מאז גיל עשר זה יושב לי בראש. מנפלאות העולם הדתי. איזו הקבלה מפוארת, איזו סימטריה, איזה סדר הרמוני נכנס לדברים. השנה היא מגדל חלול ומה שמתרחש בנקודה הסינגולרית של הראשית מהדהד בכל החדרים ולאורך כל הימים. טקסים זה חשוב, אני יודע. אבל נראה כאילו הרבנות יודעת פחות. סדר ראש השנה אף פעם לא גרם לי להרהר על מעגלי ההשלמה של החיים ותפוח בדבש לא העלה בראשי אסוציאציות של מכשפה וילדה יפה עם פנים לבנות ושיער שחור. ועם זאת החגים תמיד היו כבדים כמו ענן מעל הראש, שזו פוזיציה טובה לתחילת המרוץ - רכון, כפוף מעל קו הזינוק, פנים חמוצות. וו פוזיציה טובה כי זה גורם לך להבין שזה לא מרוץ. וכשהגונג נשמע אתה מזדקף ומתחיל ללכת, לאט ברוחות המתגברות של חשון, ומלא באהבת סתיו יש לך סיכוי הרבה יותר טוב להפוך את השנה הזו למוצלחת. אני חושב שעברה שנה מאז שהתחלתי את הבלוג הזה. ויש משהו כמו 18 פרסומים, שזה לא רע, אחת לחודש. אם המטרה היתה למצוא את הדברים היפים בחיים שלי, אם המטרה היתה להצליח לייצר יופי מהמציאות, אם המטרה היתה לכתוב נרטיב שמח יותר, אז כנראה שבכך נכשלתי. אבל כתיבה לא יכולה לרצות לעשות רק את זה. ככה שאני בסדר עם זה. אומרים שפלוס ועוד פלוס לא יוצרים מינוס, אבל אף אחד לא חושב על צמתים - ורמזור ירוק ועוד רמזור ירוק יעשו תאונה. ככה ששני סיכומים זה קצת יותר מדי אז אני חייב להתעלם מאחד מהם, או מהשנה, או מהיומולדת. כרגע אני אתעלם מהיומולדת. בעיתון זה ימים אחרונים של דיסקו, ולכבוד החגים הם עשו גיליון של אהבה ושנאה לעיר. אז זה יוצא רק שבוע הבא, אבל לי בא להעלות את זה כבר עכשיו. קצת כמו ביצה ותרנגולת - כשאני חושב על ירושלים אני חושב על גדי, ובגלל זה כתבתי קטע איתו, או שכתבתי קטע עם גדי ועכשיו חושב עליו הרבה. בכל מקרה בית אל. והורים. וקור עצוב. ובדידות. המון יופי בירח מעל מרפסת, ואין יותר כיף מסיגריות גנובות בחושך. לעדי, תהיי איפה שתהיי, אני מצטער.
ירושלים: שונאים, סיפור אהבה.
תמונה ראשונה, אייקונית, מירושלים: רחוב ארוך, עלוות אורנים, שקט בורגני של אחר צהריים. ילד חוזר מבית ספר, אני, ומישהו (מישהי?) בחלון רחוק מתאמנת על בטהובן. כבר אז- ילדות, שמש ומגרש משחקים, כבר אז, ירושלים היא בדידות ויופי ועצבות. אהבה ושנאה. אהבה ושנאה וירושלים. היינו משפחה דתית אחת בבית הכרם, אי אז בשנות התשעים. בשבתות היינו הולכים חצי שעה כדי למצוא עוד כמונו, דתיים. אלו הפנים שהעיר הראתה לי: זרות. שונות. אחר כך עזבנו, המשפחה, אחר כך חזרתי, לא דתי יותר, לא משפחה, עדיין זר. נכנסתי לדירת שותפים. היה שם אחד, גדי, כבר לא איתנו. בן שלושים (אז, מסוחרר מהאזרחות, הגיל הזה נראה כמו אנטרטיקה), הוא היה הדבר האמיתי. חילוני, אינטלקטואל, מתמודד עם דיכאון. אני זוכר שנכנסתי פעם לחדר שלו והוא כרע שם ברך, מדיטציה עם רוברט סמית'. כמה שזה היה ירושלים. כמה שזה היה מוזר. סיפרתי עליו לחברים שלי. סיפורי גדי. חשבתי שהוא משוגע. גם היום אני חושב ככה. אז כי לא הבנתי. זה היה מוזר. היום כי אני מבין (מאוחר מדי. תמיד מאוחר מדי) שהוא ניסה לחיות. גדי ב. איש של חלומות. הוא ניסה להביא את הקיור לארץ, הוא למד טיבטית ותרגם תורות עתיקות, המציא מקלדת חדשה – כשהיה לוחץ על המקשים, שפה אחרת היתה עולה על המסך. עברית אחרת. היינו יושבים במטבח והוא היה מספר לי איך הוא חי את כל מה שאין. כמה שהיה מתעצבן מהסרטים שהייתי רואה. שקוע עד אין סוף בחיפוש מתמיד אחר אמת חמקמקה, היה שונא הסחות דעת. משוגע. מי חי בלי הסחות דעת. הזמן מסתובב הלאה. אני עברתי לדירה אחרת. גדי לעולם אחר. ירושלים גידלה רכבת. אני כבר הגעתי לאנטרטיקה. בן שלושים ותוהה מה עוד אני עושה כאן. שאלתי חברה מתנדנדת, כזו שכבר שנים מנסה לכרות את חבל הטבור שהעיר הזו כרכה סביבה, מה האהבה שנאה שלה לעיר. ענתה שהעיר כמוני. כבדה ומדכאת, מתובלת בקורטוב של אהבה. צודקת. גדי לימד אותי משהו. העיר לימדה אותי משהו. לא את החלומות, הלוואי, אבל משהו מהחיפוש, משהו מהמלחמה בהסחות הדעת. כי כאן בירושלים אין הסחות דעת. בין קיוסקים שפתוחים עשרים וארבע חמש וחצי ובתי קולנוע שסגורים בשבת, בין מזרח העיר ומערבה, בין החומות והרכבת, אתה לא יכול לצאת מהבית מבלי להתקל בקונפליקט.
יש דברים שלא משתנים. השונות אותה שונות, גם אם בדרך התהפכה: אם אז חיפשנו דתיים כמונו, היום אני הולך רחובות כדי למצוא חילונים. וכשאני מוצא אותם אני רואה אותם יושבים בבארים הקטנים שלנו, חיים את מה שאין. וברחובות אחרים, בפאבים אחרים, שחלקם נקראים בית כנסת וחלקם מסגד, חלקם נקראים איצטדיון וחלקם תאטרון, הם יושבים גם, חיים את מה שאין. שכונות שכונות בנויה ירושלים, קהילות קהילות. נסיעה בקו ארבע יכולה להראות כמו סיור אנתרופולוגי בחיים של אחרים ולפעמים זה מרגיש כאילו אין קשר בין הקטמונים ומרכז העיר. בין מאה שערים וארמון הנציב. אבל יש. לא כל מי שכאן כבד ומדכא, אבל כל מי שכאן מלא באהבה. כל מי שכאן קשור בחבל טבור, שמזין את כולנו בסודות קטנים וחמקמקים של אמת. וכשאני מטייל ברחובות, עדיין ילד מפתח, עדיין מקשיב לאותה אלמונית מתאמנת על בטהובן, אני קצת פחות תוהה מה אני עושה כאן.
