יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

כי המקום שלי הולך ונגמר

אז לא ידעתי איזה סרט קצר אני יכול להראות לקבוצה של דרי רחוב. בכלל, כל הרעיון של ללמד אותם לעשות קולנוע נראה לי קצת רחוק מן המציאות. בסוף נסגרתי על בבגה של גן דה לנגה, אמרתי קבלה של האחר אולי, הפחד מן הכיעור, הנתק הפנימי שהופך לחיצוני. אבל אז ראיתי אותם והבנתי די מהר שלא משנה איזה סרט של סטודנט אני הולך לשים להם, שום דבר לא יזיז להם מילימטר. מה בדיוק סטודנט לקולנוע יכול להגיד למכור? מה אמן מתייסר עם נפש בוערת יכול להוסיף על חווית החיים שחודש על מתאדון לא הטמיע כבר עמוק עמוק בורידים? איזה ניכור ברלינאי יכול להשתוות לניכור של המשביר החדש בלילה? אז ירדתי מבבגה. במקרה היה לי בדיסק און קי את הסרט שעשינו עם הקבוצה הקודמת, קשישות ערביות מלשכת הרוחה בואדי ג'וז. לא מלוטש לגמרי, הסאונד עדיין בטיפול, התמונה רועדת, הסיפור קצת חסר בפרטים. והשפה, ערבית, לחבורה של קוראי ישראל היום. אבל הסרט פעל. לגמרי.
בסופו של דבר אין הרבה הבדל בין הקשיים האנושיים במזרח העיר ובמערבה.
וכשסיימנו את הסרט, חצי שעה של ריכוז מאנשים שמתקשים לסיים משפט, דיברנו על הסרט, על הדמויות, על המאבקים.
וקצת אחרי זה, כשכל אחד סיים לומר את מה שהיה לו לומר על הסרט, עוד אחד מהם המשיך ואמר רק חבל שזה ערבית, רק קצת חבל שזה בני דודים. ואז המשיך גם לדבר על זה שככה זה אצלם בחברה, אדם אוכל אדם, ויש להם אכזריות בלב אלה, תראו את דעא"ש, חיות אדם ככה מורידים ראשים וכן הלאה וכן הלאה, עת הצטרף החדר בהסכמה לבבית עד כמה הם שונים מאיתנו.
הנקודה כאן בסיפור הזה היא לא הגזענות הישראלית שנמצאת בסופו של כל משפט (כי גם כשהיא שוכרת שם חדר, זהו לא באמת ביתה, כך נראה לי), אלא מסכת הפרופגנדה שירדה לפתע על החדר לאחר שזה אמר את מה שאמר.
כי כל עוד צפינו בסרט, היינו כולם בחדר בני אדם. אחד. המאבק שהם ראו על הפנים של הנשים ממזרח העיר היה אותו מאבק שהם מכירים מהחיים שלהם. הקשיים, הרצונות, האהבות והשמחות, הכל היה חלק מאותו מנעד אנושי, ששום מחסום שפה, גבול או גדר יכול באמת להסתיר לנצח.
אבל ברגע שהתרחקנו מספיק ממחסה הקולנוע, ברגע שעלתה שוב המילה הזאת - בני דודים, ערבים, אותו אחר אינסופי שמשום מה לא מפסיק להתרבות ולאיים עלינו, הפסקנו להיות אחד. הפסקנו לראות. הפסקנו לחשוב בעצמנו והשתמשנו בשלל המילים הרקובות של כל אותם פרשני חצר, סרסורי פחד, מנגנוני השלכה מופעלים על קפיץ.
במקום הזה צומחת הגזענות. הלופ הסיזיפי של המאה העשרים: הברברים ברברים כדי שאנחנו נהיה נאורים. וככל שאנחנו נאורים יותר כך אנחנו מפחדים יותר, משותקים יותר, מקימים יותר חומות בגבעה הצרפתית.

בימים האחרונים יש כל מיני משנים לראש העיר שחושבים שזה חשוב לדבר על הערבים שזורקים אבנים. כל מיני עכברים וחתולים שנורא דחוף להם לדבר על ה"טרוריסטים" שנמצאים בכל מקום ואף אחד לא מתייחס אליהם.
אני לא יודע למה פוליטיקאים, או סתם אנשים שמתעסקים בפוליטיקה מאוהבים כל כך בהגדרה מצמצמת של בני אדם. לא יודע למה הם עסוקים כל כך בלהצביע החוצה ולמצוא שם בעיות. אולי כי הפתרונות שהם מציעים לא באמת קשורים לחיים שלנו עצמם. ומה כבר אפשר לעשות עם פתרון שאין לו בעיה.

