אבל, זו לא היתה יציאה אלימה. כלומר, המאבק הוביל אותי למקום שאולי מצמצם מעט את העולם, אבל לא אונס אותו לשום דבר, ולא שונא אותו.
טוב, במקום לנסות ולהסביר את זה, אני אתאר.
בתחנה המרכזית, הלכתי להוציא כסף. עמדתי בתור לכספומט וחיכיתי. אתם מכירים את הכספומט שם? זה חדר אחד של בנק הפועלים שיש בו שני כספומטים ועוד מכשיר אחד של מידע. כשהגעתי כל המכשירים היו מאוישים אך לא המתין אף אחד אחר. אז חיכיתי מאחורי הקו הדמיוני שבעיני כיבד את הפרטיות של שלושתם. ואז הגיעה בחורה, ופשוט נעמדה מאחורי אחד הכספומטים. עכשיו, אף פעם לא הבנתי את העניין הזה עם הכספומטים ושני התורות הנפרדים. אולי זה קשור לסף ההתמכרות הגבוה של הישראלים, ההימור הזה, איפה יהיה יותר מהר, אבל אתמול זה עיצבן אותי. לא יודע אם עיצבן אותי. אבל אתמול זה היה נראה לי מאוד לא בסדר. אז אמרתי לה. סליחה, התור זה לשני הכספומטים. והקול שלי יצא מאוד מעובה, אני חושב שזה היה המשפט הראשון שהוצאתי מהפה באותו יום, ואני משער שהמבט שלי היה ברובו עדיין מופנה פנימה. מה שקרה זה שהיא הסתובבה בבהלה וחזרה אחורה, ונעמדה מאחורי. לפעמים, ואפילו בדרך כלל, אני מרגיש מאוד מבסוט מעצמי כשדבר כזה קורה. זה ילדותי, נכון, אבל יש משהו נחמד בלהיות מסוגל לדבר כשמשהו שלא מוצא חן בעיניך קורה וכשזה משתנה בעקבות העובדה שדיברת זה אפילו יותר נחמד.
אבל אתמול לא הרגשתי שום דבר בעקבות זה. כלומר, ככה זה היה אמור להיות. ולזה אני מתכוון כשאני אומר לצמצם את העולם. אתמול הכבידו עלי די הרבה דברים. העולם היה קרוב מאוד ליותר מדי. אז צמצמתי את החיכוך שלי איתו למינימום. וכשאני אומר חיכוך אני מתכוון לסף הרגישות שלי. התכוננתי להיות לא מושפע ממנו.
אבל כמובן שזה לא אפשרי. כלומר, לא בארץ. כשהייתי באירופה זה היה הכי קל בעולם. אם אתה לא רוצה לבוא במגע עם העולם אתה פשוט שם אוזניות וזהו, אף אחד לא יפנה אליך, אף אחד לא יטריד אותך, במדרגות הנעות כולם יעמדו בצד ימין, ואת כל הכרטיסים שלך תוכל לקנות ממכונות. בארץ, המצב שונה. איכשהוא, מישהוא תמיד יפלוש לך למרחב הפרטי.
כך שהייתי חשוף אל העולם. אל כמו שאתה עייף מאוד ואתה עם ילד ואתה חסר סבלנות אליו, הגבולות הופכים להיות מאוד ברורים. וברגעים האלו, הילד יודע לזהות את זה ולא לחצות את הגבולות האלה, שבדרך כלל נותרים מטושטשים.
זה בגדול מה שהיה שם. העולם חצה את הגבולות, ואם בדרך כלל אני מקבל את חציית הגבולות הזו באכזבה שקטה, אתמול זה עיצבן אותי. עיצבן אותי שהעולם הוא מקום כזה, שישראל היא מקום כזה, שאנשים תמיד מנסים לגנוב משהו, ולא מסוגלים להיות שניה אחת בשקט, לא מסוגלים להאמין שהדברים קורים בגלל שהם קורים ויכול להיות שמגיע להם משהו.
אז כעסתי על העולם ואמרתי לבחורה הזאת את זה, והבחורה הזאת הפכה להיות העולם, והיא התביישה בכל הדברים האלו שאמרתי. אז היא חזרה אחורה, אמרה סליחה מבוייש, כמו מישהו שלא שילם לאוטובוס ונתפס על ידי פקח, ואז חזרה לתור מאחורי. ואחר כך אמרה למישהו אחר שהתור הוא לשני המכשירים.
הרגשתי קצת לא בסדר עם זה שהפכתי אותה לעולם, אבל לא יותר מדי לא בסדר, והיא די הסתדרה עם זה, זה נראה.
זה היה הסיפור הראשון.
וזה היה נחמד. אלבל זה גם היה קצת מדכא. זה היה נחמד בגלל שאני קבעתי את החוקים לעולם. והעולם עוד פעם הראה שהוא בעצם חתיכת נמושה. במילים אחרות, הוא הראה לי ואישרר בפני את תקיפות המתודה האמריקאית. אבל אני לא אוהב את המתודה האמריקאית. כלומר, אני לא רוצה לקבוע את החוקים. או יותר נכון אני לא רוצה להצטרך לקבוע את החוקים בכל פעם שאני יוצא אל הרחוב. זה היה מדכא בגלל שמידת ההתאמה שלך לחברה שבה אתה חי למעשה נמדדת בזה - מהו גודל הקרקע השווה ביניכם. כמה אקסיומות יש ביניכם, כמה ברירות מחדל. ואם בכל פעם שאני יוצא לרחוב (אני משער שיהיה נכון יותר לומר אל המרחב הציבורי) אני מרגיש שאני צריך לקבוע מחדש את החוקים של המרחב, כנראה שאין ביני ובין החברה שאני חי בה יותר מדי בין השווה.
והסיפור השני בא להראות לי את זה ביתר תקיפות.
כי אז עליתי לקומה השניה וניגשתי למודיעין ורציתי לדעת איך אני מגיע לישוב שאליו רציתי להגיע. הישוב היה אחד מהישובים באזור ביל"ו, לא ישוב מוכר כל כך, והבחור במודיעין לא הכיר אותו. אבל בוא נתחיל כבר בזה - הוא עמד. הוא לא ישב, הוא עמד, מתנדנד מרגל לרגל, לוגם מכוס מים חמים (אף פעם לא הבנתי את האנשים ששותים מים חמים. זה תמיד נראה כל כך סתום, כל כך בנאלי), מביט החוצה, לא אל האדם המתקרב (היה מישהו לפני) אלא אל נקודה ערטילאית בחלל, רחוקה יותר. עכשיו, בהתחלה עוד ניסיתי ללמד עליו זכות. הוא כנראה היה אחראי תא או משהו, אז הוא שידר יעילות ומולטי טאסקינג. חשבתי שהוא עומד בגלל שהגברת בתא לידו ביקשה ממנו עזרה בלהדפיס או משהו כזה. אבל טעיתי. כי הוא המשיך לעמוד, בלי שום סיבה נראית לעין גם כשאני ניגשתי אליו ושאלתי אותו להוראות. והוא לא ידע איפה המקום שאני אומר, והוא עשה פרצוף שמראה את זה, שהוא לא יודע. אז הוא עשה חצי בדיקה במחשב, ומשזו לא הניבה תוצאות נידבתי שקראתי באתר שאני אמור לנסוע לצומת בילו ומשם לקחת אוטובוס. אז הוא הזדקף, אמר לי את הרציף ממנו אני אמור לקחת את האוטובוס אל צומת ביל"ו וחזר להרקיד את עצמו מעל כפות רגליו ואת מבטו בין שלטי האוטובוסים בתחנה. כלומר, חזר לנסות ולהראות עסוק וחשוב.
זה עיצבן אותי. זה כל כך עיצבן אותי.
אמרתי לו בערך. כלומר, מה שרציתי לומר לו זה תקשיב לי טוב ערס מטומטם, משלמים לך כסף כדי לשבת ולעזור ללקוחות, אז תושיב את התחת שלך על הכסא ותסתכל במחשב ותגיד לי איך אני נוסע ותדפיס לי דף. אז את זה לא אמרתי לו.
אבל כן אמרתי לו שיסתכל במחשב ויגיד לי.
אז הוא עשה את זה, אבל הוא כתב את שם המושב לא נכון, שלוש פעמים, ככה שלקח זמן עד שהוא מצא את הישוב ואמר לי את מספר הקו. אמר ולא הדפיס. ולא אמר כלום על לו"ז. וכל הזמן הזה לא הסתכל לי בעיניים.
עכשיו נכון, הייתי יכול באמת לדרוש שירות יותר טוב. ולכן במידה לפחות שווה אליו, אני אשם ברמת השירות שקיבלתי, ברמת היחס שהייתי מוכן לקבל. אבל הנה זה שוב מופיע, אותו פער.
אתם מבינים עד כמה זה מעוות?
אתם מבינים שכל בחורה כמו ההיא מלמטה נניח, מתא הכספומטים, כל בחורה כזו מתנהגת ככה בגלל שהמרחב הציבורי שלנו מתנהג כמו האיש בתא המודיעין של אגד?
הוא עומד ומתנדנד ומתנהג כאילו יש לו מיליון ואחד אלף דברים על הראש ואילו אתה זה הדבר המיליון ושתיים. כלומר אתה הדבר הכי לא חשוב שקיים עכשיו, כלומר השאלה שלך היא טיפשית מרוב שאתה לא מבין עד כמה היא לא חשובה. אבל אם אתה חייב לשאול אז תשאל, אבל אני יענה לך רק את המינימום. ותגיד תודה שאני בכלל עונה לך.
ואיך אתה אמור להילחם בזה?
כי שוב, אני לא חושב שזה מקרה פרטני.
אני חושב שכל פעם שמתרחש מפגש בין מנגנון בירוקרטי לאדם הפשוט זו התחושה השוררת בסופו של דבר באדם הפשוט.
בגלל שזה בדרך כלל הגישה השוררת אצל האנשים שעובדים במנגנונים האלו - שהגוף הגדול לנצח יהיה חזק יותר מהאדם הגדול וחשוב יותר. ככה זה בביטוח לאומי, ככה זה בעירייה, ככה זה בהוט וככה זה בגיחון וככה זה בחברת החשמל.
וזה כל כך מתסכל. אתם מבינים שאנחנו במאה העשרים ואחת? איך יכול להיות שבזמן כל כך מתקדם מדינה כמו שלנו עדיין לא מצליחה להפנים את החשיבות של תחושת הלקוח? איך יכול להיות שאגד יוצאים בקמפיין שאכפת להם אבל עדיין יתנו לאנשים להידחס כמו סרדינים באוטובוסים מבלי לתגבר את הקו ומבלי לחשוב בכלל על ויתור תשלום לאנשים שעומדים או לאנשים שממתינים לאוטובוסים שמאחרים?
ואני לא מדבר על תרבות שירות לקוחות. עבדתי גם בפיצוציה וגם בספריית וידאו ובשני המקומות היו לי לקוחות מעצבנים ובשני המקומות תמכתי לחלוטין בגישה שאומרת שאם הלקוח מעצבן אותך אתה בהחלט רשאי להתעצבן.
אני מדבר על תחושת זלזול באזרח שהמדינה משרישה ומקיימת בכל מוסדותיה. ההבנה המונופוליסטית, למעשה, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת".
וכל זה רק בגלל שהאיש הזה לא הסתכל עלי.
