יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

נביאים



סידרתי את החדר היום. ומצאתי דברים ישנים. אחד מהם זה הסיפור הזה, שלא היה קיים אצלי במחשב. אז העלתי אותו. זה מפעם.

נביא בעירו.
 
עידו היה נביא. נביא אמיתי, כזה שכבר לא אמור להיות, כזה שאלוהים מדבר אליו. אלוהים דיבר אליו מרגע שהוא זכר את עצמו. כשהיה בן שש הלך לאמו ואמר לה.
"אמא, אלוהים מדבר אלי."
"מה?" היא צרחה. זה היה יום שישי והיא היתה במטבח, מטגנת שניצלים.
"אלוהים מדבר אלי."
"אוקי חמוד. אתה יכול להעביר לי את הפרורים?"
"טוב" הוא אמר והעביר לה את הפירורים.
אלוהים לא אמר יותר מדי. הוא היה מתלונן המון, כמובן, אבל הוא היה זקן ולזקנים מותר להתלונן. הוא לא תמיד ידע את זה, עידו, אבל כשהוא היה בן שמונה סבא שלהם גר אצלם קצת, כי ההורים שלו עשו כיבוד הורים ולא רצו לבזבז כסף על בית אבות, אז הוא למד את זה. הם שמו את סבא באותו החדר של עידו, ולא עבר הרבה זמן עד שאלוהים הפציר בו לערוך ביניהם היכרות.
"סבא?" אמר עידו, בקול חזק ומאוד לאט. סבא היה ממרוקו, והוא דיבר כמו הערבים, אז עידו דיבר אליו לאט וחזק, כמו שמדברים לערבים.
סבא לא הקשיב. הוא קרא משניות וכל פעם שעידו דיבר היה עושה לו עם האצבע.
"הוא לא מקשיב" אמר עידו לאלוהים.
"הוא מקשיב, הוא מקשיב. תאמין לי. ואם הוא לא, אז הוא יקשיב לך כשישמע מה שיש לך לומר" ענה אלוהים וצחק. הרבה דברים הצחיקו את אלוהים. עידו לא ממש הבין אותו. אבל אחרי הכול, הוא היה אלוהים, אז זה בסדר לא להבין אותו.
"סבא, אלוהים מדבר אלי."
סבא הפסיק מקריאת המשניות והסתכל בעידו.
"תפסיק לקשקש שטויות. זה ביטול תורה. משניות, משניות, תקרא משניות."
"טוב" הוא אמר, ולקח את ספר המשניות שסבא דחף לו. הוא העמיד פנים שהוא קורא עד שסבא לא הסתכל והלך משם. בפנים הוא שמע את אלוהים צוחק.
"מה אתה צוחק?" שאל.
"שתוק" ענה לו אלוהים. "אני אלוהים"
"טוב." הוא ענה.

עידו למד מסבא המון. הוא למד איך לשחק במחשב בשקט בשקט, למד למלא את בקבוק הערק במים אחרי שגמרת אותו, למד איך לנקות את שובל הטבק מהזקן מבלי שאף אחד יעלה עליך, למד איך נראה בולבול של איש זקן. הוא גם למד שאנשים זקנים אוהבים להתלונן, ושזה בסדר כי אחרי שחיית כל כך הרבה זמן אין הרבה דברים שעוד נשאר לך כוח אליהם.
הוא גר אצלם שנה, פחות או יותר ואז מת. אחר שהוא מת סבא אמר לו שהוא שמגג ושהוא היה צריך לספר לו. עידו לא ידע מה זה שמגג, אבל הוא לא רצה להתווכח, כי צריך לכבד את המתים.
אחרי השבעה עידו הלך לאמא שלו ואמר לה שסבא אומר שההלוויה היתה ממש יפה ושהוא נורא התרגש שם בשמים.
"אה, כן?" שאלה אמו. זה היה יום רביעי והיא היתה במטבח. היא טיגנה שניצלים.
"כן" ענה.
"ומה אלוהים אומר?"
עידו עצר שניה והקשיב. "לא הרבה" ענה.
הפעם הראשונה שעידו ואלוהים רבו, זה היה בגלל בחורה. קראו לה אביטל והיא היתה בכיתה של עידו, בבית הספר של הבנות. ומה שעידו רצה לדעת זה אם יש לו סיכוי איתה. אבל אלוהים שיחק אותה איש חשוב ואמר שאין לו זמן לבעיות המינוריות שלו.
"אבל אני לא יודע אם היא תסכים לי ללוות אותה" מחה עידו.
"תפסיק לקשקש שטויות" הוא אמר לו. "תהיה גבר!"
"טוב." הוא ענה.
אבל עידו לא ידע איך להיות גבר, וכשהוא ניסה לעשות מבט קשוח בעיניים, בשיעור של הג'ודו אחרי בית הספר, המדריך אמר לו להפסיק לפזול ושיבוא להדגים כי הוא צריך מתנדב. ואחרי שיעור הג'ודו כשכל הבנים הלכו למתח לדבר בקול חזק מספיק כדי שהבנות ישמעו אותם בצד השני, עידו היה צריך להישאר ליד הקיר כי המכנסיים שלו נקרעו והוא לא רצה שיראו לו את הטוסיק.
ככה הוא ראה את בנצי מדבר עם אביטל והולך ללוות אותה הביתה.
אחרי הסיפור הזה עידו החליט שהוא לא רוצה יותר שום קשר עם אלוהים, וכשאלוהים שאל אותו אם הוא נישק כבר את אביטל הוא לא ענה.
"אתה עושה לי ברוגז?" שאל אלוהים.
עידו לא ענה. במקום, הוא הגביר את המהירות של הטטריס, וניסה להתרכז במשחק.
"אתה לא יכול לעשות לי ברוגז" אמר אלוהים. "אני אלוהים". עידו הוריד את הריבוע, ושתי שורות הבהבו ונעלמו.

"אל תהיה ילד קטן" אמר אלוהים, אבל עידו המשיך לשתוק ומכשיר הטטריס הפסיק לפעול. עידו עזב את המשחק והלך למטבח. הוא פתח את המקרר, הוציא פטל, סגר את המקרר, מזג לעצמו כוס ושתה. הוא ישב, קם, פתח שוב את המקרר, לקח מלפפון ואכל אותו. זה לא הספיק, אז הוא התחיל לחטט בארונות ולאמא שלו זה כן הספיק.
"אתה מוכן להפסיק להסתובב?" קראה אמו. "אם אין לך מה לעשות, אתה יכול לקחת את הפח ולזרוק אותו"
"לא רוצה." זה היה יום חמישי, ואמא שלו בדיוק טגנה פלפלים. היא היתה על יד התנור, לבושה בסינר, מערבבת את המחבת עם הכף הגדולה של הטיגון. היא הפסיקה לערבב.
"מה אמרת?"
"אמרתי טוב, אמא." אמר עידו ולקח את הפח. כשהוא יצא מהבית, מרים את השקית הנוטפת, הוא שמע את אלוהים שר ברוגז ברוגז לעולם, ולמרות שהוא ניסה, זה הצליח לעצבן אותו.
זה די קשה לעשות חרם על אלוהים, בטח כשהוא נמצא בתוכך וכל הזמן מדבר אליך. ועידו, שהיה בחור חכם בסך הכול, קלט את זה די מהר. אז הוא המשיך לדבר איתו, אבל בפנים הוא עדיין כעס.
"אז מי זאת האביטל הזאת שאתה כל הזמן מדבר עליה?" שאל אותו אלוהים באחד הלילות.
"מה אכפת לך?" ענה עידו. הוא שכב במיטה שלו וקרא ספר באורה של מנורת הלילה. מנורת הלילה כבתה. "היא מהכיתה של הבנות" ענה בחוסר חשק.
"כבר טוב" ענה אלוהים וצחק. עידו שלף את הפנס שלו אבל גם הוא לא פעל.
"היא לפחות יפה?" שאל אלוהים.
עידו נאנח. בחוץ השתוללה סערה והתריסים נפתחו בחברה שהקפיצה את עידו. הוא קם, סגר את התריסים, וחזר למיטה.
"נו?"
"היא הכי יפה בעולם. הדבר הכי טוב שעשית בכלל" ענה עידו.
"אז למה אתה לא מתחיל איתה?"
"היא בכלל לא יודעת שאני קיים. מה אני כבר יכול להגיד לה?"
"מה זאת אומרת? איזה שמגג. תגיד לה שאתה נביא. אתה יודע מה זה עושה לבחורות? זה מפיל אותם, אני אומר לך" אמר אלוהים.
"כן?"
"ברור. אתה יודע כמה בחורות היו לישו? או למשה? בחורות מתות על נביאים, זה ידוע."

"מי זה ישו?" שאל עידו. האמת היא שהוא ידע טוב מאוד מי היה ישו, אלוהים היה מדבר עליו בכל הזדמנות, אבל לפעמים נמאס לו לשמוע את זה.
"אתה לא יודע מי זה ישו? לא מלמדים אותכם כלום בבתי הספר האלה שלכם?" התעצבן אלוהים.
עידו משך בכתפיו והתהפך במיטה. "אני רוצה לישון" אמר לאלוהים.
"לישון, לישון, כל הזמן לישון. רק לישון אתה יודע. ישו לא ישן אף פעם, אתה יודע את זה? כל היום רק הסתובב והפיץ את הבשורה שלי. ואתה, רק לישון אתה יודע. מה עוזר לי נביא כמוך?"
עידו עצם את עיניו בחוזקה וניסה להירדם. בחוץ הגשם המשיך ליפול. אלוהים המשיך לדבר, עוד ועוד, על נוח ושחיתות וחמס ובטלנות, אבל עידו לא הקשיב. לאט לאט הוא נסחף לשינה, ואלוהים התרחק ממנו. ממש לפני שהוא נרדם, הוא שמע לחישה קטנה ורכה באוזנו. "אל תיעלב" אמר לו אלוהים. "גם אתה נביא בסדר".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה