יום שישי, 12 ביוני 2015

ילדי המחר

"So I ask, in my writing, What is real? Because unceasingly we are bombarded with pseudo-realities manufactured by very sophisticated people using very sophisticated electronic mechanisms. I do not distrust their motives; I distrust their power. They have a lot of it. And it is an astonishing power: that of creating whole universes, universes of the mind. I ought to know. I do the same thing. It is my job to create universes, as the basis of one novel after another. And I have to build them in such a way that they do not fall apart two days later."

PKD

הקטע עם הסטרקטורליסטים זה שבניגוד לדור הקודם של ההוגים הצרפתים, להם לא היה סארטר. לא בגלל שסארטר היה כזה גאון (הוא כן היה, אבל נניח לזה) אלא שהוא היה סופר. וסופר משובח ביותר. קלוד לוי שטראוס, רולאן בארת', שלא לדבר על פוקו ודרידה, כותבים כמו תחת ואי אפשר לקרוא אותם באמת. מלאכת הפיענוח כל כך מורכבת ששני עמודים בתוך הספר ואתה מרגיש את החדר שלך הופך לאולם הרצאות אפרורי ומשמים. החיים עצמם הופכים לרגע מנומנם שהראש שלך מנקר בו פנימה והחוצה. 
זה מתסכל בעיקר כי הסטרקטורליסטים הם ההמשך האמיתי של שנות השישים. ניו אייג', צרכנות, נאו-שמרנות וסיינטולוגיה הם תוצריה המנוונים של  מחשבת ההמון, צ'ארלי מנסון שהשתרש לו באמריקנה, בעוד המחקר הסמיולוגי היבשושי של פרס או של דה סוסיר הוא פסיכדלי לחלוטין. 

כל פעם שאני קורא אחד מהם, אני לא מצליח להבין איך לא זורקים את כל ספרי הלימוד לפח ומלמדים רק אותם, כבר ביסודי. עוד לפני. לא מבין איך רולאן בארת' הוא לא הגנן של כולנו. איך אנחנו יכולים להאחז בנארטיבים ציוניים או הומניסטים או קפיטליסטים או מה שזה לא יהיה, כשכל החברה האלה כבר הוציאו את כל האוויר מפעולת התרבות. כולם, כולם, גם מנשקי המזוזות של גרבוז, מבינים שזה שקר. וכולם, גם גרבוז, מעדיפים להמשיך לשקר לעצמם. 

אני משער שיותר מהכול זה כמו התגברות הזרם לפני המפל הגדול. לא חזון פוסט אפוקליפטי כזה או אחר, אפילו לא פסימיזם קוסמי - פשוט, החרדה בה אנחנו נאחזים בתפיסות המוכרות שלנו מלמדת בעיקר על כך שהמים סביבנו גואשים. כמו אידיוטים מושלמים אנחנו עומדים על רפסודה שבנויה מבדים, מצביעים על הים הגואש סביבנו וקוראים לו מדבר. 

אני שמח לקראתם. הילדים הדמיוניים של כולנו שישליכו אותנו מאחורי גבם כמו גוגאים בעולם של סמארטפון. 
קראתי לא מזמן על מישהי שזרקה איזו גרוטאה לפח, גרוטאה שהתגלתה כאחד המחשבים הראשונים של אפל. 
אני תוהה אם בעתיד שם הם יסתכלו על שרידים מביכים כמו ישראל היום באותה נוסטלגיה דביקה ומרוממת. 
סביר להניח שלא. גם התמכרות לנוסטלגיה (כמו שנאת האליטות) היא סימן היכר לקץ האימפריה. 

הנקודה שלי בכל הסיפור הזה היא שפתאום הבנתי שפיליפ קיי דיק הוא למעשה הסופר של הסטרקטורליסטים. אף אחד לא מכיר בו ככזה, ואני לא בטוח שהוא קרא אותם או הכיר את ההגות שלהם. אחרי הכול, הם היו די תקועים בתחת של עצמם ופיליפ היה די עסוק בלקחת ספידים, לתקשר עם ישות חיצונית ולהזות שהוא חי תחת שלטון האימפריה הרומית, אבל מהי חקירה המתמדת על טבע המציאות אם לא ההכרה בקיומה של המציאות רק דרך ההכרה הסובייקטיבית. מסעם של הפוסט סטרקטורליסטים אל ההבניות התרבותיות וניפוצם הוא אותו מסע בדיוק שדיק עורך בספריו אל תוככי הטבע האנושי - טבע שמתגלה בהכרח אחרי שהחברה מתרסקת וכל המנגנונים שלה נחשפים. 

ישבתי לפני כמה לילות ודיברתי עם ידידה שעברה בתל אביב. 
קשה לראות את זה לפעמים, עד כמה התחביב הטפל של הבוהמיינים התל אביבים יכול להזיק באמת לאנשים. העיסוק הלא נגמר בפוליטיקת הזהויות והמגדר כל כך מגוחך, שאנחנו כמעט מפספסים עד כמה הוא מזיק. 
תל אביב, אתם מבינים, היא מרקם חברתי אמורפי ונזיל. הם מוציאים רשימות היררכיות פעם בשבוע, למען השם. וכדי לשרוד את החרדות שמתעוררות בהכרח מקיום כל כך נרקסיסטי, אתה חייב לחצוב לך איזה נקודת אחיזה שלא תתנדנד ברוח. לפתע, השטיק הופך להיות זה שמציל אותך. וראו זה פלא, המודרניזם חוזר לעולם. בזירה כל כך אלימה אתה מחבק את הייחודיות שלך כל כך חזק עד שלא נותר לך מקום לנשום. אתה משדר ומשדר, פולט הכול כדי לא להיבלע ברעשי הרקע. כדי לא להידרס אתה הופך לבולדוזר, נוסע ורומס, מכסה את העמק בהשתנקות לא נגמרת. 
דרך הפילטר הזה עוברת פוליטיקת הזהויות. ככה עובד השיעבוד הדיאלקטי: הלוחמה בנראטיב ההגמוני נעשית על ידי השתעבדות מרצון לנראטיב חלופי. האדם נותר חד ממדי, שלומו טוב, תודה ששאלתם. המהפכה ממשיכה להתרחק. 

תנו למירי רגב לקשקש. תנו לה להשתלט על עולם התרבות. למי אכפת. הנזק שערס פואטיקה גורמים הוא הרבה יותר ממשי, כמו גם הרעל הנרקסיסטי של מוזיקאים כמו גבריאל ברויד או דמגוגים כמו יובל נוח הררי. 
הרבה יותר ממשיים, כן. והרבה יותר קריטיים. אבל גם הם לא באמת משנים. רפסודות מבדים. קריאות שאננות של טובעים.

וכל הדברים האלה גם יחד לא יכולים באמת לעצור את מה שמגיע. 
ומה שמגיע יפהפה.

נ.ב.

פתאום קלטתי שנפלתי גם אני באותו בור של אווה אילוז, ישראל היום ויובל נח הררי: חוץ מלנפנף בידיים לא אמרתי כלום. אז בקצרה: קראתי ספר של פיליפ קיי דיק ויש שם איזה קטע שאחת הדמויות מעלה את הסברה שדמות אחרת נטלה סם משנה תודעה, ומכיון שכך המציאות שלהם השתנתה. כלומר, הרעיון שהוא מעלה הוא לכאורה שיש סם משנה מציאות. אבל הרעיון שהוא באמת מעלה היא שהתודעה משנה מציאות. באקדמיה, החלוקה הזו נקראת תפיסה אונטולוגית ותפיסה אפיסטמולוגית.
שאלת היש היא לא בדיוק חדשה והניסיון להבין מה בעצם יש באמת והאם יש משהו מחוץ אלינו מלווה אותנו כבר די הרבה זמן. ומעבר להיסטוריה של השאלה הזאת ולניימדרופינג שאפשר לעשות לה, בתכלס אני לא חושב שאני מכיר בן אדם אחד שלא התפלפל בה בינו לבין עצמו בשלב כזה או אחר בחיים שלו. אני לא אכנס לזה עכשיו, בעיקר כי אין טעם, מה שיוביל לכך שמה שאני אגיד יהיה לא מדויק בעליל - בגדול המאה העשרים הובילה אותנו לאיזו נקודה שאומרת שבכל הקשור לעולם התופעות יש מציאות חיצונית, שלא תלויה באדם. ואילו במדעים הרכים יש מקום לגישה הפרשנית, האפיסטמולוגית, שאומרת בעצם שהעולם קיים רק בהכרה. פיליפ קיי דיק בעצמו ענה פעם לאיזו סטודנטית ששאלה אותו מה היא המציאות שהמציאות היא כל מה שכשמפסיקים להאמין בו לא נעלם. שזו תשובה יפה, אבל לא באמת (כי אם הכנסת אמונה לדיבור על מציאות אתה כנראה בבעיה). (וכאן אני הולך להיות מאוד לא מדויק. גם כי אני לא בחור מדויק כל כך, גם כי אני לא באמת כזה מלומד, אבל גם כי הם כל כך הרבה ואי אפשר לסכם אותם במשפט אחד) ואז הגיעו הסטרקורליסטים והפוסטים והתחילו להרחיב ולהרחיב את תחום המאבק. זה לא הדברים, זה המילים חבר, וכל תחושה מתווכת דרך מסמנים שמשנים את המשמעות בדרך פעולתם. במילים אחרות, מרודדות וכמעט מרוקנות לחלוטין ממשמעות: המציאות החיצונית מתקיימת רק בדרך פרשנית. כלומר אין בעצם מציאות חיצונית (זה לא נכון. זה לא מה שהם אומרים. זה הרבה יותר מורכב מזה. אבל לצורך הדיון).

הספר נקרא זולגות דמעותי, אמר השוטר, והעלילה שלו זה כוכב פופ שמתעורר יום אחד ומגלה שכל ההערצה אליו נעלמה כלא היתה - אף אחד לא מזהה אותו, התוכנית שלו מעולם לא היתה בטלוויזיה, האלבומים שלו לא קיימים. הוא עצמו לא קיים ברישומים. איכשהוא הוא גלש לתוך איזו מציאות חלופית שבה הוא לא קיים. האלמנט הזה, של מציאות נוספת, שונה רק במעט, חוזר שוב ושוב בספרים שלו, וקיימת גם בספר של בלייד ראנר, בחטיבה השלמה שלא נכנסה לסרט בכלל. ובצורה מקרית, היא גם די זהה לעלילה של הסרט הקצר שאני עשיתי לפני חצי עשור - שם זה היה בחור שמתעורר יום אחד בברלין ובזמן שכולם טוענים שהוא קריסטוף, הוא מתעקש שהוא חבייר, ושהוא בכלל מספרד. 

בגבעה הצרפתית, כאן בירושלים, נוצר דבר מאוד מוזר: בחור בשם פינקס קיבל לידיו מבנה וניתנה לו חרות לעשות בו כרצונו. על המדרגות המובילות לכניסה הוא תלה שלט: זכור שאתה חולם. 
השבוע הייתי שם בפגישה של כל מיני אנשי תרבות שישבו ודיברו על מה אפשר לעשות כדי להציל את התרבות (תודו שזה חמוד לפחות כמו שזה מעצבן). בין השאר עלה שם דיבור על מוסדות תרבות ירושלמים שיושבים על תקציבים ירושלמים ומעבירים אותו לאנשי מקצוע מתל אביב. קול אחד, בעמדת מיעוט, דיבר על כך שצריך לנסות ולהילחם בתופעה הזו, וקול אחר, בעמדת ניסיון, טען בסמכותיות שלא ניתן לקיים אפליה מתקנת על בסיס מקום מגורים. ירושלים, מה לעשות, לא משופעת באנשי מקצוע, ואין מספיק איכות ביצירה המקומית בכדי שהיא תוכל להחזיק לבדה את מוסדות התרבות. 
אתם בטח תוהים איך זה קשור. גם אני, האמת. אבל נראה לי שזה קשור. כי בעיני, אין באמת תרבות או אמנות חיצונית. רק אמנות שגדלה מתוך המקום בו היא נמצאת יכולה להגיע למקומות אחרים. אני שונא את המילה הזו, אמנות. ושנאתי לשבת שם, מוקף באנשי תרבות. אבל אם מורידים לרגע את כל השמות האלה, נשארים אם אנשים שחיים בעיר מסוימת ומסתכלים סביב, ורוצים לראות יותר. בסוף, בעיני, מגיעים שוב לאותה תפיסת מציאות - כי אם יש הגדרה אחת של אמנות שאני יכול לחיות איתה בשלום היא זו שבה תפקידה של האמנות היא לסדר את המציאות ולהעניק לה משמעות.  
טוב הלכתי לאיבוד כאן לגמרי בינתיים, בין כל הצרפתים האלה, ופיליפ קיי דיק, והאמנות והתרבות בירושלים והזנות בתל אביב. 
אולי נחזור לזה מחר, אולי אף פעם. 
בינתיים אני אמשיך לחשוב שהעתיד הוא פוסט סטרקורליסטי. והוא יפה. 

יום חמישי, 30 באפריל 2015

אופטימיות באספרנטו

תואר שני ביהדות זה שכטר צעק עלי האוטובוס שעבר מתחת לז'ראר בכר וחשבתי לי שאולי זה טוב, הערבוב הזה של הרוח והחומר. האקדמיה והפוליטיקה של הדת. 

אתה חושב על הינון מגלים שיושבים שם במשרדים, אנשים מתועבים, לא בגלל הדעות או השייכות העדתית\זהות פרטיקולרית\כל החרא הזה, מתועבים בגלל הזחיחות, בגלל החליפות, בגלל הקונפורמיזם המבעית שנודף מכל נקבובית פתוחה יתר על המידה בקיץ הים תיכוני שלנו, אתה חושב על הינון מגלים והדני דנונים ורואה את החיוך שלהם נפשק בשמיים, הבל הפה השמנוני ממלא את האוויר בזמן שהם מסמנים עוד איקס על הרובה, עוד הישג לקריירה, עוד נצחון קטן על האליטות האשכנזיות, עוד פעם הראנו להם לשמאלנים האלה, הכנסנו להם את הדת העממית בתוך האוניברסיטה, זיינו אותם. 
אבל זה טוב, וזה אפילו טוב אירונית, כי האקדמיה תנצח. הלוואי על כולנו דתיים עם תואר שני. תייצר עוד אנשים שפועלים מהשכל ולא מהרגש. זה טוב לי, אידיוט אחד. זה כל מה שביקשנו. 

ואז אני ממשיך ללכת, נכנס לרחוב הנציב ועובר שם ליד בתי מונקאטש, ואני קולט שאני, שאנחנו, כל כך זניחים. תואר שני זה שכטר. והאקדמיה לא תנצח. אנחנו, אלה שנפלטו מהמערכת, אלו שכבר אין להם מסורת בת אלפי שנים להתחבא מאחוריה, נערי הפוסטר של כשלון הניסוי הציוני, אנחנו לא חשובים לשום דבר. היהדות הייתה כאן לפנינו, והיא תהיה הרבה אחרי שנלך. והניסיון לייצר איזו חברת מופת, ליברלית והומנית, אין לו באמת שום סיכוי ואף פעם לא היה לו סיכוי. אנחנו יכולים עד מחר לייצר אומנות ולעשות מוזיקה וללכת להפגנות של עשרים אנשים נגד חרדים שזורקים אבנים בשבת על מכוניות בנביאים, אבל זה לא משנה לשום דבר. אנחנו יכולים לקרוא את סארטר, ולהדביק סטיקרים של לייבוביץ' צדק, והפוסטמות בתל אביב יכולים להתווכח על פרקטיקות סטרקטורליסטיות של כוח עד מחר, אבל זה לא משנה. אנחנו לא רלוונטים, אף פעם לא היינו. הקפיטליזם רומס אותנו, המדינה היהודית אפילו לא משתינה עלינו בקשת. לא אכפת לה מאיתנו. אנחנו אפילו לא מכה קלה בכנף. 

הם ניצחו, חברים. 
אני התייאשתי. 

ילדים בני שש יכולים להיחקר שעות בחדרים אפלולים, ומגיבים בפייסבוק יקראו להם מחבלים מבלי למצמץ. המדינה תלך לבחירות ותבזבז מיליארדים כי העיתון של ראש הממשלה עומד בפני סכנת סגירה ורק המצקצקים הקבועים ינידו בראשם. למי אכפת? תרבות של אונס בצבא היא רק שיקוף של תרבות רחבה יותר, והספורט הלאומי הוא האשמת הקורבן. לעזאזל. תנו לי עוד פרק של משחקי הכס, שפכו עלי דם וראשים כרותים, המציאות שלנו אכזרית הרבה יותר ואני לא יכול להסתכל עליה עוד. 

חשבתי בהתחלה שזה הולך להיות פוסט עם שני שלבים - בתחילה קינה, והבנה שהיהדות ניצחה במאבק הטריטוריה, שההומניזם המערבי אבוד בחלקת הגיהנום הקטנה שלנו, ובסיפא קו התקווה הכסופה, נצחון הרעיון, חוסר הרלוונטיות של הדתות באשר הם וניצחון האחווה האנושית. 

ראיינתי פרופסור לאספרנטו השבוע. איש בן שמונים, איטלקי, היה בצוות הפיתוח הראשון של אוליבטי, המציא את המחשב האישי. ועכשיו הוא מלמד אספרנטו ומנסה לשנות את העולם עם שפה שאף אחד לא מדבר בה. בן שמונים ולא מסוגל לשבת דקה על הכסא, בן שמונים והעיניים שלו נדלקות מתשוקה בכל פעם שאנחנו מעלים נושא חדש. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה תשוקה לעולם, כל כך הרבה אמונה ביכולת של עצמו לשנות. 

אבל אף אחד לא מדבר אספרנטו. והפרופסור הזה ימות עוד מעט, הוא וכל הדור שלנו, וכל מה שאנחנו נישאר איתו זה דני דנונים וינון מגלים. פוליטיקאים מסריחים ואמנים בועטים מהמילייה התל אביבית. בועטים בעצמם.

אהבתי את ישי שפירא קלטר כשהוא היה ברמן בקסטה, התערוכה שלו עם רני רהב מזיזה לי את הביצה. עולם האינדי התל אביבי מסריח כמו ערימה של קליפות גרעינים, שתי להקות השבוע הוציאו תמונת יח"ץ שרצה בפייסבוק, חבורה של גברים עם מבט קשוח בעיניים וזקן מסוקס, אלוהים, תמותו, חבורה של משעממים, אם עוד בן אדם אחד יציע לי לבוא לארוע שלו, לקנות את האלבום שלו, לתמוך בפרויקט האמנות המדהים שלו במידברן, לקנות את ספר השירה המזרחי שלו בהדסאטארט, בני זונות, תפסיקו למכור לי דברים, תמותו כולכם, בורגנים מחופשים, תפרנים רק במראה, מוצצי ערוה צרכנית, מי צריך אתכם. 

אף אחד לא מדבר אספרנטו. 
וגם ככה כל ההומניזם המערבי נולד מתוך אדמה רווית דם. אז אין סיפא אופטימית. השירה התאבדה כבר מזמן, האומנות היא רק מוצר צריכה וסמל סטטוס, הפוליטיקה מרתיחת דם והכול עצוב, דכאני וחסר השראה. 

שאלו אותי למה אני נשאר בירושלים השבוע. 
והאמת שזה לא משנה. אין שום סיבה להישאר בירושלים. אין שום סיבה להישאר בישראל. 

חבר מכת הלייבוביצ'ים אומר מלחמת אחים ולא לרדת מהארץ. אומר אין מה להתווכח על ערכים, יש רק להלחם על ערכים. ואתה לא יכול לברוח ממלחמה על הערכים שלך. 
אבל כל פעם שמישהו מנפנף לי בדגל הזה, של מלחמה צודקת, אני לא יכול שלא לחשוד בו. אין דבר יותר זדוני מדיון אינטלקטואלי על כאב. 
תמיד הייתי קרוב יותר לסלין. כשהתותחים יורים, המוזות שותקות, החיות מסתערות קדימה, ובני האדם יכולים רק לברוח. 

זין על המדינה. זין על ביבי. זין על המתנחלים. ועל החרדים. ועל האמנים של תל אביב. ועל הסחים מנחלאות. ועל היזמים של ירושלים. ועל כל מי שרואה את הסכר נפרץ ובמקום לאטום אותו אוסף את המים בדלי. 
הייתי נשבע שכשהבצורת תגיע אנחנו לא נקנה, אבל כנראה שזה לא נכון.