ומה אתה עושה מול זה?
לגמרי רציתי ללכת ולבקש ממישהו לפטר אותו. אבל מה זה יעזור? מעבר לעובדה שהבחור לא באמת אשם, שהוא קורבן של מערכת שמעריצה כוחניות, שהוא מתנהג בדרך שהבוס שלו התנהג ושהוא רק מנסה אף הוא לשרוד. אני באמת חושב שאנשים כאלה לא צריכים לעבוד בשירות לקוחות, יותר מזה, שאנשים כאלה הם מפגע רע שעושים נזק בל ישוער לחברה שלנו ולהרגשת הערך של כל אחד מאיתנו, אבל גם אם יפטרו אותו, מה שלא יקרה, גם אם יפטרו אותו, מה הלאה?
וזה הדבר השלישי ברשימה הזו והאחרון - היאוש.
אז כן, זה קשור גם לסרטן ולהלוויה ולהורים שלי וכולי. אבל היאוש, לא מהמוות, מהחיים, מהחיים כאן. כי מול הבחור בתא המודיעין כבר לא דיברתי, כבר לא נלחמתי על פיסת המציאות שלי. ולא כי הוא היה גבר והיא היתה אישה ולא כי לא הייתי משוכנע בצדקת המציאות שלי ובתקיפות החוקים שלי. אלא כי למה? אתה נלחם פעם אחת, אבל אתה עדיין מוקף בזה. ולא משנה כמה תנצח, אתה עדיין מוקף בזה. ולא משנה כמה תילחם, אף פעם לא יהיה לך מספיק כוח.
ואתם מבינים את האבסורד? כי התחושה הזו, היא התולדה הישירה של הזלזול של המערכת. זה מה שהוט משדר לנו כשהוא נותן לנו להמתין חמישה ימים. זה מה שחברת החשמל אומרת לנו כשהיא מעריכה את חשבון החשמל שלנו בסכום גבוה מדי כי אין לה מספיק כוח אדם כדי לבדוק כמה אנחנו צרכנו. זה מה שביטוח לאומי עושה כשהוא אומר לך שאתה חייב כסף ועכשיו לך ותוכיח שאתה לא. זה מה שאומרים לנו עם החוקים האלה בכנסת.
מי אתה? מה אתה מסוגל כבר לעשות?
וזה מה שההורים שלנו אומרים לנו מגיל אפס, לא? אל תהיה דון קישוט.
ותחשבו שההורים שלהם, רק דור אחד אחורה אלו אנשים שקמו ונטשו הכול ובאו והגשימו רעיון (ואני לגמרי לא נכנס עכשיו לדיון על ציונות. רק העובדה שהם עשו את זה.). איך בדיוק ואיפה היה המעבר מזה, מחלוציות, מאידאליזם, ליאוש כל כך רופס ורחב? ולא, מלחמת העולם השניה היא לגמרי לא תשובה וגם לא יום כיפור. הרס הרומנטיקה היה אמור להוביל לאידאליזם אינדיבידואלי, סטייל סטיב ג'ובס. לא למיינסטרים דורסני שמנסה למעוך את השאיפות של האדם על מנת שייכנס למכונה.
לא למערכת שבנויה על סדרה של השפלות כל כך קטנות עד שאתה בקושי שם לב שאתה מושפל.
והתפיסה הזו היא הסרטן. והתפיסה הזו מזינה את עצמה. כי אם אין לנו כוח לשנות את המציאות, ואם זה לא משנה המאבק שלנו, ואם בעצם החוקים נכתבים על ידי האנשים החזקים ביותר, אז למה לעזאזל שאני יציית לחוקים של עצמי? למה שאני ארצה להיות בן אדם הרמוני? למה שאני אאמין שדברים קורים בגלל שהם קורים ושלמעשה יש דברים שמגיעים לי?
אח, שיט.
ישראל 2011 היא מקום מייאש.
