רפסודות (חלק ג' ואחרון)

(אני לא בחור לינארי אבל הפוסט הזה כן. אז מומלץ לקרוא קודם את א' וב'
חלק א': http://jerdown.blogspot.co.il/2013/08/blog-post.html
חלק ב': http://jerdown.blogspot.co.il/2013/08/blog-post_22.html)

הערב (יום ג', 27 לאוגוסט 2013) יגיע אל סיומו פרויקט האי פי'ס של נו קואסט. זה קורה בצוללת וכדאי שתבואו גם אם לא נראה לכם שאתם קשורים. לכבוד המאורע ובעקבות שבוע החזית, נסחפתי למערבולת קטועה של מחשבות. כאן זה החלק האחרון של מה ששרד מכל המחשבות האלה.

29. הסמויה באנגלית זה the wire. הרשת הזו מסמנת גם את רשת ההאזנה שהבחורים בתוכנית פורשים, אבל גם מסמנת לתיאורית המיתרים, או לכל תורה הוליסטית אחרת שגורסת שהכול קשור. אני לא מדען, לא פיזקאי, וכמו כל חנון חובב מד"ב הידע התאורטי, שלא לדבר על המעשי, שואף לאפס. במקום שאחרים רואים יישומים מעשיים אני רואה מטאפורות. אין לי מושג אמיתי בתיאורית המיתרים, תכלס לא הבנתי עדיין למה חלקיקים זקוקים למסה. זה לא מפריע לי להאמין בכל ליבי שאלוהים זה התנגדות, שכשאנשים נתקלים אחד בשני במקרה ברחוב זה צורך ממשי ומיידי במגע אנושי, שמכיוון שבני אדם עשויים מחלקיקים, ומכיוון שחלקיקים מצייתים לעקרון אי הוודאות, הרי כשאתה מסתכל על בן אדם ורואה נחש נחש מתקיים שם לכמה שניות, כשאתה רואה מלאך לפניך הרי שאין צורך בכנפיים, שאנחנו עשויים ממיליון ואחד אפשרויות, הסתברויות והעדרויות, וכל אחת מהם מבודדת ועומדת בפני עצמה, וכל אחת מהם קשורה לשניה באין סוף חיבורים בלתי נראים אך ממשים. זה נכון לנוירונים של המוח, זה נכון לרקמת השרירים של הגוף, זה נכון לחברה האנושית, הגלובלית או המקומית, מספר הישויות שאתה נתקל בהם בדרכך למכולת בבוקר, להביא חלב לקפה. כשאתה רוצה לעשות סדרה על סוחרי סמים, אתה חייב לדבר על עובדי נמל שמאבדים את הקרב מול המודרנה. כשאתה רוצה לדבר על נערי רחוב אתה חייב לדבר על מערכת עיתון. הכול קשור. הכול מחובר. הכול מורכב מאותם אבני יסודות אלמנטריים: רגשות סותרים. היה לי חבר שנהג לומר כל הזמן ששום דבר לא מורכב ושבני אדם זה דבר מאוד פשוט אלא שהכול מאוד מסובך. וזו הבחנה יפה. ואני אומר שבכדי להתיר את התסבוכת אתה צריך לראות את הפקעת וככל שנחשוף עוד ועוד מהרשת הזו שמחברת את כולנו כך נוכל להתיר את הפקעת שתקועה לנו בגרון. 

30. הקפיטליזם. עולם הפרסום. הריאליטי. הגבול המטשטש והולך בין תקשורת ודיסאינפורמציה. שלטי החוצות ברחוב. כלכלה ארוטית. מפלגות כמו יש עתיד או ש"ס או קפה גיבלרטר. כל הדברים האלה גורמים לנו להרגיש לבד. כי זה שנאה, זה כעס: חומה סביב הלב שמאפשרת לך לעשות פעולות שאחרת לא היו מתאפשרות. כשאתה מעמיד את הצרכים שלך לפני הצרכים של האחר אתה מאשרר את מערכת ההיררכיה שמאפשרת לך להעמיד את הצרכים שלך בראש. ואתה לבד, כי כולם נגדך חוץ מהאנשים שהאינטרס שלהם כרגע מקביל לשלך, והם, ברגע שהאינטרס ישתנה יחליפו צדדים. תוהה עד כמה לפרוט את זה לפרוטות, כי הכול כאן כותרות ואני בכלל רוצה לדבר על נו קואסט. כי נו קואסט לא גורמים לך להרגיש לבד. נו קואסט עושים ההפך, כי זה מה שתרבות, במובן הכי בסיסי שלה עושה: מחברת אותנו לרקמה אחת. לא מהמקום של האינטרס אלא מהמקום של האנושיות, לא בגלל שהיא חושפת בפנינו  עובדות חדשות או רגשות מקוריים או פרשנות ויזואלית מרחיקת לכת – בגלל שתרבות היא קודם כל אנשים שעושים את מה שהם אוהבים. ומה קורה לנו כשאנחנו רואים אנשים שעושים את מה שהם אוהבים? אנחנו מתאהבים, זה מה שקורה לנו. מתאהבים בהם, מתאהבים בעצמנו, מתאהבים בזו שעומדת לידך או בזה שהסתכל עליך. הפקעת מאבדת איזה פתיל או שניים, הוילון הופך לאוויר דק.

31. זו ההופעה האחרונה של הערב הזה, יום שלישי בחזית, ערב של נו קואסט, וכולם כבר מספיק שיכורים ומוכנים לפיק. ודניאל עולה ונותן את זה. כל השבוע הזה זה שבוע של ריבוי, אפילו רייסקינדר עלה עם להקה, ורק דניאל סלבוסקי מתייצב לבד מול כל הקהל הזה, הוא וכל הסמפלרים שלו. ולא משנה כמה אפקטים מחביאים אותו, הוא הכי נוכח שאפשר, הכי חשוף מול הקהל. כמה אומץ יש לו. לא יודע אם דניאל עשה שיעורי פיתוח קול, אבל היום כשזמרים מדופלמים כמו אביב גפן נותנים טיפים על שירה נכונה בטלוויזיה, קל מאוד לשכוח שקול הוא קודם כל חלון לנשמה. לא אמור להיות מניפולציות על זה, אסור להכניס לשם שקרים. אם אתה רוצה לדבר איתי על משהו אישי אתה צריך להוריד את משקפי השמש, ומוזיקה אמורה להיות דבר אישי. פילטרים, לופים, ביט כבד, כל מיני מחבואים דיגיטלים, כל האפקטים האלה לא מסתירים את העובדה שמדובר במוזיקת סול נוירוטית: הכול זה רק קישוטים. הנשמה של דניאל מדברת שם על הבמה, מעורטלת ואמיצה, והקהל לא יכול שלא להתמסר. 

32. שבוע אחרי החזית, עונת התרבות המשיכה הלאה והציגה בעמק המצלבה פסטיבל קולקטיבים שנקרא ווי. הלכתי לשם ביום רביעי, וצעדתי דרך גן סאקר. שעות הערב המוקדמות, נדהמתי לראות כמה שוקק חיים הפארק הזה. אנשים משחקים כדורגל, אנשים משחקים פריזבי (מתי פריזבי הפך להיות כל כך פופולרי בעיר שלנו, נטולת החופים??) משפחות עושות מנגל, חבורות מתאמנות על קאפוארה וטאי צ'י. האוויר מתפקע מהמולה אנושית, לא צריך טוויטר כדי לצייץ, השמש שוקעת, הכול מרגיש כל כך בריא.  בשביל הזה, בהליכה הזו, אני בעיקר קנאה. לא צריך הרבה כדי שהתנהלות יומיומית של בני אדם תהפוך לשירה. כל כך מהר הופכת הכרוארגרפיה של משחק פריזבי לריקוד. אני לא בדיוק בן אדם פיזי, והבריאות הזו אף פעם לא היתה מנת חלקי. אבל כשהגעתי למצלבה אז הקנאה הזו נרגעה מעט והוחלפה בתחושת סולידריות פשוטה. כי מה שאנחנו עושים זה אותו הדבר בדיוק, למעשה, אותו יסוד: אנשים שמתעסקים בדברים שהם אוהבים. בעולם הרחב שמתקיים מחוץ לגבולות של הפייסבוק, גם אנשים נוירוטים יכולים למצוא לעצמם מגרש משחקים ולחזור להיות ילדים לכמה רגעים. 

33. אני אדם נאיבי. מודה באשמה. אני מאמין שהשיטה שבורה, שהיא מנוהלת בידי האנשים הלא נכונים, ולטובת האנשים הלא נכונים. יש לי מושג ברור ומוחלט לגבי מה נכון ומה לא, מה צודק ומה מעוות, ולמרות שזה ברור לי תמיד, לרוב אני לא מצליח להסביר את זה. אני חושב שאנשים שיש להם שני דירות צריכים ללכת לכלא. אני מאמין שאנשים בארץ מעבירים את רוב חייהם בלי להתחיל להכיר את עצמם, ולא משנה כמה הם יעידו על עצמם אחרת. אני חושב שמי שעובד בריאלטי צריך להבין שהוא הורס את העולם. אני חושב שכשמישהו אומר עליך שאתה פלצן זה בעיקר בגלל שהוא לא מבין את הדברים שאתה אומר. התבגרתי מספיק כדי להבין שרוב העולם לא חושב ככה ולכן האחריות להסביר את הדעות שלי מוטלת עלי, וכבר התעייפתי מספיק בכדי שברוב המקרים אני לא אטרח. אז אולי זו גם תפיסה נאיבית. אולי היא גם לא תופסת מים, אולי היא לא מצליחה להתמודד עם חיי היומיום, עם המציאות האפורה: המחשבה שהמציאות היא לא כל כך אפורה בעצם. שאין שום סיבה בעולם הזה לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות. כל מה שצריך זה אומץ. ולצאת מהבית. או אומץ לצאת מהבית, גם מהבית הפנימי. זה הכול. פשוט, אבל מסובך. 

34. איכשהוא, אצלנו במדינה, יצא שאופוזיציה זו מילה מקולקלת. גם החברים הכי שמאלנים שלי ירדו עלי שהצבעתי לדע"ם בגלל שהם לא עברו את אחוז החסימה. ושלי יחימוביץ' מקבלת ביקורת על זה שהיא לא נכנסה לממשלה. כי כולם רוצים להיות בבית של האח הגדול, ואם אתה לא מקבל 200 לייקים אז אתה לא קיים. כולם רוצים שיסתכלו עליהם כל הזמן, כי אם נהיה עצים ביער שומם כנראה שניפול. אבל למה שניפול? כשהעץ לא מצליח להגיע לשמש הוא גודל למטה, לאדמה. השורשים משתרגים עוד ועוד והגזע מתעבה. וגם הדימוי הזה לא שלם, כי הוא היררכי, ואין כאן היררכיה. במוסררה מיקס של לפני כמה שנים ראיתי עבודה שנחרטה לי במוח עד היום: הקרנה על משטח חול של זירת האבקות. במרכזה אדם נלחם בדוב וסביבה קהל מנופף. הטקסט שהוצמד לעבודה הסביר את הרעיון: במרכז הבמה הסימון המובהק של המאבק הנצחי: האדם כנגד הטבע, האדם כנגד החיה. וסביבו פזורים הקהל: כולנו. וכולנו מנופפים בידיים. מצד אחד מנסים להזהיר את האדם מהסכנה, מתריעים כנגדה, מריעים גם לה. מצד שני כל ניפנוף ידיים שכזה הוא ניסיון להתבדל מהקהל, מההמון, מהשכפול האינסופי של כל כך הרבה חיים: אני הוא אני, ולא זה שלידי. אלא שהניסיון של כל אחד מהקהל להבדיל את עצמו מהקהל יוצר את ההרמוניה המושלמת שיש במקצב הפנימי של כל עיר, של כל התקהלות. זה כל כך יפה השיר הזה, הדואליות האינסופית: הגוף הוא רק גבול בינינו לבין העולם ואיפה שאני נגמר אני מתחיל. זה תמיד יהיה המאבק המוחלט, השאלה שאין עליה תשובה. וזה תמיד תהיה השאלה שמוזיקה עצמאית, שתרבות, מתעסקת בה שוב ושוב, מחשב ענקי עם אין סוף מעבדים, שכל רגע מנפיק תשובה חדשה עם רמות משתנות של הסתברויות סותרות. 

35. כי עצמאות זה הזמנה למסע פנימה. כשאני רואה בן אדם שעושה מוזיקה שמעניינת אותו, אני לא יכול שלא לחשוב מה אני חושב על זה. כלומר, אני לא יכול שלא לחשוב מה מעניין אותי. ברביעי הופיע שם רייסקינדר, ובמקרה אחרי ההופעה מצאתי את עצמי עומד לצידו. אסף הוא בחור מופנם בסך הכול, למשוך אותו לשיחה זה אתגר מורכב, אבל באותו יום המילים יצאו לו מעצמן והוא חזר ואמר שאנשים באים להופעה ומצפים לקבל איזה משהו מובנה, דבר מוכן, מוזיקה, אבל הם טועים כי זה לא אלבום. זה לא מוצר. זה דבר חי. ודבר חי חייב להשתנות כל הזמן. כל הופעה זה תהליך, תהליך שהוא עובר יחד עם הקהל שנוכח באותו רגע במקום הזה. הרגע הוא קדוש, המוזיקה היא אישית, והמרחב האישי יוצר את התרבות הזאת, תרבות שמאפשרת חיים. יצירה, אצלי לפחות, היא דחיקת מרפקים לעולם. אנשים מסוגי נוטים להרגיש קצת בחוץ (כי הרחוב, כי הפריזבי, כי חוסר תקשורת, כי דיכאון), וליצור זה לדחוף משהו למבטים ההיסטרים של העולם ולקוות שהם יעצרו לרגע. כי אם הם יעצרו לרגע המרווח הזה שיצרת יתייצב. מתוך הפסים הרצים האלו תופיע תחנה. מקום לנשום, בועת אוויר. הפרדה בין קודש לחול, אפשרות לחיים.  לפני שנה וקצת, כשהתחלתי את הבלוג הזה, זה היה אחרי ערב של נו קואסט. כבר כתבתי את כל הסיפור הזה אז אני לא אחזור עליו, רק אומר שבאותו זמן הייתי במקום מאוד סתטי בחיים שלי, חנוק כמו דג בהר געש. והערב הזה שם של נו קואסט בגלריה של יורם אמיר שיחרר לי כל כך הרבה מחסומים, כל כך בקלות, כאילו בדרך אגב. רק על ידי צפיה באנשים שפועלים, לא ממקום של קהל, לא ממקום שמחפש את העיניים, אפילו לא ממקום שמנסה להצדיק את עצמו ואת הקיום שלו בעולם. פשוט לעשות, ליצור חוף בעיר שאין בה ים.

36. ויום אחד נסעתי באוטובוס ושמעתי את הפסקול של טרמה והתנגן השיר "we made it throw the water". והבנתי. היה קליק. הדברים התיישבו. הכול מחובר, אומר דיוויד סיימון. ואנשים מביאים איתם את השבר. והמערכת מקולקלת. אבל יש דרך החוצה. והדרך הזו היא כאן, היא בזה, היא נו קואסט, היא תרבות. כי זה לא רק רגעים. זה לא רק מוזיקה, זה לא רק תרבות. זה הבסיס לכול. ניו אורלינס תמיד היתה עיר של תרבות ושל מסורת מוזיקלית. וכשהגיע ההוריקן ומחק אותה נוצרה שם התנגשות בין שני כוחות מנוגדים שפועלים בתרבות המערבית של היום: מערכת אידאלוגית שמקדשת את האינטרס הצר כערך עליון, וכיסי התנגדות מבודדים של יחידות מחשבה עצמאיות, כמו שקוראים לזה החברה של הרוזה בראשות נבו סבוראי. ודיוויד סיימון בא ומראה לנו את המאבק הזה ואומר הי חברים, זה המאבק של כולנו. הוא בא ואומר: הם נותנים לזה שמות, הם לומדים את זה באקדמיה, הם קוראים לזה האו.אי.סי.די ועוד מיליון ואחת איומים. הם אומרים שאתם סוציאליסטים, שאתם כנגד הקדמה, שאתם כנגד ההיסטוריה. אבל הם מטעים אותנו והם עושים את זה בכוונה. החברה האנושית מורכבת מבני אדם, ובני אדם מתקיימים ממה שקיים ביניהם. ממשחקי הפריזבי בפארק, מיחסי הכוחות בעבודה, מהמוזיקה שנעשית בשעות הפנאי וספרים שנכתבים ומהסרטים שנעשים. וכל הפוליטיקה וכל המערכת הכלכלית וכל תעשיית התרבות היא בסך הכול דרך למסד את זה, לעגן את הדברים האלה במציאות, לגרום להם להפסיק לזוז כל הזמן. אלא שדבר חי חייב להשתנות כל הזמן, ואסור לנו לשכוח שבסופו של דבר, כל המערכת הענקית והמסורבלת הזו היא בסך הכול הרחבה של הרגעים הכי קטנים, בסך הכול ניסיון לאפשר את אותם רגעים עצמם על בסיס בטוח קצת יותר. וכשיש התנגשות בין השיטה למהות, ברור שהשיטה, מתוחכמת ככל שתהיה, תפסיד, בסופו של דבר (נגיד שהמצאתי שקית לחם מושלמת. ששומרת על הטריות ואפילו עושה סנדוויצ'ים כאוות נפשך. אלא שכל ההמצאות לא מאפשרות לי להכניס לשקית את הלחם, יהיה לי לחם לא ארוז בצד אחד ושקית משוכללת מאוד בצד השני. ולמרות שהלחם יהיה קצת עבש, עדיין יקנו אותו ולא את השקית, אפילו כמה ימים אחר כך).

37. טוב, נסחפתי עוד פעם עם שלל הדימויים והמטאפורות. ויכול להיות שהפכתי תפילה לעובדה. אבל ירושלים היא עיר קשה. ואני מחפש עכשיו דירה ולא מבין מאיפה אנשים מביאים 2000 ויותר לשכר דירה, כשאני עם חמשת העבודות שלי לא מצליח להסתדר עם שכ"ד נמוך יותר. ובשישי התעוררתי בערב לפני העבודה ומתחת לחלון בנות אולפנה על סוף אורגזמה התייחדו עם אלוהים בשירת לכה דודי ואף אחד לא בא להטריד אותם, וסביבנו בסירה המשטרה ריחפה כל הערב כמו דבור טורדני. ובבוקר שלאחר מכן אני מתעורר אליהן שרות שירי שבת, ובסעודה שלישית אני שומע אותן צועקות שבס על עוברי אורח תמימים ברחוב. ולמרות כל זה, אחרי התקף זעם קצר, אני לא באמת חושב לנטוש את ירושלים, גם לא לרגע. כי למרות הקושי הזה, למרות ההתנגשות התמידית של המערכת ושל התרבות ושל התפיסה הברורה כל כך של אנשים כאן בירושלים שמה בכלל אתה עושה כאן ואולי תפסיק להשתעשע עם עצמך ועם החברים שלך ותמצא עיסוק אמיתי, אני יודע שאין עיסוק יותר אמיתי מלעשות בדיוק את זה: הדברים שאני אוהב. בין אם זה מוזיקה, או קולנוע או ספרות או בין אם זה סתם לשחק פריזבי בגן סאקר. ואני יודע שכאן זה המקום הכי נכון לעשות את זה, כאן בירושלים, לא בגלל שיש בזה כסף או תהילה או אפילו קהל ברוב הימים, אלא בגלל שכאן, בעיר הזו, יש אנשים שטרחו וטורחים ליצור את האפשרות הזו, את המרחב שבתוכו אנחנו יכולים להתקיים. קוראים להם נו קואסט, וקוראים להם הסירה והדי וואן, וקוראים להם הולצר ספרים, וקוראים להם חוזליטו ורוקי וגילי דה קיד ומארקי פאנק, וקוראים להם רומאריו וביסלי, וקוראים להם תומר קיסר והגולה וקוראים להם אייל ועידו לוויט וקוראים להם דודו המנחם וקוראים להם התלתליסטים וקוראים להם השלישיה של הלני המלכה וקוראים להם עצמון אברהמי וקוראים להם נטע קובלנץ או פפה אללו וקוראים להם בעוד אין סוף שמות, אין סוף מקומות ואין סוף אנשים שממשיכים לעשות כאן את הדבר הכי פשוט והכי קשה: לחיות. בעיר הזאת שלנו, אכולת השכול.   

  

38. ואני אגיד שוב, אני כותב את הפוסט הזה על פני ימים רבים. ובינתיים הגיע וחלף לו ערב ההשקה הראשון בבארבי. והיה שם קצת הקיץ של אביה כי אנשים לא ממש באו כי תל אביב וכי אין מספיק פרסום ומי יודע למה עוד. והם קצת התבאסו החברה שם, כי בסך הכול הם צריכים את הקהל והבחור של הבארבי כמעט אכל את הראש של בולצמן, למרות שזה בטח היה נתקע לו בגרון. אז כן, זה לא על חיפוש קהל הפוסט הזה, אבל בכל זאת אומר זאת שוב ושוב. נו קואסט תרמו לעיר הזאת הרבה יותר מכל תורם אקראי שהיה לו מספיק כסף כדי שתשמעו עליו ותקשרו את שמו למוסד תרבות כזה או אחר. לא יודע אם הם ימשיכו להתקיים אחרי הערב הזה אבל גם אם לא זה לא באמת משנה. היום, יש לכולנו הזדמנות ללכת לשם ולהחזיר מעט על כל אותן שנים עקשניות שבהן הם מפרים את האבנים הירושלמיות שעליהם אנחנו מתהלכים.

39. חוץ מזה, תופיע שם המכשפה קרן עופר. ואולי, אם נהיה טובים, זה יעשה לה חשק להופיע עוד. וזה דבר שכולנו, חברים, כולנו רוצים, גם אם לא כולנו יודעים זאת.  

רפסודות (חלק ב')

(חלק ב' זה אומר שיש חלק א'. כשיש חלק א' לחלק ב' זה בדרך כלל אומר שכדאי לקרוא קודם. אפשר לדפדף, או ללחוץ כאן : http://jerdown.blogspot.co.il/2013/08/blog-post.html)

18. עשיתי תוכנית על די וואלט. עשיתי תוכנית על גדי ברינקר ז"ל. עשיתי תוכנית על יאפים עם ג'יפים. יאפים לא הגיבו, בדי וואלט קצת התעצבנו, התוכנית על גדי בכלל פתחה חזית במקומות שלא שיערנו שזה ייתכן. רוב העצבים מוצדקים ברמה כזו או אחרת, התחקיר שלי הוא ברמה של גן חובה, אני מעדיף להגג במקום להתבסס על עובדות, אחרי הכול אני בן הדור הזה, טיפש, ואני מבין למה זה יכול לעצבן. אבל יותר מזה, אני חושב, זה העובדה שהדור ההוא, המוזיקאים ומבקרי התרבות והאמנים והיוצרים והאוצרים שחיו כאן ועשו בדיוק את אותו הדבר שאנחנו מנסים לעשות היום, רוצים בעיקר שיעזבו אותם בשקט, ושיעזבו להם את היצירה בשקט. כל כך הרבה זמן הם היו בלי אנשים סביבם, הקהל בגד בהם שוב ושוב, שעכשיו, כשמגיע מישהו, לא כל כך קל להתמסר. 

19. מצד שני, עזבו אותם בשקט, את האמנים, זה אנחנו דפוקים, הקהל. לפני כמה שבועות הלכתי עם חבר ונכנסנו לגלריה. במקרה, מכר משותף, צייר, ניבט אלינו מהמרפסת ואמרנו ללכת להגיד שלום. הלכנו ואמרנו שלום, הצייר אמר כנסו ותראו, זה נחמד זה, התערוכה. אז נכנסנו. ראשון נכנס החבר, אני נשארתי להחליף עוד מילה עם הצייר. דקה שנים וגם אני נכנסתי. והחבר כבר בצד השני של החדר, שהיה בנוי כמו רכבת - שני קרונות ובהם ציורים, מרפסת ובה בריזה ירושלמית וזיתים. אז אני הולך אליו שם לזיתים והוא אומר זה סתם חרא, התערוכה. שום דבר לא תפס אותי.

אבל איך יתפוס אותו?

הוא חלף על פני כל זה. לא נתן אפילו דקה. עם כל היוטיוב והפייסבוק ומגישי החדשות והעריכה הקונסרוקטיבית, הכל צריך לתפוס אותנו. הכול צריך להיות בדיוק בטמפרטורה הנכונה. כל האחריות נמצאת על היוצר.

אבל זה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון.

האחריות היא עלינו, האחריות היא עליכם. אם אני רוצה להנות מסרט, מספר, מהצגה, אם אני רוצה לקבל משהו, זה אני שצריך לפתוח את הדלת, זה אני שצריך להיות מוכן לעכל. אמרנו טכנולוגיה אז בלו-טות': אפשר להעביר הכול דרך האוויר, הכול. אבל אתה צריך להגדיר את המכשירים, אתה צריך לפתוח את הערוצים, אתה צריך לחכות עם המכשיר הקולט בהכן.

כמובן שזה קל מאוד להגיד את זה.

חצי שעה אחרי שהטפתי לחבר ממרום צדקנותי, הגענו למוסררה מיקס. וחצי שעה בתוך מוסררה מיקס, הבנתי שאני חושב שהכול חרא, ששום דבר לא מדבר אלי, שהכול מעצבן. הבנתי שלא יכול היום, הבריכה סגורה, הראוטר דפוק, בכל מקרה, אין קליטת נתונים.

20. אני אחדד את זה קצת יותר. כי הדימויים משחקים בי והמילים מושכות אותי לכל מיני פינות שאני לא רוצה להמצא בהם. זה באמת לא מעניין אותי איפה הקהל. גם לא מלחמת אשמה. אבל אני תוהה כמה מנקי כלים מבאר שבע יקראו את הפוסט הזה. כמה יאפים ממשמר העמק. כמה חקלאים מהגולן. נראה לי שאפס. ואם זה נכון ההשערה הזאת, אם אנחנו רלוונטים אך ורק לעצמנו, אז האם יש ערך כלשהוא לדבר הזה? אם זה נכון, אז מה לעזאזל אנחנו עושים בכלל? 

(20 ב'. לפני עשור, קצת יותר. נפרדתי מאלוהים. אהבתי אותו הרבה עד שלא יכולתי להשאר איתו יותר. מאז לא כל כך דיברתי איתו. דפקטים שלי באישיות, חוסר בגרות, סיפור מוכר. זה לא כל כך כיף להיפרד מאלוהים, בטח לא אם זה מגיע יחד עם נטיה למנכוליה. לפרטים אתם יכולים לפנות לגבריאל בלחסן ואביב גדג'. אני חושב שהם מסכמים את הנושא בצורה די יעילה. הנקודה שלי היא שיכול להיות שכל התהיות האלה, יכול להיות שהרצון הזה למשמעות כלשהיא למה שאנחנו עושים הוא בסך הכול הפנים של אלוהים שמציצות אלי מתחת למסיכה. יכול להיות שזה סתם געגוע מבולבל, ואפשר להסתפק בבקשה כנה מהקהל: בחיאת ראבאק, רפדו את התלישות שלי. יכול להיות. מצד שני, אי אפשר שלא לתהות, אם לבקש מהקהל לרפד את התלישות זו לא בסך הכול דרך לומר לו תלוש אותה לעזאזל). 

21. יום שלישי בחזית הירושלמית בחצר בצלאל. ערב של נו קואסט. ראשון עולה ליאור גקלר, ובגלל שהערב התחיל מוקדם, הקהל המועט יחסית שהצליח להגיע בזמן עדיין מנומנם משהו. מליאור אני זוכר ערב אחד ברחוב שושן, אני בדרכי לקצה, ורואה אותו עומד ליד הכביש. היה שם כספומט לא פעיל אז, בור פעור בקיר ומחסום של משטרה. וליאור עומד שם מכל המקומות ושותה בירה. הי ליאור. אמרתי. מה אתה עושה? שאלתי. שותה בירה. הוא ענה. כי הוא שתה בירה. זה כל מה שהוא עשה.

והתשובה הזו שלו גרמה לי להבין ששם במוסררה הם עלו על משהו. שבית הספר שלהם נותן להם משהו שבית הספר שלי רק מנסה לקחת: שאלת היצירה היא אילמת. אמן הוא אמן. תרבות היא על זמנית. ליאור גקלר, מעבר לקריירת הסולו שלו, חבר גם בלהקת פאנק פרועה בשם דירטי האנדס און א טראש לייק יו. ודירטי מופיעים, כבר אז וגם היום, בפני קהל מצומצם. מאוד. ומעולם לא ראיתי מי מהם מתחבט בשאלה הזו. אתה לא הולך וקורא לכוס קפה מזגן בגלל שאין בתוכה קפה, ואתה לא הולך וקורא למוזיקאי בארמן בגלל שאין לו קהל. זה דבר שאני מתקשה לעכל, עדיין, זה דבר שישראל מתקשה לעכל, וזה הדבר שהחברים ממוסררה מקבלים בצורה כל כך בסיסית. 

22. ראיתי שני סרטים השבוע – ספרינג ברייקרס (שהוא ממש חרא וחוץ מלשכנע אותי שאני מסכים לגמרי עם מישל וולבק והרמוני קורין הוא חתיכת מיזנטרופ חרא, צבוע ושטוח ומטומטם, לא עשה בשבילי כלום ואין לי מה לומר עליו) וסייד אפקטס. מעבר לסרט, מעבר לעלילה או למשחק או לכל מיני דברים שאפשר לדבר עליהם כשבאים לדבר על קולנוע, סייד אפקטס גרם לי להרגיש טוב. הייתי שפוף, שבוע של חופש זה בעיקר שבוע שבו אני אוכל לעצמי את הראש, בקושי היה לי כוח לצאת מהחדר לשתות מים במטבח. ואז ראיתי את הסרט הזה ואחרי שעה הבנתי שאני מרגיש טוב. לא בגלל שזה העביר לי את הזמן, לא בגלל שזה נתן למוח שלי עצם ללעוס. אני למדתי קולנוע. עשיתי סרט. עבדתי במספיק הפקות גדולות כדי לדעת מה קורה מאחורי הקלעים וזה בדרך כלל מה שקורה לי עם סרטים: אני רואה מה קורה מאחורי הקלעים. חלק אני אוהב חלק פחות, אבל כמעט שכחתי את התחושה הזו שפקדה אותי השבוע. את ההפשרה, את המיקרוגל, את החיבור המתוק עם בני האדם. כמו עם הסמויה, כמו עם גבריאל בלחסן, כמו עם ארנסט המינגווי, כמו עם עוד כל כך הרבה ספרים, אלבומים, סרטים, ציורים וכל מיני דברים כאלה של תרבות, היכולת של היוצרים האלה, דרך אמצעים פיזיים, להפוך את החיים שלך לנסבלים יותר.

23. אחרי ליאור עלו סאבג'אנק, שמורכבים מעדי קום, הסולנית של דירטי האנדס און א טראש לייק יו, ומאמיר בולצמן, חבר ב ואולי נושא הדגל של נו קואסט. אני לא חושב שיש עוד בארץ מישהי עם נוכחות בימתית כל כך אפקטיבית. תאהב את זה או תשנא את זה, כשעדי קום צועקת על המקרופון אתה מקשיב. בדירטי האנדס המעטפת שלה היא פאנק מקושט, עם אפיק ועם גודארד זה אלקטרוני, עם רן נחמיאס זה אקספירמנטלי. קצת כמו עדי עצמה, הנדודים המוזיקליים האלה הם עצם העניין – זה היתרון הגדול אבל משם גם מגיעים החסרונות – סאבג'אנק זה אולי המעטפת ההולמת ביותר שיש לכריזמה של עדי כסולנית, וברגעים שזה פועל, זה פועל עד הסוף. המוזיקה עוטפת אותך כמו ביצה. התופים הם מחזור הדם והקול שלה הוא הברמוטר של נשמתך לכמה דקות. וכשהיא אומרת שהיא לא רוצה להיות אנושית יותר, החיים שלך הופכים נסבלים יותר. זה רגש נדיר, לעורר אצל קהל, הדבר הזה. והוא לא באמת מצליח להחזיק. בין שיר לשיר המתח הזה מתפוגג וכל המומנטום נעלם. זה חוזר שני שירים אחר כך ונעלם כעבור כמה דקות. זה חג סביב הבמה במשך כל ההופעה ומופיע מדי פעם, כמו דרקון רעב שנכנס אל תוך השיר. יש בזה יופי, יש בזה כוח, אבל כשההופעה נגמרת אתה לא לגמרי יודע אם זה באמת היה שם, או שזה רק אתה שראית את הדרקון המעופף נושף עלינו אש. 

24. טרמה זו סדרה נוספת של דיוויד סיימון, הבחור שעשה את הסמויה, ואני זוכר שכשהיא יצאה כל המבקרים ניסו להסביר למה התוכנית הזו כל כך טובה ואיך בדיוק דיוויד סיימון עשה זאת שוב ואיך הוא מגדיר גם הפעם את הטלוויזיה מחדש. אלא שהם לא כל כך הצליחו וזה היה נראה כאילו הם גם לא באמת חושבים את זה. כאילו, הם כן אמרו את זה, אבל אני לא מצאתי ביקורת שהצליחה לשכנע אותי וגם בעצמי, כשראיתי את הסדרה, לא לגמרי הצלחתי להבין מה בדיוק אני רואה, האם זה טוב ואם זה טוב אז מה בדיוק זה אומר שזה טוב ולמה זה טוב. טרמה מגולל את סיפורה של שכונת טרמה בניו אורלינס, אזור שוקק מוזיקה בעיר מוזיקלית להפליא. והסדרה עוקבת אחרי מספר דמויות, ללא קו מנחה, ללא עלילה ברורה, ללא חץ נראטיבי שמושך אתך קדימה כל הזמן. רוב הזמן זה פשוט נראה כמו כמה סיפורים קטנים שהוא מנסה לשבץ בין המוזיקה המדהימה והצילומים היפים מאוד שלו. אבל זה לא ממש סחף אותי. בגלל שזה דיוויד סיימון המשכתי לראות את זה, ודיברתי על כמה זה מדהים כי זה באמת מדהים, ולגמרי לא מצליח להבין אנשים שאוהבים מוסיקה ולא רואים את הסדרה הזאת, אבל כל הזמן נשארה לי שאלה בראש, למה הבחור שעשה את הסמויה עשה את זה, מה הקשר בין התוכניות, ועל מה לעזאזל טרמה מדבר. ביקורת אחת, בעכבר העיר, ציטטה את דיג'י דיוויס, אחת הדמויות המרכזיות בסדרה, בשיחה שלו עם אנט: יש כל כך הרבה רגעים יפים כאן הוא אומר לה בניסיון לשכנע אותה לא לעזוב את העיר. והיא עונה לו שזה רק רגעים, לא חיים. ואיזה דיאלוג יפה זה, וכמה הוא מוכר, וכמה הוא מתאים גם לירושלים. זה רק רגעים, דיוויס. זה לא חיים. זה רק טלוויזיה. זה רק תרבות. 

25. יש לי חלום שאולי עוד יקרה יום אחד, לכתוב סדרה על ירושלים של 2002. השנים של הפיגועים. השנים שבהם לצאת לרחוב היה רולטה רוסית. ישראל היא מקום קשוח מאוד, כאוטי, חרדתי, טראומתי. האינתיפאדה השניה שחררה את כל הדברים האלה לרחוב. כל הדיבורים על המסורת התרבותית הירושלמית מציינים את הקטיעה החדה ברצף היצירה בין הדור של שנות השמונים והתשעים והדור הנוכחי, משום מה זה עוד לא ברור מספיק שהקטיעה הזו קשורה לגסיסה האלימה של העיר בין 2001 ל2004. אחר כך הדברים חזרו לשגרה, החיים הזדחלו חזרה למסלולם וכל המקומות נפתחו מחדש. היה לנו כמה שנים שקטות עד שהתיירים חזרו, ומאז אף אחד לא מסתכל לאחור, כולם עסוקים כל הזמן. אלא שהאלימות, החרדה, הכאוס והטראומה עדיין מביטים בנו מכל פינה. אני עדיין שומע את צפירות האזעקה מחנות הסיגריות בבן יהודה, זכר לפיגוע המשולש שצפיתי מגוף ראשון ובשעות שבאו אחריו גם בהרבה גופים מופרדים. צפירות האזעקה עדיין שם רק שאנחנו צועקים הרבה יותר חזק, הולכים יותר מהר, נאחזים בחיים בכל הכוח. אז כן, הטמטום והבנאליות והקלות הבלתי נסבלת של כולם. כל מה שאמרתי מקודם. הרחוב עדיין מחרפן אותי. אבל אני יודע שיש לו סיבה.  

26. ושלמה בר אומר אני הגבול, אני הגשר, והוא אומר גם "כאומן יש לך מחויבות לעם, לגורל שלך ושל העם שלך. אומנות צריכה להיות ראי של החברה ולא לספק לה רק אשליות." וזה יפה לראות את ההבדל הזה בין נפש מערבית לנפש מזרחית. ניטשה ילך פנימה. יסתגר. סארטר יגיד שהאחר הוא גיהנום. וחפיז יגיד לך שהוא השיירה הקדושה עליה כתב האהוב את המסר. האחר הוא תמיד אהוב, והאהוב, האהוב הוא תמיד האלוהים. 

27. אחרי סאבג'אנק עולה איימי מקנייט ולהקתה. איימי היא סיפור די מגניב בפני עצמו, מוזיקאית פולק אוסטרלית שלכאורה לא קשורה לכאן אלא שאיכשהוא לכאן היא התגלגלה ומכאן היא פועלת, כשהיא לא מסתובבת בעולם. מאיימי אני זוכר הופעה בבאס באיזה ערב גשום לפני חצי עשור. לפניה היה נועמיקו. נועמיקו עושה מוזיקה מגניבה, אופנתית. מחבב את הבחור, אבל לא אוהב את המוזיקה שלו. כשהוא עלה על הבמה, חמוש בגיטרה עם שארם של ג'ימי פייג' וגופיית סבא מעודכנת, כל הבאס הרגיש בעננים, אופנתי כמו שער של ווג. אני הרגשתי דתי שוב, אבוד מחוץ לישיבה. ואז עלתה איימי, היא וגיטרה ושרפרף. בפריטה אחת הרסה את כל זה. כמו אבקת קסמים שהיא פזרה על הראשים המתנדנדים שלנו, שרה משהו על סטריינג'רס והופכת את כל הנוכחים לילדים שבוהים במובייל, בוטחים ויפים, מלאים באהבה יגעה. גם ביום שלישי, הקסם שלה עובד, הכריזמה המשונה הזו, שלא סוחפת אותך החוצה אלה מכניסה את כולם פנימה, יוצרת רגע אחד עמוק ומסתורי בין כל הנוכחים: כולנו זרים, אבל גם הזרות הזו יכולה להיות אהבה. 

28. אני כותב את הפוסט הזה במשך ימים, מוסיף עוד פסקה ועוד אחת. כמה ימים לא נגעתי בו ועכשיו גבריאל בלחסן מת ואני קהה. יושב בבית, אוכל סיגריות ומקלל. משלשום ככה, ולעצבות אין לאן ללכת. אין לי מה לומר עליו שהוא לא דמעות, אין לי איך לקשור אותו לאינדי, לתרבות, לקהל. גבריאל היה במקום אחר, פעל ממקום אחר. ואהבת הנפש של המאזינים שלו אליו, האהבה שלי אליו, לא נבעה מחיבה לאנדרדוג, לא מדאגה לתרבות, לא משייכות לסצנה. האהבה שלי לגבריאל מגיעה מכל אותם רגעים נדירים שהפכו את החיים שלי לנסבלים יותר. כשאריסטו כותב על דרמה הוא אומר זיכוך דרך הזדהות, וגבריאל נתן בדיוק את זה: זיכוך מתוך הזדהות. אלא שההזדהות היתה עם החיים שלו ולא דרך יצירה ספרותית או אפילו מוזיקלית, כי היצירה שלו היתה החיים שלו, וכשהוא שר ככה, בהתמסרות אין סופית ובכנות מוחלטת על החיים שלו אני לא יכול שלא לראות את החיים שלי. וכמה שהיא היתה אישית היצירה שלו, דחוסה ואינטנסיבית, היא השאירה תמיד מקום לעוד אחד, לך, המאזין. וזו המתנה הגדולה שהוא העניק לי, לכולנו: החיים שלו, לא המוות.  

רפסודות נוטות להיסחף עם הזרם (חלק א')

1. הפוסט הראשון בבלוג הזה נכתב בעקבות ערב של נו קואסט בגלריית שודדי י-ם. אז יש בזה הגיון מעגלי שהפוסט האחרון יעסוק אף הוא בערב של נו קואסט, וזה נחמד שהפעם זה נכתב לפני ולא אחרי, שהפעם זה במקום מרכזי כמו הבארבי, ושהפעם מדובר על השקה של פרויקט האי פי'ס, כלומר פרויקט שזכה לתיקצוב ממוסד ובתקווה גם לקהל ממוסד.

2. אלא שכל הדברים האלה לא ממש נכונים. כלומר כן, זה בבארבי, כן, הם קיבלו מהקרן לירושלים שעות אולפן, וכן הפוסט הראשון נכתב בעקבות נו קואסט. אבל אין שום קהל ממוסד לנו קואסט והתקצוב היה חסר, כמו בכל פרויקט אחר. ולי אין מושג אם זה יהיה הפוסט האחרון.

3. לפני שלוש או ארבע או חמש שנים היה פסטיבל הבתים הראשון של נו קואסט. דירטי האנדס און א טראש לייק יו, אחד מהפתילים המתפתלים מתוך פקעת העצבים שנקראת נו קואסט, הופיעו אז בבית של הבאסיסטית, בחורה בשם תמר וייס, שמאז עזבה כבר את הלהקה, את ירושלים ואת הארץ. זה היה באותו ערב או ערב לפני או שנה אחרי, אבל זה היה סביב אז, שדיברתי עם אמיר בולצמן בפעם הראשונה על כך שזה הפרויקט האחרון של נו קואסט. שזה מתיש מדי לבנות מחדש את הפלטפורמה בכל פעם. על זה שאתה לא יודע אם יהיו אנשים או לא. על זה שלאף אחד אין כוח. שכולם מעדיפים פשוט להתעסק בחיים שלהם ולא באיזה קולקטיב שלא מצליח להשביע את הרעב המופשט להישגים מוחשיים.

4. ואני, אני תמיד כותב בתחושה שזהו, סיימתי עם זה, זה חרא, למי יש כוח לעוד. החיים מתישים, הכתיבה מותשת, עדיף להתרכז במוחשי. נו קואסט ממשיכים לטעון שזה הפרויקט האחרון של נו קואסט.

5. הזמן כל הזמן מתעקם לי. אני עדיין בהלם מהבחור הזה איינשטיין שאומר שגם האור מתעקם אז כן, אני קצת איטי, ועוד לא לגמרי הבנתי את הקונספט של זמן. אז על פני גרף לא רציף שמתפרש על מי יודע כמה מילים (התכוונתי לכתוב כאן ימים ויצא מילים. אז שניהם), נפרדתי מחברה שלי, אבא שלי חטף סרטן, חזרתי לעבוד בפאב, נכנסתי לפייסבוק, חזרתי להפיק או לערוך או לעשות ערבים שיש להם הקשר כלשהוא של תרבות. בכל התהליך הזה גם גיליתי שהרבה יותר קל לכתוב שיר על בדידות מאשר להודות, אפילו בפני עצמך, שאתה סובל מהתחושה הזו: בדידות.

6. ושבוע שעבר היה החזית של תדר ורעש האואר. שבוע שלם שבו הרדיו התל אביבי תדר עלה לירושלים ללו"ז צפוף של הופעות, תוכניות ומסיבות שנותנות כבוד למסורת המוזיקלית של ירושלים. זה היה שבוע מדהים. אינטנסיבי. מלא בפיקים רגשיים. ירושלמים מכל התקופות ומכל הגלובוס (טוב, לא כל הגלובוס, תל אביב וברלין בעיקר) עלו חזרה לעיר והצטופפו בחצר של בצלאל ארכיטקטורה לראות ולהראות, לקבל כבוד ולתת כבוד, וגם סתם, להתאסף סביב גוש דביק של נוסטלגיה ולנסות להבין אם לנוסטלגיה הזו יש רגלים בהווה.

7. לא דיברנו שנה, אני וחברה שלי. אשמה, חוסר בגרות, חוסר מילים, כל מיני דפקטים באישיות שלי, לא ידעתי מה לעשות עם זה, מה אומרים לאדם שאהבת הרבה עד שכבר לא יכולת להישאר לצדו. ואז דיברנו, בחצר של בצלאל, קצת אחרי ההופעה של גרופ מודיולר, ההרכב החד פעמי של מארקי פאנק. הייתי שיכור, בהיי, היא היתה שם פתאום, דיברנו. לא סט אפ מושלם, יותר מדי רגשות לא פתורים. בין השאר היא אמרה לי שהיא רואה את כל מה שאני כותב ואת כל הדברים שאני מעורבב בהם, את הסירה ואת הרדיו, את הפסטיבלים, את הפייסבוק. היא אמרה שמהצד זה נראה בעיקר בודד. ופתטי. מרעיש עולמות כמו פודל קטן ואבוד, נובח על כולם, מחפש פתרון בכל המקומות הלא נכונים.

8. ישר אחרי שנפרדנו מצאתי את עצמי בדירה במרכז העיר, שומר על חדר לאדם שלא הכרתי. הוא טס לחו"ל והיתה לו בבית גורת חתולים עיוורת שזקוקה לטיפול. אז טיפלתי בה תמורת החדר. לא היתה לי סבלנות לכלום, בעבודה החופש התחיל והייתי יושב שם כל יום בבית הספר הריק, מחכה שהשעות יעברו. הייתי חוזר הביתה ומורח לחתולה משחה על העין הערפילית. לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי לישון, לא הצלחתי לדבר עם אף אחד. ראיתי הסמויה, פרק ועוד פרק, בפחות מחודש סיימתי שוב את כל חמשת העונות.

