יום רביעי, 6 בפברואר 2013

הרגע שבו אתה מרים את העיניים ורואה תקווה או הרהורים א-פוליטיים על הבחירות

טוב. התחלתי לכתוב את זה ביום של הבחירות. לא סיימתי. כלומר את המחשבה כן, את המילים לא. וגם את מה שכתבתי אני לא כל כך אוהב. זה העניין, לפעמים אתה מנסה להגיע לנקודה מסוימת מכל מיני סיבובים, ואז אתה פשוט הולך לאיבוד בסיבובים. זה כמו שחיתות בירוקרטית במעמד הפקידים של המוח שלך: עבודות התשתית נמשכות שנים ושום קניון, שום בית, שום דבר לא נבנה באמת.
בכל מקרה הנה ההקדמה המוזרה הזו:

גם זה קרה לי היום, אם כי בצורה פחות מופשטת: העיניים שלי נדדו להם למעלה ופתאום שמתי לב שהבניין שנבנה ברחוב הרב קוק כבר כל כך הרבה שנים עומד בפני סיום.
אין לי אהבה גדולה לגורדי שחקים, אני מהקונספירטיבים שמשוכנעים שמאחורי כל משאב ציבורי אוזל יש חשבון בנק פרטי שתופח. אז לא, לא ראיתי את הבניין וצמחה לי תקווה בלב בעקבות המודרנה. לא זה הסיפור. לא הבניין הוא המעניין כאן, אלא המבט.
המבט שעובר באותו רחוב יום יום ולא שם לב שהחיים זזים קדימה. המבט שזוכר במראה רק את אתמול ולא לפני שנה. המבט שמדי פעם מפסיק לרפרף.
ועם המבט הזה, שלא רצה לרפרף היום, נסעתי לבית אל להצביע.
זה מוזר להצביע בהתנחלות למפלגה שהסעיף הראשון במצע שלה קוראת לפירוק ההתנחלויות. זה מוזר ומרגיש חמוץ ואפילו בגידה. בגידה כפולה. בישוב, בהורי, בחינוך האידאולוגי שגדלתי עליו. אבל גם בגידה בערכי השמאל החדש שאימצתי, עם הקולות האלה ילכו באמת לפח, מה שכנראה יקרה.
ועם זאת, למרות האמביוולנטיות, אני די שלם עם ההחלטה.

אתם רואים, זה לגמרי לא העניין. אבל אני כן אוהב את הכותרת, וגם בסוף יצאו לי שני שירים שקשורים לזה, לרעיון הזה, למחשבה הזאת. אז אני רוצה לשים אותם. כי זה באמת לא עניין פוליטי. זה עניין של לבנות לך בית בתוך ההחלטות שלך. היכולת לייצר כוח מעצמך. וההבנה שיש לך את זה בעצם.

הנה הראשון:


אני עושה בית מנייר אורז עדין
והקירות שלו שקופים באור
ועורקי הרגש בו בולטים כמו ורידים כחולים
ודקים של אמת יד
שנותרה בת שנתיים באור החשמלית.

אני עושה בית מנייר אורז עדין
והקירות שלו, השקופים באור, עשויים מזכרונות.
ועורקי הרגש בו סתומים
ואפלוליות מרוכזות של שכחה מנקדות את הקירות כמו תמונות חסרות מסגרת
וכתמי חושך צמריריים של כתיבה מרפדים את הרצפה
ונורות חשמליות נדלקות בו כמו קישוט של עץ אשוח בדצמבר
סדר כאוטי של התבהרות מדורגת
התפרצות של זרמי חשמל, אנרגיה מוארת, וכל מה שבא אחר כך.

אני עושה בית מזכרונות
אבל הזכרונות מסרבים להתמסר לי.
ואני רוצה לשתות את הזכרונות עם קש
ולהחזיק את הריק בחלונות.
ואת הריק עם מזרק למלא ברצון
ואת הבית להפוך למקום
את כתמי הצמר להפוך לאדריכל
את זרמי החשמל לחווט אל עצמם
חלום עדין של בגרות
בתוך הכאוס להסיט מתג.
להדליק אור.

אבל לרצונות אין פנים. והזיכרונות יש להם גוף.
אז הבית שאני בונה דלתו נשארת סגורה
והבית שאני הורס לא נהרס.
ומה שעשוי מנייר אורז שקוף
זה אני
ועורקי הרגש בי בולטים כמו ורידים כחולים ודקים
וסתומים כמו תמונות
חסרות מסגרת.  


אבל אז המשכתי לשני וזה מה שיצא לי:


בעולם הבא אתה מקבל
כל מה שהענקת לאחרים ללא תמורה
כך אמר לי פעם מישהו 
שלא ידעתי שאני אוהב.
שמיכת פוך, כסף קטן,
כל האהבה שתוכל לגייס
כך שכדאי מאוד שתתחיל לחלק לעולם
את כל הדברים שאתה לא יודע איך להחזיק
חמש שנים אחר כך הוא התאבד
בלע כדורים ונסע הביתה להורים
באותה שנה הוא היה מטושטש רוב הזמן
כך שהם לא הבינו שהלילה הזה הוא שונה
והוא לא היה בים או בשמש לפחות שלוש שנים
כך שהם לא ראו שמה שנותר בו
לא היה 
הספקטרום הרחב של כל הצבעים
אפילו לא העדר
סתם מוות
סתם מוות
סתם מוות

ייאוש חיוור.

לא הייתי בחיים שלו והוא לא היה בשלי
דברים שנגמרו בנו מהר היו 
הלילות שחלקנו במטבח משותף
אתה אף פעם לא יודע 
כמה זמן תזכור 
שיחת מתכונים על נקניקיה מטוגנת
או כמה סימבולית 
היא יכולה להיות.

כל דירת שלושה חדרים
מתפצלת לעוד עשרות, מאות, אלפים של שירים שאף אחד לא כותב. 
וכשאני מנסה לדמיין אותו 
בדלת הכניסה של הוריו
מסומם מכדורים ומהסוף המתקרב
אני לא רואה את הסלון שלושה חלקים שלהם
אני לא רואה אביר מסתער לבדו על שורת אויבים דמיונית
אני גם לא רואה אותו.
דברים שנגמרו בנו מהר היו המבטים המעמיקים אל תוך תודעת האחר. 
גם זה היה והלך. 
וכל הדברים המתים שהוא למד, שפות ודתות ואידאות נפוחות כמו גופות מרקיבות,
גם זה היה והלך. 
ואם יש דבר שאני למדתי מכל זה
אני משער שגם זה כבר היה, והלך. 

ומה שנשאר זה בדיוק זה
שיר בלי סיום
פצע לא ברור 
דברים שאי אפשר להחזיק.
ופעם בכמה זמן אני מבין
שלטגן נקניקייה בשלוש בלילה
זה האודה הכי טובה
שאוכל לנסח בחיי. 

שזה מוזר. כי למה זה עלה פתאום. 
ובכלל, המון גדי אצלי בזמן האחרון. מצאתי קבוצה בפייסבוק שהוקמה לזכרו. וכתבתי שם איזה משהו עליו, שהוא חסר, ומישהו אמר מוזר כל מה שאתם כותבים עליו כאן. מישהו בכלל הכיר אותו כבן אדם? ואז אחר כך הוא מחק את זה. מה שבטוח זה שגדי תמיד עורר אמביוולנטיות.
ואני חושב שזה גם נובע מזה. ואני חושב עליו הרבה כי עכשיו אני בגיל שהוא היה כשנכנסתי לדירה. ובאיזה שהוא מובן אני במקום מאוד דומה למקום שהוא היה בו אז, וזה קשור להחלטות האלה שאתה לוקח בחיים שלך. 
כי אתה גודל ומנתק חוטים, ואתה הולך בדרך מסוימת ולאט לאט היא מרחיקה אותך עוד ועוד מחברת אנשים. מהאפשרות אפילו שאנשים יבינו אותך, את הבחירות שלך, את המשמעות שלהם. עד שמגיע הרגע הזה, אתה לוקח בחירה מסוימת, צעד שהוא לא דרמטי בכלל, והוא אפילו לא כזה דרסטי, אבל הוא כן מופנה פנימה, והוא כן מוחלט. והרגע הזה שם אותך במקום שאתה מבין שזהו. אתה בדרך הזו לבד, ניתקת את כל החוטים, אז כדאי מאוד שתדע מה אתה עושה. במילים אחרות, גדי אז, ואני היום, הגיע לקצה החבל. שזה דבר טוב. אתה עומד בנקודה שאתה מסתכל ואתה יכול לראות את כל הקצוות הפרומים. זה חופש גם, זה נכון, אבל יש בזה עוד המון דברים אחרים. דברים מפחידים. דברים מאוד לא ברורים. הרבה דברים שיכולים להשתבש.
גדי, מהנקודה הזו, הלך והתפורר, אני משער. אני משער כי אז הדירה התפרקה, גדי עזב את ירושלים, אני עברתי לאן שהוא, כבר לא באמת זוכר לאיפה. אז אני לא יודע שזה מה שקרה לו, אבל אני מחבר את נקודת הסיום, עם כל המפגשים האקראים והמוזרים שהיו בינינו במהלך השנים בין הדירה וההתאבדות. 

בכל מקרה, כל זה היה שבוע שעבר, או לפני שבועיים, מתי היה הבחירות. 
זה היה הרעיון שלי אז, אלו היו המחשבות שלי, מחשבות לא אקטואליות על בחירות בחיים שלנו. וזה מצחיק שאחרי זה זה מה שקרה איתם, עם הבחירות, האחוז החסימה שחסם כל כך הרבה אנשים מלהשמיע את דעתם. כי הבחירה שלך היא הבחירה שלך. ואתה יכול להיות שלם איתה. אבל זה לא באמת ישפיע על אנשים אחרים. העניין הוא שאני חושב שכן. אני חושב שההשפעה של חיים כאלה היא השפעה מיסטיקנית, ורחבה הרבה יותר מפוליטיקה. אני חושב שאנשים שחיים בתוך הבחירות שלהם מפיצים את האחריות כמו מגפה, ומשנים את המציאות יותר מכל דבר אחר. אבל זה כמובן טענה שאי אפשר להצדיק כל כך בויכוח רציונלי. זה המחשבה שלי, שמעורבבת עם הרצון שלי, עם הניסיון השכלתני להצדיק ולהאציל את הבחירות הלא לגמרי החלטיות שלי. 

מאז כבר השתנה העולם שלי שוב. ואבא שלי חזר לבית החולים, ואני פחות מתעסק בהרהורים מופשטים על בחירות ויותר מסתובב בנסיעות ליליות בקו 19, מנסה לנחש את הפרצופים העייפים שלידי ואחר כך מנסה לתאר את ריחו של בית החולים, שאי אפשר לתאר. כתבתי כבר לפחות אלף מילים על הריח הזה, אבל אני לא מצליח לתפוס אותו, למרות שהוא תופס כל מי שנכנס בשער. 

אבל אני לא אכתוב על זה. נראה לי שלעכשיו זה יספיק.