוא פורר את המפה, והוא לא הסתכל לאף אחד בעיניים. וקול רחוק במוח שלו אמר לו תפסיק והקול האוהב במוח שלו אמר לו שזה בסדר, אבל גם ככה המפקד שלו לא עשה עם זה שום דבר, ולמרות שהוא לא האשים אותו, הוא גם קצת כן האשים אותו, בטח אחרי שהוא מת. 

מה אתה עושה כשאדם מתחיל ללכת? הכדור מתכווץ והופך לשביל, ואם תעשה פסיעה אחת לא נכונה אתה תיפול ולא יהיה סוף לנפילה הזאת. כשהלילה הופך למשפך אתה הופך למים, וכל מה שנשאר לך לעשות זה אולי לכוון את הגאות, או לפחות להסתכל לירח ולמצוא את הנקודה ההיא שתמיד תשאר יבשה. כשהיקום מתרחב, מה שמתכווץ זה לא אנחנו, זה המקום שלנו לעומת שאר הדברים. 

הוא עובר את הפינה שלו ומסתכל עליו. הוא ממשיך ללכת, קצת יותר מהר. בתוך המעיל היד מתהדקת על האקדח. המשתיק כבר מחובר. התיק שלו יצטרך להישאר כאן עוד רגע אחד, לבד. הכול קורה עכשיו. הוא מתחיל ללכת. האיש שלו לובש מעיל ארוך של מנהלים ויש לו נעליים אלגנטיות מעור. זה נשמע כאילו הם מעץ כשהם נוקשות על המדרכה. הצעדים שלו חוזרים מהקירות וגם הצעדים שלו והוא מתחיל להרחיב את הצעדים כדי להגיע אליו, הוא לא רוצה לפספס אותו, והוא כבר קרוב והאיש מסתכל מאחורי הכתף שלו וזה עכשיו או אף פעם והוא מוציא את האקדח והיד שלו חמה על הברזל הקריר והוא מרגיש טיפה של זיעה מתגלגת על הבוהן והפה שלו יבש כמו שהוא היה במלון בלה פאס, בלילה המעורבל ההוא של סקס רע ורגשות אשמה. והוא מבין שהוא לא נושם כשהוא מגביה את האקדח ואז הוא שומע Sainmhíniú מאחוריו והאיש מסתובב והוא נכנס לסמטה שנפתחת לו משמאל כמו באורח פלא והוא ממשיך ללכת, מתנשף בכבדות, והקולות לא נרגעים לרגע. והוא שומע את הצעדים חוזרים אחורה ובפינת הרחוב הצר יש מראה עגולה והוא מסתכל בה ובקושי רואים משהו בגלל האדים אבל הוא מהמר ומסתכל אחורה ואין שם כלום אז הוא נצמד לקיר ומנסה לחשוב מה לעשות. 

מחוץ לסאו פאולו האוטובוס שכח אותו בתחנה וככה הוא התחיל ללכת לאיבוד. הוא רץ אחרי האוטובוס בפניקה כשהוא יצא מהתחנה והחבר שלו הסתכל עליו מהחלון ונראה כמו פנים מתות בתוך נהר קפוא. התיק שלו היה שם ובתוכו הדרכון וגם הכסף ואפילו הסיגריות. כשהאוטובוס פנה לכביש המהיר והאיץ את תוך החשכה הגדולה הוא הרגיש איך העולם נפתח ונפתח כמו אוריגמי שהסגיר את סודותיו. בגלל שהתחנה היתה חשוכה השמים התחילו ישר מעל לראש, ויערות העד מסביב נראו כמו חומות השתיקה שמסביב לאנושי, כמו הגבול שלעולם לא יפרץ. הוא התנשף אז, לבד יותר משחש אי פעם, ולא ידע מה הוא יותר, כועס או פוחד. הוא עמד שם בכביש, לבד, בפעם הראשונה בחייו, בלי כסף, בלי דרכון, בלי חברים, בלי לדעת מילה בפורטוגזית. הוא עמד שם על הכביש והבין שיותר מהכול, אין לו את עצמו, ואין לו מושג מה לעזאזל הוא אמור לעשות. הוא התיישב בתוך המלתעות של העולם האין סופי הזה שנגלה לעיניו ברגע אחד, הוא התיישב ולא יכל לעשות עוד דבר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה