יום שני, 18 ביולי 2016

תנו לי רגע או הקושי שלי עם תאטרון

אחרי יום רצוף תלאות ותקלות מסוגים שונים, הלחץ ירד סוף סוף: השחקנים עלו על הבמה. נראה היה שלמרות הכול ההצגה תעלה כמו שצריך, הסאונד יפעל, האולם יתמלא והכול יהיה בסדר. הצלחתי להשלים שתי שכטות מלאות עד שהבנתי ששכחתי לקנות פרחים.
זה מנהג כזה, בהצגה חגיגית, שבסיום ההצגה השחקנים קוראים לבמאי ולמעצבים לבמה, מעניקים להם פרחים וחולקים איתם את מחיאות הכפיים.
מנהג נחמד.

אז שמונה בערב ועודף, יפו, ולי יש שישים וקצת דקות למצוא חמשה זרי פרחים או שמישהו הולך להיתקע על הבמה עם הרבה שתיקה וצחוק מאולץ.
חמוש באדרנלין שנולד מסטרס, מיואש מכל התקלות האלה שאני מייצר לעצמי ומתפלל לאיזה פתרון יצירתי שיצוץ במוחי, יצאתי אל הלילה לחפש פרחים.

ומצאתי.
זה לקח ארבעים דקות של שוטטות בגנים ציבוריים, גזירת גבעולים בידיים עירומות והרבה שכנוע עצמי שהזרים האלה נראים לפחות כמו משהו, אבל הצלחתי להמציא חמשה זרים ופניתי לעסוק בבעיות האחרות שצצו להם בינתיים, בזמן שהטקס הקטן מתנהל לו בחגיגיות עצלנית על הבמה, והזרים מוצאים את דרכם אל כתובתם הייעודית.
שעתיים אחר כך, בעודי עסוק בקיפול הבמה, נתקלתי בהם, בפרחים שלי, זרוקים נבולים לצד הבמה.

למה אני מספר את זה?
נראה לי כי אני סוגר עכשיו שנה פחות או יותר מאז שהחלטתי להתחייב לזמן מה לפוזת המפיק. ושוב ושוב תוקפות אותי השאלות האלה. כמה ערך יש לעבודה שלי? אני מעביר שם ימים, בעבודה. מכלה אנרגיות ושעות, נלחם בעצמי, בבלתמים, במערכות שנוטות לא לתפקד (כי מערכות, מעצם טבען, נוטות לא לתפקד). נלחם ומנסה לא להיכנע למילטריזם. מנסה, ולא תמיד מצליח, לשמור את האוזן קשובה ואת הלב פתוח. מנסה לעשות את זה טוב. לא כי סיפוק מקצועי או קידום, זין על קריירה. פשוט לעשות את זה טוב כדי לעמוד בסוף ושיצא משהו טוב.
ובסופו של דבר, הבמה תמיד תפורק בסיום הערב. והפרחים תמיד ימצאו את דרכם אל הפח הקרוב.
לא באמת אכפת לי מהפרחים. הם היו די נבולים מלכתחילה, אם להיות כנה.
אבל מעבר לדימוי העגול הזה של חיי המפיק, זה קצת חידד לי את כל הקושי שיש לי עם תאטרון.

אתם רואים, שלא כמו בקולנוע או בכתיבה, תאטרון היא אמנות שנעלמת ברגע שבו היא מתממשת. אם להשתמש בסיפור הזה, הרי שלפרחים עצמם אין שום חשיבות. אתה עובד ימים ולילות כדי להעמיד משהו על הבמה, ומרגע שהוא קרה, מה שהרכיב אותו הופך להיות חסר משמעות.
כי מה שחשוב זה לא השאלה האם הבמאי קיבל פרחים בסוף הערב. מה שחשוב זה השאלה האם היה את הרגע הזה שבו הבמאי עלה לבמה וקיבל את הפרחים בסוף הערב.
הרגע הזה.
הרגע.

בקולנוע, יגיד לכם כל תלמיד שנה א' שחורש על אייזנשטיין, הרגע מפורק ונמתח ונערך מחדש. בקולנוע, הרגע הוא קדוש. החוויה הקולנועית היא רגע אחד ארוך ומושהה שמוגש ומונגש לך מכל כיוון אפשרי.
בתאטרון אין את זה. פשוט אין את זה. אני לא יכול לעצור הצגה ולהגיד לך הנה, זה כאן, אתה רואה איך הוא עשה את זה הבמאי? בתאטרון אתה פשוט מציב את כל האלמנטים בשורה, דוחף את הקוביה הראשונה, ומקווה שמישהו או משהו בכל המחול הנופל הזה יתפוס את האוויר של כולם בזמן שהוא מתרסק. 

אני לא אגיד לכם שהפכתי להיות לפתע חובב תאטרון. רחוק מכך. אני חושב שרוב התאטרון שקיים היום בכלל לא מנסה אפילו להגיע לרגע הזה. וכשאין את הניסיון הזה, כל מה שנשאר לך ביד זה פרחים נבולים.

סלחו לי על גיבוב המחשבות הזה. אני מערב פה תהיות וקושיות משלושה מתנגדים שונים.
המתנגד של ההפקה שואל אותי מה הטעם בפרחים נבולים.
המתנגד של הבימוי שואל אותי מה הטעם באמנות.
והמתנגד של הכתיבה אומר לי שאם לא הייתי כותב את כל זה הפרחים האלו היו נשארים רק פרחים נבולים, וכל הרגע הזה שאני מדבר עליו היה הופך לעוד חרוז אחד בשרשרת התפילות של הזמן שעבר.
(תלמדו, אתם לא יכולים לסמוך על כותבים. הם חארות, אין להם שאלות אלה, רק הטפות (וספרים לא קרואים של מרסל פרוסט)).

אז תנו לי רגע, כי כנראה שהרגע הזה זה הדבר היחיד שמצליח להשתיק את כל הקולות מתנגדים.
ואם אתם לא מצליחים לתת לי רגע, אל תתפלאו על כך שיש לי קושי עם תאטרון. או עם כל צורת בידור אחרת שקוראת לעצמה אמנות.


על כל מקרה, נעמת לי מאוד, ההצגה כרוניקה של מוות ידוע מראש. אולי נתראה בגלגול אחר, כזה שבו השחקנים שלך ינסו לאבד אחיזה וליפול במקום להיתפס בכל הדברים חסרי המשמעות, שזרוקים סביבנו כמו פרחים נבולים.

2 תגובות: