למה אני לא עומד בצפירה.

אף פעם לא הצלחתי לספר על מלחמת הלבנון השניה שלי. אז כתבתי.

לפני שבע שנים הלכתי למילואים. ביום האחרון של השירות פרצה מלחמת לבנון השניה. היינו בדליה, בש.ג. אני וחבר נוסף, ראש קצת כואב מהלילה, ראינו פטריית עשן, שמענו בקשר את המילה הנוראית חניבעל. למרות שעברו שבע שנים אני לא באמת זוכר מה היה ביום הזה. מדי פעם יש הבלחות – מאוד לא כמו סרטים הוליוודים – יותר כמו זכרון של חלום. היה בוקר והייתי כאן, אחר כך פתאום ערב, אחר כך צהריים. תמונות, או יותר סיקוונסים. העשן מהקוצים שעלו באש, הפנים החיוורות של זה שחטף הלם קרב, הריח של הגופה.  לא ראיתי אותו,ראיתי בעיקר את נתזי הבטון מהקיר הפנימי של העמדה בה הייתי. ידעתי שמישהו יורה עלי. אני זוכר במעומעם מישהו צועק בקשר יורים עלי. אני חושב שזה הייתי אני. הראשון בגזרה שיצר מגע. מגע שלא ראיתי, שלא רציתי. הבחור שהיה איתי שם דמם, מכווץ בפינה, לא מתקשר עם העולם. אומרים שקרבות שעוברים ביחד מייצרים אחוות לוחמים, מייצרים קשר שהוא מעל לכל שאר הדברים. אני לא יודע. מאוחה אני לא מרגיש, ובעיקר הרגשנו שם לבד. הקשר היה רחוק, הקולות מעומעמים. אני, העמדה, הרובה והפחד.  לפני שבע שנים המדינה גרמה לי להרוג בן אדם. בן אדם שלא הכרתי, שלא ראיתי את פניו, גם לא כל כך את גופו. רק סילוואטה מטושטשת, תנועה בשיחים, משהו פראי שמתקרב כל הזמן. אני לא יודע איך היום הזה עבר. אפילו את רגע ההריגה אני לא באמת זוכר. רק אחר כך, כשהורידו אותי מהעמדה, הראו לי את הוידאו של הבחור, תוך כדי טפיחות שכם גאות ומבישות. הייתי נמושה. לא נשארתי עד סוף הוידאו. התיאור של החברים היה לי מספיק. ומאוחר יותר, איך שהוא הצהריים הגיעו, לעמוד במרחב המוגן עם רובה על הדלת, לשמוע את הטלוויזיה מוסרת את שמות ההרוגים, ולראות בעיניים את העולם הפנימי שלי מתהפך – אני זוכר את זה ויזואלית, כאילו הייתי מחוץ לגוף. צד אחד של המסך אני עומד, אפוד ונשק עם נצרה פתוחה, אטום לכל דבר, מתוח עד קצה הגבול, ובחצי השני פילטרים חומים, סדקים לא נראים, וידאו ארט מטושטש של אבל. שני תורג'מן ואייל בנין, המפקד הראשון שלי, חייל מהכיתה הראשונה שלי. ועוד קרעים מטושטשים של מציאות שהיתה כל כך לא מסוננת עד שהיא נמחקה כמעט לחלוטין. הלילה שאחרי. שוב, באותה עמדה. השינה שמאיימת לחטוף אותך. ההבנה ש20 מטר ממך יש גופה. ועוד פעם אותו חבר, לידך, בבוקר הוא נעלם, לך תדע מה יקרה איתו הלילה, ואם אפשר לסמוך עליו, והניסיון הנואש להגיע אליו מעבר למדים, להבין מה קורה איתו כבן אדם, איך מתגברים על ההבנה הזו, על האכזבה, והניסיון להבין מה קורה איתי לצד הרצון לא להבין כלום ופשוט להירדם, ככה, שם, ושאם יקרה משהו אז שיקרה כבר ונמות כי כוס עמק על הכול ועל העולם וכמה אפשר כבר ככה, עם החידלון הגדול שבפנים. 

בסופו של דבר יצאנו משם. אמרו שנלחמנו טוב. פיזרנו תחמושת בכמות מטורפת ואף אחד לא ממש ידע לומר כמה אנשים התקיפו אותנו. זה נע בין חוליה אחת לשש, בין פלוגה לפרש בודד, בין אף אחד לטילי נ"ט. וירדנו משם ונסענו הביתה, ולקחתי את האוטו ונסעתי לחתונה של חבר, בחור מנצרת, ערבי, מהטירונות, חשבתי שזה הדבר היחיד שחשוב עכשיו, למצוא שוב את הצד הזה. ואספתי שתי חברים ותיקים ונסענו, וכל הדרך הרדיו מדבר על טילים בנצרת, והחברים שלי מדברים על כך שיחטפו אותנו שם, שזה מסוכן, שלא צריכים לעשות את זה. באזור בית ינאי הלכנו לאיבוד, החברים שלי מנומנמים, אני נוהג בתוך הלילה, שומע מוזיקה, רואה רק את הכביש ומרגיש כמו דמות בסרט של דיוויד לינץ'. ולקחתי איזה פניה ומצאתי את עצמי בדרך ללא מוצא, ודיברנו שוב בינינו, הם שהתעוררו כבר, ורק אז הסכמתי לוותר. כמו מנוע שרוף, הרצון הדק שלי התפוגג, לא יכולתי עוד לכוון את עצמי, בטח לא אחרים, אז נכנעתי לרצון שלהם. ושישי בערב, אז הרצון שלהם היה מסיבה, ומצאתי את עצמי בחניון תת קרקעי באיזו מסיבת טכנו אינדסטריאלית ואפלה, ואני עומד בצד ומסתכל במה שקורה, ושותה, ושותה עוד, ולא מבין איפה אני. ורואה את ינאי רוקד על הרמקולים, ומאחוריו מסך גדול מקרין וידאו פטשיסטי על מוות, ואני ריק כמו השמים שמעלי.

שבע שנים.

כשהתחלתי לחזור לשגרה ניסיתי להבין קצת יותר. ארועים כאלה בחיים שלך אמורים לתת לך תובנות. היו לי כמה תובנות. התחלתי להכין רשימות של הדברים שאני אוהב. הבנתי לעומק את המשמעות של החיים שלנו. הבנתי שאין לנו חיים אחרים חוץ מאלה. שזה בזבוז זמן מוחלט לחיות חיים שאתה לא רוצה לחיות. שאין יותר פשוט מלהפסיק לעשות את כל הדברים שאתה לא אוהב. אז הכנתי רשימות. לא רק חלומות ושאיפות. דברים פשוטים, כמו לשחק קלפים עם חברים. כמו לגור בדירה יותר נורמלית. דברים יומיומיים. אני עדיין מאמין בזה. אבל תובנות של טראומה אפקטיביות לזמן מוגבל מסתבר, או ככה לפחות זה היה איתי. דבר אחד לקחתי איתי בכל זאת מכל הדבר הזה – השאלה שלא מרפה, מה לעזאזל עשיתי שם. ההבנה שלא הייתי שם באמת. שלא חשבתי באמת על ההשלכות של ההחלטות שלי. שאתה אף פעם לא חושב עד הסוף, לא עד לרגע שבו זה כבר מאוחר מדי. אתה הולך לצבא. ומאמנים אותך. ואתה מקבל את האתוס הציוני, וגם כשזה הולך אתה מקבל את האתוס החברתי, אתה מקבל את הרעיון, את ההבנה הזו שיש לך חובות למדינה, וזה אפילו לא למדינה, זה לך כבן אדם, התפיסה הברורה והטבעית שאתה חייב לתרום לסביבה שלך, אתה חייב להצדיק את הקיום שלך, אתה חייב לתת כי זה מי שאתה, ואף פעם לא לקחת תמורה. הייתי שמאלני גם הרבה לפני זה. וככל שהרחקתי בשבילי ההומניות כך התנגדתי לצבא אבל לא יכולתי לוותר עליו, כי זה היה מעבר לזה, זה היה מעבר לנכון ולא נכון, מעבר לאידיאולוגיה, זו היתה חובה, ואתה צריך למלא את החובות שלך. ואז המילואים האלה. וההבנה שהם מבקשים ממני את החיים שלי, או יותר גרוע, מבקשים ממני חיים של אחרים, ועל סמך מה. ובשביל מה. לא אידיאולוגיה. לא חובה. עולם כמנהגו נוהג, ואתה נמצא למטה, חסר פנים, לוחם למען רמטכ"ל שמוכר את תיק המניות שלו. החובה מוחקת את הפנים. ושם, אחרי שהרגתי בן אדם, הבנתי שיש לי פנים. שהמדינה לא תיקח ממני את העול הזה עכשיו, שאני לבד עם האדם שהרגתי, שאני לבד עם המשקל של ההחלטות שלי, החלטות שלא באמת לקחתי מעולם, רק מילאתי איזו פקודה נעלמה, איזו דרישה קדומה של החברה שסביבי.

