יום רביעי, 2 באפריל 2014

הסרט של יונוף

אני זוכר עדיין את היום ההוא שנכנסתי לאוזן ושאלתי את הזבן למה כולם מדברים על ממבלקור. זבן נורמלי היה מבקש ממני לא לקרוא לו זבן, אומר שאין לו מושג מה זה ממבלקור ותוקע בי מבטים זדוניים עד שהייתי עוזב את החנות. למזלי הזבן באותה משמרת היה אורון שמיר אז היה לו מושג על מה אני מדבר (אם כי אם אני זוכר נכון הוא אמר לי לוותר)  והוא הביא לי קלטת (סתם, אנחנו לא כאלה זקנים. זה היה די וי די). אני זוכר עדיין איך שנאתי את הסרט הזה, וגם את חמשת סרטי הממבלקור האחרים שלקחתי אחד אחרי השני. אני זוכר שחשבתי עד כמה זה לא באמת ז'אנר, עד כמה זה חרא, ועד כמה דרוש מישהו שיבוא ויעשה את זה כמו שצריך, רק כדי להראות לאמריקאים האלה מה זה קולנוע אינדי באמת (רמז: לא פרנסס הא). לתקופה קצרה גם חשבתי שהמישהו הזה יהיה אני עד שנזכרתי שאין לי באמת כוח.
והנה עברו להם כמה שנים טובות, ומישהו קם ועושה ממש את זה, סרט ממבלקור אמיתי, ירושלמי, שמראה לאמריקאים מאיפה משתין הדג ההיפסטר.  ולמישהו הזה קוראים יונתן עפרת.
הסרט הקצר, שנקרא "אנשים אחרים", מסתובב בכמה לילות ירושלמים שיכורים ומראה לנו איך נראית כוס בירה ריקה מכל הכיוונים האפשריים. יונוף וחבריו שותים, מעשנים, מדברים ומזדיינים (קצת, לא יותר מדי, כמו ירושלמים אמיתיים), ואז הולכים לישון וקמים ליום חדש של שתייה, עישונים, דיבורים וזהו. לפעמים הם אפילו מקיאים.
אני לא אגיד שזה סרט מושלם, גם בגלל שאנחנו חיים בדור של אוברסטייטמנט וקצת בריטיות לא תזיק לכולנו, אבל גם בגלל שאני לא בטוח שזה סרט מושלם, ולמעשה אני אפילו לא כזה משוכנע שזה סרט טוב.
אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה מרהיב, מרתק, עשוי נהדר ולא יודע למה, אבל הוא די דיכא אותי, שזה מרשים (מסתבר שדי קשה לדכא אותי בזמן האחרון). אז כן, לפעמים הוא נראה כמו דחקה שיצאה מכלל שליטה, ויש שם כמה סצינות שקצת מתענגות יותר מדי על דברים שלא בהכרח ראוי להתענג עליהם, אבל מסתבר שככה אני אוהב את הקולנוע שלי - מחוספס, תפור בגסות, שורף בגרון כמו ג'ים בים מזויף ודפוק כמו לילה בקסטה. אז לא, זה לא היה סרט מושלם אבל אין לי ספק שזה הסרט הקצר הכי מעניין שראיתי בשנתיים האחרונות. וראיתי המון כאלה.
אני מכיר את יונוף עוד מהתקופה שהוא היה בחור נוירוטי ומוזר במסדרונות המכוערים של סם שפיגל. ולמרות שחיבבתי אותו, אני חייב להודות שלא היה לי מושג שהוא מדבר קולנועית שוטפת. וזה בהחלט גילוי נחמד.

יש הרבה חוליים רבים בקולנוע הישראלי שרנן שור יצטרך לתת עליהם את הדין יום אחד (לא ייאמן בכמה סרטים רעים המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים מצליח להיות מעורב), אבל מסתבר שיש כמה דברים שהוא עושה כמו שצריך - ואני מדבר כמובן על הדיכוי המתמשך של הכשרונות הצעירים המעניינים. בין אם זה ינאי יעקב ליין, ליאור שמריז או יונתן עפרת, העקרון הזה יציב כמו משפט פיתגורס: הסרטים שסם שפיגל מתנער מהם תמיד יהיו טובים יותר מחביבי המורה (וזה לא קשה במיוחד כשהשאיפה שלך היא "פתח תקווה" או כל שיט אחר בסגנון).
מה שנחמד בדיכוי הזה שלו, שעוזר כל כך ליוצרים האלה להוציא החוצה את הכשרון שלהם ולנפנף בו כמו אצבע זקורה מול עיניו העיוורות של הממסד, זה שהוא ממשיך גם הרבה אחרי בתי הספר לקולנוע, וסביר להניח שיונוף לא יקבל יותר מדי תקציבים לסרטים הבאים שלו. זה נשמע חרא, ואלוהים עדי שזה מייאש תחת, אבל כל מה שיונוף צריך לעשות בשביל לעשות עוד סרטים זה בדיוק את זה: לעשות עוד סרטים. אולי הידיעה שהממסד לא ימהר לעטוף אותו וכסף הוא יקבל רק אחרי שהוא יביא פסלון מוזהב מאיזו עיר אירופאית דקדנטית, תשחרר אותו להתרכז בדבר עצמו, במקום לרדוף אחרי אישורים מסרסים מפקידי קולנוע עייפים שיושבים בקרנות הקולנוע ונאחזים בקלישאות השחוקות כמו בקרני המזבח.

ועוד דבר אחד, הפעם על ארוע ההקרנה והמיקום: זה לא היה ממש פעילות של בית ריק, אבל עדיין ניתן היה להרגיש את טביעת היד שלהם (שזה הגיוני מאחר ויונוף הוא מבית ריק וכך גם כל שאר השחקנים בסרט, פחות או יותר). הסרט הוקרן בקרון הרכבת במתחם התחנה הראשונה בירושלים, וככה בדיוק צריכה להראות הקרנת סרטים עצמאיים - כמו הארט האוס מניו יורק של שנות השישים, בלוקיישן שנראה בעצמו כמו לוקיישן לסרט עצמאי, עם אלכוהול חופשי שמסתובב בין האנשים, עם מסך עשן כבד שמצטופף על ראשי האנשים מרוב הסיגריות (לכו תזדיינו, מעשנים פסיבים) ועם כל כך הרבה מוזיקאים וסאונדמנים בקהל עד שאף אחד מהם לא מצליח להפעיל את המגברים כמו שצריך. רספקט.