9. נו קואסט זה ללא מחיר, נו קואסט זה גם ללא חוף, נו קואסט זה גם ללא אופק. ובמובן מסוים, כל שלושת התארים האלה יכולים לסכם ולתאר את רוב העשייה בירושלים. בלי בית קבוע, בלי עתיד, בלי כסף. בעמוד הכניסה של פרוייקט החזית גילי דה קיד כתב: ירושלים ממשיכה לייצר הרחק מאור הזרקורים את המוסיקה הכי כנה ואמיתית שיש: מוסיקה של אנשים שאין להם מה להפסיד. אני משנה מעט את המשפט הזה ואומר מוזיקה של אנשים שאין להם מה להרוויח. גילי דה קיד גם היה פעם חלק מנו קואסט. הוא עזב.
וכל השבוע הזה אני שם כל ערב, בחצר, רואה את ההופעות ואת כל האנשים, מתפקע מרגשות. הייתי צריך לקום כל בוקר אז לא יכולתי להישאר אחרי, כך שהתחלתי לשתות מוקדם וכל ערב באחת עשרה וקצת מצאתי את עצמי שיכור בבית, מלא באדרנלין ורגשות לא מותרים. אז כתבתי, כל מיני דברים בפייסבוק. ואז נתקלתי בחברה שלי והיא והאמירה שלה קצת הקצו אותי.

10. הבלוג הזה לדוגמא. אי אפשר למצוא אותו בגוגל, אם לא מחפשים מאוד ספציפית. נו קואסט לדוגמא. אחרי חמש או שש שנים של ארועים יפהפיים, עדיין צריכים לקושש מאזינים וקהל. להקת ישראל לדוגמא, אחרי עשרים שנה של יצירה מוזיקלית, עדיין מופיעים (בהרכבים ושמות משתנים) כל יום שני בסירה. אין שם איש חוץ מעצמם.

11. לא חושב שזה על חיפוש קהל הפוסט הזה, דרך אגב. לא באמת מעניין אותי השאלה הזאת, איפה הם. זה לא העניין.


12. באחד מהערבים האלה שם בחצר נתקלתי בא'. בחור מקסים. אחד הנחמדים ביותר שיש. בחור נחמד מדי, כל כך נחמד שהוא נשאר לא מעורבב עם העולם. והבדידות צועקת מכל חור. ואמרתי לו שהשבוע הזה גרם לי להבין מה חסר בירושלים: זוגות צעירים מגניבים. כמעט ואין כאן. וזה שאין כאן קצת משטנקר עלינו, קצת מנכיח את השקר הזה שאנחנו חיים: זה לא אמיתי. זה רק השחלות שלכם מדברות, זה רק לבינתיים כל העסק הזה. זוג צעיר מראה חלופה: שאפשר לחיות אחרת. שמוזיקה, שתרבות, שחיים יצירתיים יכולים להיות דרך חיים.  

13. ואני חוזר כל ערב הביתה, אחרי ההופעה של יאפים עם ג'יפים, אחרי ההופעה של הגרופ מודולר, אחרי ההופעה של דיוולט, ואני כותב, שיכור סנטימנטלי שכמותי, את הלב שלי, מנסה להוציא החוצה את כל האהבה. ולמרות האלכוהול והאהבה והיכולת האין סופית של ירושלמים להפוך כל דבר למיתולוגי אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי אם זה לא קצת יותר מדי כל הדבר הזה. אם זה לא בסך הכול נוסטלגיה. ניסיון עקר לחיות מחדש דבר שגם בזמן אמת לא הצלחנו לחיות. קול עיקש מאוד ממשיך ואומר, זה בסך הכול הופעות, קצת מוזיקה, מועדון לבבות שבורים של ירושלמים מכל הגילאים.

14. כי הרחוב, אתם יודעים. הרחוב לא מפסיק לצרוח עלינו, עמוק באדומים. מלא באמריקאים מתגלית, מלא בבני נוער משועממים, מלא בקבוצות של חוגגים, חוגגים רק את זה שהם חיים, את זה שהם שם, כל כך קל לקנות אותם מסתבר, יש הרבה אנשים, אנחנו לא לבד ביקום הזה. ובארים סתמיים שאין בהם מקום לבדל סיגריה, ומסעדות שמעמיסות עליך אוכל גרוע במחירים מופקעים, וסופרים שאפרסק אחד עולה בהם חמש שקל, וטמטום בכל מקום, כמו פרס ראשון בקרנבל, מנצנץ כמו שלט נאון. הולך ושומע מישהו מספר על חברה, שאומרת שהיא לא יודעת מה זה התוכנה הזו שכתוב עליה מייל. ואני צועד ומדמיין את השיחה הזאת, ואת הקול המתפנפן שלה, היא משקרת והוא יודע את זה, היא משקרת כי היא יודעת שזה חינני להיות טמבל היום, זה מגניב להיות טיפש. כי זה מה שהשקר הלבן והמפגר הזה אומר: אנחנו מעריכים טיפשות, יותר מכל, כאן ועכשיו, בדור הזה שלנו. אי אפשר לחשוב על שום דבר כי הכול מכאיב ורע, אז מי שיצליח לכבות את המוח שלו ביעילות יזכה למחיאות הכפים הרבות ביותר. זה הרחוב. הוא בולע אותי כל פעם שאני יוצא אליו, ואני יוצא אליו מדעתי.

15. כאילו, מה זה, תרבות, מה זה בכלל? למי זה חשוב?

16. כל כך הרבה דוגמאות כאן בעיר הזאת. כל כך הרבה דוגמאות סביבי: לפני שנים הייתי במנגל עם הבן הצעיר למשפחת קיצ'לס, למד אז קולנוע, התלבט מה לעשות עם החיים שלו. מה, שאל אותי, להישאר כאן בעיר ולהיות חוזליטו? או בסירה, היום, עובד איתי אחד, אלי שרגו. אם כותבים את השם שלו בגוגל מגלים שהאיש בעצם אגדה ירושלמית. אבל לרובנו, לעזאזל, לכולנו, הוא סתם הבחור החדש שעובד בסירה, קצת עייף, קצת חסר סבלנות, הזקנים אומרים שפעם הוא היה משהו בעיר. חבר אחר, במאי, עשה סרט. עבד עליו חמש שנים, לפני חצי שנה היה בעננים, הסרט זכה בפסטיבל חיפה בדיוק, קיבל בשורה שהוא הולך להציג בפסטיבל קאן. שבוע שעבר דיברתי איתו, הוא לא מבין כבר כלום. אומר שאין לו מה לעשות עם הסרט. אין לו איפה להציג אותו. לאף אחד כאן לא אכפת. באסטת האבטיחים של מוסללה, ארוע בן עשרה ימים, לפחות ששת אלפים איש עברו שם במהלך הימים האלו. אין עיתונות מקומית בירושלים. הבלוגים עסוקים בעצמם. העיתונות הארצית עסוקה בתל אביב. וקמפיין האינטרנט שנועד לגייס כספים לפרוייקט נחתם השבוע בקול ענות חלושה: פחות משלושים אחוז מסכום הגיוס. לאף אחד כאן לא אכפת.
ואתמול, בכיכר ספרא, 3000 איש הולכים לשמוע מחרוזת שירי סן אמו.
יאפים. בלי ג'יפים.

17. ואלון אבנת אומר: כולם הולכים לעשות את אותם הדברים במקומות אחרים.
אנחנו לא נלך.