אז לא ידעתי איזה סרט קצר אני יכול להראות לקבוצה של דרי רחוב. בכלל, כל הרעיון של ללמד אותם לעשות קולנוע נראה לי קצת רחוק מן המציאות. בסוף נסגרתי על בבגה של גן דה לנגה, אמרתי קבלה של האחר אולי, הפחד מן הכיעור, הנתק הפנימי שהופך לחיצוני. אבל אז ראיתי אותם והבנתי די מהר שלא משנה איזה סרט של סטודנט אני הולך לשים להם, שום דבר לא יזיז להם מילימטר. מה בדיוק סטודנט לקולנוע יכול להגיד למכור? מה אמן מתייסר עם נפש בוערת יכול להוסיף על חווית החיים שחודש על מתאדון לא הטמיע כבר עמוק עמוק בורידים? איזה ניכור ברלינאי יכול להשתוות לניכור של המשביר החדש בלילה? אז ירדתי מבבגה. במקרה היה לי בדיסק און קי את הסרט שעשינו עם הקבוצה הקודמת, קשישות ערביות מלשכת הרוחה בואדי ג'וז. לא מלוטש לגמרי, הסאונד עדיין בטיפול, התמונה רועדת, הסיפור קצת חסר בפרטים. והשפה, ערבית, לחבורה של קוראי ישראל היום. אבל הסרט פעל. לגמרי.
בסופו של דבר אין הרבה הבדל בין הקשיים האנושיים במזרח העיר ובמערבה.
וכשסיימנו את הסרט, חצי שעה של ריכוז מאנשים שמתקשים לסיים משפט, דיברנו על הסרט, על הדמויות, על המאבקים.
וקצת אחרי זה, כשכל אחד סיים לומר את מה שהיה לו לומר על הסרט, עוד אחד מהם המשיך ואמר רק חבל שזה ערבית, רק קצת חבל שזה בני דודים. ואז המשיך גם לדבר על זה שככה זה אצלם בחברה, אדם אוכל אדם, ויש להם אכזריות בלב אלה, תראו את דעא"ש, חיות אדם ככה מורידים ראשים וכן הלאה וכן הלאה, עת הצטרף החדר בהסכמה לבבית עד כמה הם שונים מאיתנו.
הנקודה כאן בסיפור הזה היא לא הגזענות הישראלית שנמצאת בסופו של כל משפט (כי גם כשהיא שוכרת שם חדר, זהו לא באמת ביתה, כך נראה לי), אלא מסכת הפרופגנדה שירדה לפתע על החדר לאחר שזה אמר את מה שאמר.
כי כל עוד צפינו בסרט, היינו כולם בחדר בני אדם. אחד. המאבק שהם ראו על הפנים של הנשים ממזרח העיר היה אותו מאבק שהם מכירים מהחיים שלהם. הקשיים, הרצונות, האהבות והשמחות, הכל היה חלק מאותו מנעד אנושי, ששום מחסום שפה, גבול או גדר יכול באמת להסתיר לנצח.
אבל ברגע שהתרחקנו מספיק ממחסה הקולנוע, ברגע שעלתה שוב המילה הזאת - בני דודים, ערבים, אותו אחר אינסופי שמשום מה לא מפסיק להתרבות ולאיים עלינו, הפסקנו להיות אחד. הפסקנו לראות. הפסקנו לחשוב בעצמנו והשתמשנו בשלל המילים הרקובות של כל אותם פרשני חצר, סרסורי פחד, מנגנוני השלכה מופעלים על קפיץ.
במקום הזה צומחת הגזענות. הלופ הסיזיפי של המאה העשרים: הברברים ברברים כדי שאנחנו נהיה נאורים. וככל שאנחנו נאורים יותר כך אנחנו מפחדים יותר, משותקים יותר, מקימים יותר חומות בגבעה הצרפתית.
בימים האחרונים יש כל מיני משנים לראש העיר שחושבים שזה חשוב לדבר על הערבים שזורקים אבנים. כל מיני עכברים וחתולים שנורא דחוף להם לדבר על ה"טרוריסטים" שנמצאים בכל מקום ואף אחד לא מתייחס אליהם.
אני לא יודע למה פוליטיקאים, או סתם אנשים שמתעסקים בפוליטיקה מאוהבים כל כך בהגדרה מצמצמת של בני אדם. לא יודע למה הם עסוקים כל כך בלהצביע החוצה ולמצוא שם בעיות. אולי כי הפתרונות שהם מציעים לא באמת קשורים לחיים שלנו עצמם. ומה כבר אפשר לעשות עם פתרון שאין לו בעיה.
תפסיקו לראות סרטונים של דעא"ש כורתים ראשים. תפסיקו להתמסר לטרור הנפשי שהמדיה הממוסחרת לא מפסיקה לזרוק עלינו. תפסיקו להקשיב לפוליטקאים ופרשנים שלא עושים דבר חוץ מלהסביר לנו שאף אחד חוץ מאיתנו הוא לא מאיתנו. כי אם נמשיך לעשות את זה, נגלה מהר מאוד שגם לעצמנו כבר אין שם מקום. אני יודע שלי אין.
בסופו של דבר אין הרבה הבדל בין הקשיים האנושיים במזרח העיר ובמערבה.
וכשסיימנו את הסרט, חצי שעה של ריכוז מאנשים שמתקשים לסיים משפט, דיברנו על הסרט, על הדמויות, על המאבקים.
וקצת אחרי זה, כשכל אחד סיים לומר את מה שהיה לו לומר על הסרט, עוד אחד מהם המשיך ואמר רק חבל שזה ערבית, רק קצת חבל שזה בני דודים. ואז המשיך גם לדבר על זה שככה זה אצלם בחברה, אדם אוכל אדם, ויש להם אכזריות בלב אלה, תראו את דעא"ש, חיות אדם ככה מורידים ראשים וכן הלאה וכן הלאה, עת הצטרף החדר בהסכמה לבבית עד כמה הם שונים מאיתנו.
הנקודה כאן בסיפור הזה היא לא הגזענות הישראלית שנמצאת בסופו של כל משפט (כי גם כשהיא שוכרת שם חדר, זהו לא באמת ביתה, כך נראה לי), אלא מסכת הפרופגנדה שירדה לפתע על החדר לאחר שזה אמר את מה שאמר.
כי כל עוד צפינו בסרט, היינו כולם בחדר בני אדם. אחד. המאבק שהם ראו על הפנים של הנשים ממזרח העיר היה אותו מאבק שהם מכירים מהחיים שלהם. הקשיים, הרצונות, האהבות והשמחות, הכל היה חלק מאותו מנעד אנושי, ששום מחסום שפה, גבול או גדר יכול באמת להסתיר לנצח.
אבל ברגע שהתרחקנו מספיק ממחסה הקולנוע, ברגע שעלתה שוב המילה הזאת - בני דודים, ערבים, אותו אחר אינסופי שמשום מה לא מפסיק להתרבות ולאיים עלינו, הפסקנו להיות אחד. הפסקנו לראות. הפסקנו לחשוב בעצמנו והשתמשנו בשלל המילים הרקובות של כל אותם פרשני חצר, סרסורי פחד, מנגנוני השלכה מופעלים על קפיץ.
במקום הזה צומחת הגזענות. הלופ הסיזיפי של המאה העשרים: הברברים ברברים כדי שאנחנו נהיה נאורים. וככל שאנחנו נאורים יותר כך אנחנו מפחדים יותר, משותקים יותר, מקימים יותר חומות בגבעה הצרפתית.
בימים האחרונים יש כל מיני משנים לראש העיר שחושבים שזה חשוב לדבר על הערבים שזורקים אבנים. כל מיני עכברים וחתולים שנורא דחוף להם לדבר על ה"טרוריסטים" שנמצאים בכל מקום ואף אחד לא מתייחס אליהם.
אני לא יודע למה פוליטיקאים, או סתם אנשים שמתעסקים בפוליטיקה מאוהבים כל כך בהגדרה מצמצמת של בני אדם. לא יודע למה הם עסוקים כל כך בלהצביע החוצה ולמצוא שם בעיות. אולי כי הפתרונות שהם מציעים לא באמת קשורים לחיים שלנו עצמם. ומה כבר אפשר לעשות עם פתרון שאין לו בעיה.
תפסיקו לראות סרטונים של דעא"ש כורתים ראשים. תפסיקו להתמסר לטרור הנפשי שהמדיה הממוסחרת לא מפסיקה לזרוק עלינו. תפסיקו להקשיב לפוליטקאים ופרשנים שלא עושים דבר חוץ מלהסביר לנו שאף אחד חוץ מאיתנו הוא לא מאיתנו. כי אם נמשיך לעשות את זה, נגלה מהר מאוד שגם לעצמנו כבר אין שם מקום. אני יודע שלי אין.