אני אוהב את יום הזיכרון. כקונספט. גם ככה אני אדם נוסטלגי, סנטימנטלי, כותב. אדם שחוזר אחורה תמיד ומנסה למצוא את הנרטיב הנכון. ויום אחד בשנה אמורים להצטרף אלי כולם. לזכור את אלו שנפלו. לחשוב עליהם, על החיים שלהם, לנסות ולמצוא את הנרטיב שיאפשר לנו למשוך עוד כמה זמן לצד הכאב. אבל בשבילי זה כבר לא ככה. זה כבר הרבה זמן לא ככה. כי אני לא מוצא את הנרטיב הזה. והזכרון הופך להיות זכרון הכעס, זכרון האשמה. הכעס על המדינה, ויותר מעל המדינה על החברה, שדרשה ממני לעשות את זה, בלי שהיא תבין בעצמה מה היא דורשת, תוך כדי שהיא מכסה את עיני, ועם סירוב גורף לשמוע מה באמת היה שם לאחר מכן. והאשמה על עצמי. על חוסר האחריות הנוראי שהיה בי. על כך שהעברתי כל כך הרבה שנים מחיי עם חלקים נרחבים בתוכי שהיו פשוט מכובים. על כך שלא הערכתי את חיי במידה מספקת כדי לעמוד מול כל מי שאמר לי אחרת ולהגיד לא. אני לא אלך להילחם במלחמות שלכם. אני לא מוכן לעמוד בש.ג. ולירות באדם זר. לא הכרתי אותו. הוא לא הכיר אותי. שנינו נשלחנו לשם בגלל רעיונות שלא קשורים לחיים שלנו. וכל מי שאומר לכם אחרת משקר, בפה מלא, ממגוון אינטרסים סותרים.

יש משהו כל כך מבולבל ביום השואה וביום הזכרון. למעשה, הם היו צריכים להיות הפוכים. לקדש את יום השואה, את זכרם של אלו שנפלו רק מתוך הרצון לחיות חיים נורמלים. להלחם בשנאה ובדעה הקדומה, אותה שנאה ודעה קדומה שמובילה ליום הזכרון. ועל יום הזכרון להגיד לעולם לא עוד. לעולם לא עוד נשלח את ילדנו לההרג ולהרוג על פולחן אלים אלים כזה או אחר.

אז אני לא עומד בצפירה ביום הזכרון. ואני לא הולך לאזכרות. ואני לא רואה בטלוויזיה דוקומנטריים על חיילים נופלים. וכשאני רואה חבורה מתאספת עם גיטרה אני עובר לצד השני, וכשאני שומע דתיים אומרים קדיש אני אוטם את האוזניים. כי אתם לא מביעים כבוד, כשאתם מעלים סטטוסים עצובים ומכובדים לפייסבוק. אתם לא מצדיקים את המוות של אף אחד מהחברים שלי בזה שאתם אומרים שכולנו אחים ביום הזה. כי זה שקר. כי זה לא נכון. כי המשפחה של אייל, והמשפחה של שני, והמשפחה של דני כהן ושל גלעד פישר ושל כל שאר החברים שמתו, הם לבד. ומי שהיה בלבנון השניה לבד, ומי שהיה בסמטת המחבלים לבד, ומי שהרג מישהו נשאר לבד, מרחף בחלל אטום עם האדם שהוא הרג, לנצח. אז אתם לא מכבדים אותם, אתם משקרים. וזה לא להם, זה לעצמכם, וזה לדורות הבאים שימשיכו להאמין לשקר הזה, עד שיהיה מאוחר מדי.

אז אני לא עומד בצפירה ביום הזכרון. אני שם אוזניות ושומע מוזיקה. או שאני מוריד סרטים וסדרות שאני אוהב ורואה אותם. או, אם מתאפשר לי, אני נמצא עם אשה שאני אוהב ואנחנו שוכבים. ובכל מקרה, אני לא יוצא ביום העצמאות לרחוב עם המוני בית ישראל ומנסה, כמו להק עכברים בזמן המגפה השחורה, להרגיש ביחד כנגד הכליון המתקרב. החרדה שלי היא אישית. האשמה פרטית. וכל ניסיון להפוך אותה לרשות הכלל, הוא החטא שמדינת ישראל, ותושביה, כל אותם חוגגים, מוסיפה על הפשע.