רפסודות נוטות להיסחף עם הזרם (חלק א')

1. הפוסט הראשון בבלוג הזה נכתב בעקבות ערב של נו קואסט בגלריית שודדי י-ם. אז יש בזה הגיון מעגלי שהפוסט האחרון יעסוק אף הוא בערב של נו קואסט, וזה נחמד שהפעם זה נכתב לפני ולא אחרי, שהפעם זה במקום מרכזי כמו הבארבי, ושהפעם מדובר על השקה של פרויקט האי פי'ס, כלומר פרויקט שזכה לתיקצוב ממוסד ובתקווה גם לקהל ממוסד.

2. אלא שכל הדברים האלה לא ממש נכונים. כלומר כן, זה בבארבי, כן, הם קיבלו מהקרן לירושלים שעות אולפן, וכן הפוסט הראשון נכתב בעקבות נו קואסט. אבל אין שום קהל ממוסד לנו קואסט והתקצוב היה חסר, כמו בכל פרויקט אחר. ולי אין מושג אם זה יהיה הפוסט האחרון.

3. לפני שלוש או ארבע או חמש שנים היה פסטיבל הבתים הראשון של נו קואסט. דירטי האנדס און א טראש לייק יו, אחד מהפתילים המתפתלים מתוך פקעת העצבים שנקראת נו קואסט, הופיעו אז בבית של הבאסיסטית, בחורה בשם תמר וייס, שמאז עזבה כבר את הלהקה, את ירושלים ואת הארץ. זה היה באותו ערב או ערב לפני או שנה אחרי, אבל זה היה סביב אז, שדיברתי עם אמיר בולצמן בפעם הראשונה על כך שזה הפרויקט האחרון של נו קואסט. שזה מתיש מדי לבנות מחדש את הפלטפורמה בכל פעם. על זה שאתה לא יודע אם יהיו אנשים או לא. על זה שלאף אחד אין כוח. שכולם מעדיפים פשוט להתעסק בחיים שלהם ולא באיזה קולקטיב שלא מצליח להשביע את הרעב המופשט להישגים מוחשיים.

4. ואני, אני תמיד כותב בתחושה שזהו, סיימתי עם זה, זה חרא, למי יש כוח לעוד. החיים מתישים, הכתיבה מותשת, עדיף להתרכז במוחשי. נו קואסט ממשיכים לטעון שזה הפרויקט האחרון של נו קואסט.

5. הזמן כל הזמן מתעקם לי. אני עדיין בהלם מהבחור הזה איינשטיין שאומר שגם האור מתעקם אז כן, אני קצת איטי, ועוד לא לגמרי הבנתי את הקונספט של זמן. אז על פני גרף לא רציף שמתפרש על מי יודע כמה מילים (התכוונתי לכתוב כאן ימים ויצא מילים. אז שניהם), נפרדתי מחברה שלי, אבא שלי חטף סרטן, חזרתי לעבוד בפאב, נכנסתי לפייסבוק, חזרתי להפיק או לערוך או לעשות ערבים שיש להם הקשר כלשהוא של תרבות. בכל התהליך הזה גם גיליתי שהרבה יותר קל לכתוב שיר על בדידות מאשר להודות, אפילו בפני עצמך, שאתה סובל מהתחושה הזו: בדידות.

6. ושבוע שעבר היה החזית של תדר ורעש האואר. שבוע שלם שבו הרדיו התל אביבי תדר עלה לירושלים ללו"ז צפוף של הופעות, תוכניות ומסיבות שנותנות כבוד למסורת המוזיקלית של ירושלים. זה היה שבוע מדהים. אינטנסיבי. מלא בפיקים רגשיים. ירושלמים מכל התקופות ומכל הגלובוס (טוב, לא כל הגלובוס, תל אביב וברלין בעיקר) עלו חזרה לעיר והצטופפו בחצר של בצלאל ארכיטקטורה לראות ולהראות, לקבל כבוד ולתת כבוד, וגם סתם, להתאסף סביב גוש דביק של נוסטלגיה ולנסות להבין אם לנוסטלגיה הזו יש רגלים בהווה.

7. לא דיברנו שנה, אני וחברה שלי. אשמה, חוסר בגרות, חוסר מילים, כל מיני דפקטים באישיות שלי, לא ידעתי מה לעשות עם זה, מה אומרים לאדם שאהבת הרבה עד שכבר לא יכולת להישאר לצדו. ואז דיברנו, בחצר של בצלאל, קצת אחרי ההופעה של גרופ מודיולר, ההרכב החד פעמי של מארקי פאנק. הייתי שיכור, בהיי, היא היתה שם פתאום, דיברנו. לא סט אפ מושלם, יותר מדי רגשות לא פתורים. בין השאר היא אמרה לי שהיא רואה את כל מה שאני כותב ואת כל הדברים שאני מעורבב בהם, את הסירה ואת הרדיו, את הפסטיבלים, את הפייסבוק. היא אמרה שמהצד זה נראה בעיקר בודד. ופתטי. מרעיש עולמות כמו פודל קטן ואבוד, נובח על כולם, מחפש פתרון בכל המקומות הלא נכונים.

8. ישר אחרי שנפרדנו מצאתי את עצמי בדירה במרכז העיר, שומר על חדר לאדם שלא הכרתי. הוא טס לחו"ל והיתה לו בבית גורת חתולים עיוורת שזקוקה לטיפול. אז טיפלתי בה תמורת החדר. לא היתה לי סבלנות לכלום, בעבודה החופש התחיל והייתי יושב שם כל יום בבית הספר הריק, מחכה שהשעות יעברו. הייתי חוזר הביתה ומורח לחתולה משחה על העין הערפילית. לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי לישון, לא הצלחתי לדבר עם אף אחד. ראיתי הסמויה, פרק ועוד פרק, בפחות מחודש סיימתי שוב את כל חמשת העונות.

9. נו קואסט זה ללא מחיר, נו קואסט זה גם ללא חוף, נו קואסט זה גם ללא אופק. ובמובן מסוים, כל שלושת התארים האלה יכולים לסכם ולתאר את רוב העשייה בירושלים. בלי בית קבוע, בלי עתיד, בלי כסף. בעמוד הכניסה של פרוייקט החזית גילי דה קיד כתב: ירושלים ממשיכה לייצר הרחק מאור הזרקורים את המוסיקה הכי כנה ואמיתית שיש: מוסיקה של אנשים שאין להם מה להפסיד. אני משנה מעט את המשפט הזה ואומר מוזיקה של אנשים שאין להם מה להרוויח. גילי דה קיד גם היה פעם חלק מנו קואסט. הוא עזב.
וכל השבוע הזה אני שם כל ערב, בחצר, רואה את ההופעות ואת כל האנשים, מתפקע מרגשות. הייתי צריך לקום כל בוקר אז לא יכולתי להישאר אחרי, כך שהתחלתי לשתות מוקדם וכל ערב באחת עשרה וקצת מצאתי את עצמי שיכור בבית, מלא באדרנלין ורגשות לא מותרים. אז כתבתי, כל מיני דברים בפייסבוק. ואז נתקלתי בחברה שלי והיא והאמירה שלה קצת הקצו אותי.

10. הבלוג הזה לדוגמא. אי אפשר למצוא אותו בגוגל, אם לא מחפשים מאוד ספציפית. נו קואסט לדוגמא. אחרי חמש או שש שנים של ארועים יפהפיים, עדיין צריכים לקושש מאזינים וקהל. להקת ישראל לדוגמא, אחרי עשרים שנה של יצירה מוזיקלית, עדיין מופיעים (בהרכבים ושמות משתנים) כל יום שני בסירה. אין שם איש חוץ מעצמם.

11. לא חושב שזה על חיפוש קהל הפוסט הזה, דרך אגב. לא באמת מעניין אותי השאלה הזאת, איפה הם. זה לא העניין.


12. באחד מהערבים האלה שם בחצר נתקלתי בא'. בחור מקסים. אחד הנחמדים ביותר שיש. בחור נחמד מדי, כל כך נחמד שהוא נשאר לא מעורבב עם העולם. והבדידות צועקת מכל חור. ואמרתי לו שהשבוע הזה גרם לי להבין מה חסר בירושלים: זוגות צעירים מגניבים. כמעט ואין כאן. וזה שאין כאן קצת משטנקר עלינו, קצת מנכיח את השקר הזה שאנחנו חיים: זה לא אמיתי. זה רק השחלות שלכם מדברות, זה רק לבינתיים כל העסק הזה. זוג צעיר מראה חלופה: שאפשר לחיות אחרת. שמוזיקה, שתרבות, שחיים יצירתיים יכולים להיות דרך חיים.  

13. ואני חוזר כל ערב הביתה, אחרי ההופעה של יאפים עם ג'יפים, אחרי ההופעה של הגרופ מודולר, אחרי ההופעה של דיוולט, ואני כותב, שיכור סנטימנטלי שכמותי, את הלב שלי, מנסה להוציא החוצה את כל האהבה. ולמרות האלכוהול והאהבה והיכולת האין סופית של ירושלמים להפוך כל דבר למיתולוגי אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי אם זה לא קצת יותר מדי כל הדבר הזה. אם זה לא בסך הכול נוסטלגיה. ניסיון עקר לחיות מחדש דבר שגם בזמן אמת לא הצלחנו לחיות. קול עיקש מאוד ממשיך ואומר, זה בסך הכול הופעות, קצת מוזיקה, מועדון לבבות שבורים של ירושלמים מכל הגילאים.

14. כי הרחוב, אתם יודעים. הרחוב לא מפסיק לצרוח עלינו, עמוק באדומים. מלא באמריקאים מתגלית, מלא בבני נוער משועממים, מלא בקבוצות של חוגגים, חוגגים רק את זה שהם חיים, את זה שהם שם, כל כך קל לקנות אותם מסתבר, יש הרבה אנשים, אנחנו לא לבד ביקום הזה. ובארים סתמיים שאין בהם מקום לבדל סיגריה, ומסעדות שמעמיסות עליך אוכל גרוע במחירים מופקעים, וסופרים שאפרסק אחד עולה בהם חמש שקל, וטמטום בכל מקום, כמו פרס ראשון בקרנבל, מנצנץ כמו שלט נאון. הולך ושומע מישהו מספר על חברה, שאומרת שהיא לא יודעת מה זה התוכנה הזו שכתוב עליה מייל. ואני צועד ומדמיין את השיחה הזאת, ואת הקול המתפנפן שלה, היא משקרת והוא יודע את זה, היא משקרת כי היא יודעת שזה חינני להיות טמבל היום, זה מגניב להיות טיפש. כי זה מה שהשקר הלבן והמפגר הזה אומר: אנחנו מעריכים טיפשות, יותר מכל, כאן ועכשיו, בדור הזה שלנו. אי אפשר לחשוב על שום דבר כי הכול מכאיב ורע, אז מי שיצליח לכבות את המוח שלו ביעילות יזכה למחיאות הכפים הרבות ביותר. זה הרחוב. הוא בולע אותי כל פעם שאני יוצא אליו, ואני יוצא אליו מדעתי.

15. כאילו, מה זה, תרבות, מה זה בכלל? למי זה חשוב?

16. כל כך הרבה דוגמאות כאן בעיר הזאת. כל כך הרבה דוגמאות סביבי: לפני שנים הייתי במנגל עם הבן הצעיר למשפחת קיצ'לס, למד אז קולנוע, התלבט מה לעשות עם החיים שלו. מה, שאל אותי, להישאר כאן בעיר ולהיות חוזליטו? או בסירה, היום, עובד איתי אחד, אלי שרגו. אם כותבים את השם שלו בגוגל מגלים שהאיש בעצם אגדה ירושלמית. אבל לרובנו, לעזאזל, לכולנו, הוא סתם הבחור החדש שעובד בסירה, קצת עייף, קצת חסר סבלנות, הזקנים אומרים שפעם הוא היה משהו בעיר. חבר אחר, במאי, עשה סרט. עבד עליו חמש שנים, לפני חצי שנה היה בעננים, הסרט זכה בפסטיבל חיפה בדיוק, קיבל בשורה שהוא הולך להציג בפסטיבל קאן. שבוע שעבר דיברתי איתו, הוא לא מבין כבר כלום. אומר שאין לו מה לעשות עם הסרט. אין לו איפה להציג אותו. לאף אחד כאן לא אכפת. באסטת האבטיחים של מוסללה, ארוע בן עשרה ימים, לפחות ששת אלפים איש עברו שם במהלך הימים האלו. אין עיתונות מקומית בירושלים. הבלוגים עסוקים בעצמם. העיתונות הארצית עסוקה בתל אביב. וקמפיין האינטרנט שנועד לגייס כספים לפרוייקט נחתם השבוע בקול ענות חלושה: פחות משלושים אחוז מסכום הגיוס. לאף אחד כאן לא אכפת.
ואתמול, בכיכר ספרא, 3000 איש הולכים לשמוע מחרוזת שירי סן אמו.
יאפים. בלי ג'יפים.

17. ואלון אבנת אומר: כולם הולכים לעשות את אותם הדברים במקומות אחרים.
אנחנו לא נלך.