יום חמישי, 10 ביולי 2014

צוקים (חלק א')

שתיתי המון חלב אחרי שהם כולם מתו. וגבינה צהובה מותכת. הייתי עושה פיצות מאולתרות בטוסטר אובן, לא משקיע בהם או משהו, סתם גבינה צהובה ורסק. מצאתי קופסה של שוקולית בדירה לידי. אז אכלתי פיצות מאולתרות ושותה שוקולית. ואחרי שנגמרה השוקולית אז רק חלב. ואחרי שנגמר הרסק אז רק גבינה מותכת. עם חלב. וחשבתי על בת השירות שהייתה הבייביסיטר שלי ושל האחיות שלי כשהיינו ילדים. הפסיכולוגית שלי קוראת לזה אוכל מנחם. זה נשמע נחמד בהתחלה אבל בעצם היא הסבירה שזה אומר רגרסיה. היא לא מתכוונת לשפוט, אומרת שזה בסדר להיות ברגרסיה. היא גם מתה שם, הפסיכולוגית. בסוף הם הרגו בלי שום הבחנה, כבר לא היה משנה אם אתה יהודי או ערבי או אם הרגת או לא הרגת, פשוט נכנסו לבתים והרגו אנשים. אפילו ברחביה. זה לא היה כזה גרוע, האמת. כאילו כן, ברור. בני אדם מתים וכל זה, והיא באמת היה בן אדם טוב, אני משער. אבל כבר הרבה זמן שנהיה לי קשה ללכת לשם, אבל אתם יודעים איך זה עם פסיכולוגים. קשה מאוד להפסיק את הפגישות האלה. אז עכשיו לפחות אני לא צריך ללכת לשם פעם בשבוע, וזה גם משהו. הלכתי בשבוע הראשון אחרי זה. לא יודע למה, אני משער שהרגל. גם הכול היה הרוס, ורוב העיר שרופה. לא הלכתי לעבודה ולא היה אינטרנט והייתי קצת בדיכאון אז לא ממש יצאתי מהבית. אבל לשם הלכתי. מה כבר יש לעשות אחרי שהכול נגמר? ואם בסוף המדינה לא נלך לפסיכולוגית אז מתי כן.

אבל לא היתה פסיכולוגית. רחביה היתה מוזרה כל כך. היה המון חרא על הרחוב. אני לא יודע למה. לא חרא של ביוב, כאילו, אולי כן, אולי הביוב התפוצץ איזה שבוע לפני ואז כל המים התייבשו כי כשאני הגעתי לשם היה פשוט חרא על הרחוב והרחוב היה יבש. והיה המון ריהוט, שבור ברובו. ומכוניות על הכביש, עמדו שם, אנשים מתים על ההגה והכול. הדירה שלה, שהיתה מעין חצי מפלס מתחת לקרקע, והיית צריך לרדת איזה שלוש מדרגות, היתה פתוחה. נכנסתי פנימה והיא שכבה שם, ערומה, הגוף הזקן שלה מרוח בדם יבש, ומעליה איזה גבר זר, שעל החזה שלו היה חרוט משהו. במבט ראשון לא כל כך הבנתי מה אני רואה שם, ולא רציתי להישאר למבט שני. יצאתי משם ישר אחרי שלקחתי מהארונות חבילת תה שהיתה שם. כל השאר היה ריק, גם במקרר.

זה היה לפני הרבה זמן. מאז כבר אי אפשר למצוא חלב, למרות שבסופר מתחת לבית שלי עדיין נשארו קצת מצרכים. כשנגמר לי האוכל בבית נכנסתי קודם לדירות האחרות בבניין וחיפשתי שם, ואז גם בשאר הרחוב אבל הכול היה ריק. לסופר נכנסתי רק בסוף כי הייתי בטוח שהוא ריק, אבל כשנכנסתי לשם הרוב היה מלא. נדף ממנו סירחון נוראי, אולי זה מה שהרחיק את מי שנשאר, אבל כשנכנסתי ראיתי שזה היה בעיקר מהמחלקה של הבשר שהרקיב. לא היו יותר מעשרים גופות והדבר היחיד שבאמת עבדו עליו זה הסיגריות. כל השאר היה שלי. בהתחלה מילאתי שקיות אבל אז הבנתי שזה מפגר. גם לא היה לי כוח לסחוב כל כך הרבה. וזה נראה לי לא בסדר לקחת יותר מדי. בכלל, היה משהו מדכא בתמונה הזאת, סופר מלא במצרכים. כל הסיפורים והסרטים על התרחישים האלה, תמיד יש מהומות ורבים על האוכל. איכשהוא דילגו על זה כאן. אז לקחתי קצת שימורים. התלבטתי מול הבשר הקפוא. הפכתי לצמחוני כמה חודשים לפני שכולם מתו ולא ידעתי אם אני אמור להמשיך עם זה או לא. זה נראה קצת חסר טעם להיות צמחוני עכשיו. בסוף החלטתי נגד. לא יודע למה. הרגל אולי. או משהו אחר.

בדרך חזרה השארתי קצת דברים ליד הבוטקה של מגרש החנייה. השתלשל ממנו מגן דוד ענקי. סביר להניח שהם גם מתו, אבל לא רציתי להסתבך איתם, וחשבתי שאם מישהו מהם שרד אולי כדאי שהם יחשבו שאני לטובתם או משהו כזה.

גם השותפה שלי נעלמה. זה גם לא היה כזה נורא. לא דיברנו יותר מדי לפני זה, למרות שגרנו הרבה זמן ביחד. בהתחלה היא היתה נוזפת בי שאני לא מנקה מספיק וכאלה. אחר כך היא התייאשה. אחרי שכולם מתו לא ראיתי אותה יותר. יכול להיות שהרגו אותה בעבודה. יכול להיות שהיא הספיקה לצאת.

לצאת. אני אומר את זה. אני אומר את זה בקול. מבטא את המילים, מהמרפסת החוצה. אפשר לראות מכאן את הצומת. הרמזורים השתבשו קצת ועכשיו הם מתואמים. כולם אדומים, ואז כולם כתומים, ואז כולם ירוקים. אם המכוניות יכלו לנסוע, הם היו נכנסות אחת בשניה. אם האנשים היו חיים הם היו מתים שוב. תאונת דרכים זו דרך נוראית ללכת. לצאת. הקול שלי מתפוגג בשקט, הרחוב גדול עליו.

אני משער שנשארו עוד אנשים. זה לא כל כך הגיוני שאני היחיד. מדי פעם גם אפשר לראות סימנים. בכל מקרה אני מקווה שהאחרים יכולים לתת דו"ח קצת יותר מפורט על כל מה שקרה. אנשים שהיו קצת יותר מעורבים, אנשים שיצאו, שראו, שחיו את זה. אני הייתי קצת בצד, בכל התקופה שלפני וגם במהלך כל הבלגן. לא שהיתה לי התנגדות אידאולוגית חריפה או משהו כזה. סתם, לא היה לי כוח. חבר טלפן אלי, הטלפון האחרון שקיבלתי, התעצבן עלי שאני לא בא איתו להפגנה. איך אתה יכול להיות כל כך מנותק? המדינה בוערת. אתה לא יכול להישאר בבית. ניסיתי להגיד לו שיש לי המון עבודה אבל הוא עלה עלי די מהר ואמר שהעצלנות שלי עוד תהרוג אותי יום אחד. אז אמרתי לו שאני יבוא קצת אחר כך. אבא שלי טלפן שעתיים אחרי זה אבל סיננתי אותו. האמת שזה מרגיש חרא.


החיים שלי לא היו כל כך נוראיים. האינטרנט נפל, הרדיו והטלוויזיה. (חוץ מערוץ הכנסת. הוא נתקע על שלוש דקות ועשרים ושתים שניות מהתוכנית זוג או פרט. עמית סגל ועוד איזה אחד שלא הכרתי דיברו שוב ושוב על שוויון בנטל. חיבבתי את סגל. הוא היה שנון.) גם רשתות הסלולר נפלו. אבל עדיין היה חשמל. אור, מחשב. מקרר. יכולתי לשמוע מוזיקה. היו לי די הרבה סרטים במחשב. מוזיקה ששמעתי כבר, סרטים שראיתי כבר. למרות כל הזמן שבעולם, לא באמת הצלחתי לקרוא את יוליסס, פרוסט שיעמם אותי בדיוק אותו דבר, למילים המתות שלו לא היה אכפת בכלל מזה שהכול שקט סביבם. לקח לי כמעט חודשים לצאת מהבית, לנסות ולחפש עוד בני אדם. 

4 תגובות:

  1. המשך יבוא?....

    השבמחק
  2. הכותרת חלק א' אומרת שיהיה חלק ב', אבל אני לא יודע מתי הוא יבוא.

    השבמחק
  3. סצנת הפסיכולוגית המתה, מבלי להבין מה קורה שם, ומבלי להישאר למבט שני - מעוררת שאלות. רחביה בחרא כבר הרבה זמן, גם מבלי שתעלה באש, אם לא שמת לב, ותיאור הסופר - נשמע כאילו מדובר ב"אגרון" - שהחזרת אותו לפעולה של 24/7.... שב וכתוב המשך, אחרת, כמו שאמר החבר מהסיפור (שדמותו לקוחה, מן-הסתם, מדמות ממשית מהחיים): "העצלנות שלך עוד תהרוג אותך", אז יאללה, למלאכה.... נמאס לי לבדוק פעמים ביום - ולא למצוא מה קרה שמה הלאה...

    השבמחק