תפסיקו לראות סרטונים של דעא"ש כורתים ראשים. תפסיקו להתמסר לטרור הנפשי שהמדיה הממוסחרת לא מפסיקה לזרוק עלינו. תפסיקו להקשיב לפוליטקאים ופרשנים שלא עושים דבר חוץ מלהסביר לנו שאף אחד חוץ מאיתנו הוא לא מאיתנו. כי אם נמשיך לעשות את זה, נגלה מהר מאוד שגם לעצמנו כבר אין שם מקום. אני יודע שלי אין. 

יום חמישי, 10 ביולי 2014

צוקים (חלק א')

שתיתי המון חלב אחרי שהם כולם מתו. וגבינה צהובה מותכת. הייתי עושה פיצות מאולתרות בטוסטר אובן, לא משקיע בהם או משהו, סתם גבינה צהובה ורסק. מצאתי קופסה של שוקולית בדירה לידי. אז אכלתי פיצות מאולתרות ושותה שוקולית. ואחרי שנגמרה השוקולית אז רק חלב. ואחרי שנגמר הרסק אז רק גבינה מותכת. עם חלב. וחשבתי על בת השירות שהייתה הבייביסיטר שלי ושל האחיות שלי כשהיינו ילדים. הפסיכולוגית שלי קוראת לזה אוכל מנחם. זה נשמע נחמד בהתחלה אבל בעצם היא הסבירה שזה אומר רגרסיה. היא לא מתכוונת לשפוט, אומרת שזה בסדר להיות ברגרסיה. היא גם מתה שם, הפסיכולוגית. בסוף הם הרגו בלי שום הבחנה, כבר לא היה משנה אם אתה יהודי או ערבי או אם הרגת או לא הרגת, פשוט נכנסו לבתים והרגו אנשים. אפילו ברחביה. זה לא היה כזה גרוע, האמת. כאילו כן, ברור. בני אדם מתים וכל זה, והיא באמת היה בן אדם טוב, אני משער. אבל כבר הרבה זמן שנהיה לי קשה ללכת לשם, אבל אתם יודעים איך זה עם פסיכולוגים. קשה מאוד להפסיק את הפגישות האלה. אז עכשיו לפחות אני לא צריך ללכת לשם פעם בשבוע, וזה גם משהו. הלכתי בשבוע הראשון אחרי זה. לא יודע למה, אני משער שהרגל. גם הכול היה הרוס, ורוב העיר שרופה. לא הלכתי לעבודה ולא היה אינטרנט והייתי קצת בדיכאון אז לא ממש יצאתי מהבית. אבל לשם הלכתי. מה כבר יש לעשות אחרי שהכול נגמר? ואם בסוף המדינה לא נלך לפסיכולוגית אז מתי כן.

אבל לא היתה פסיכולוגית. רחביה היתה מוזרה כל כך. היה המון חרא על הרחוב. אני לא יודע למה. לא חרא של ביוב, כאילו, אולי כן, אולי הביוב התפוצץ איזה שבוע לפני ואז כל המים התייבשו כי כשאני הגעתי לשם היה פשוט חרא על הרחוב והרחוב היה יבש. והיה המון ריהוט, שבור ברובו. ומכוניות על הכביש, עמדו שם, אנשים מתים על ההגה והכול. הדירה שלה, שהיתה מעין חצי מפלס מתחת לקרקע, והיית צריך לרדת איזה שלוש מדרגות, היתה פתוחה. נכנסתי פנימה והיא שכבה שם, ערומה, הגוף הזקן שלה מרוח בדם יבש, ומעליה איזה גבר זר, שעל החזה שלו היה חרוט משהו. במבט ראשון לא כל כך הבנתי מה אני רואה שם, ולא רציתי להישאר למבט שני. יצאתי משם ישר אחרי שלקחתי מהארונות חבילת תה שהיתה שם. כל השאר היה ריק, גם במקרר.

זה היה לפני הרבה זמן. מאז כבר אי אפשר למצוא חלב, למרות שבסופר מתחת לבית שלי עדיין נשארו קצת מצרכים. כשנגמר לי האוכל בבית נכנסתי קודם לדירות האחרות בבניין וחיפשתי שם, ואז גם בשאר הרחוב אבל הכול היה ריק. לסופר נכנסתי רק בסוף כי הייתי בטוח שהוא ריק, אבל כשנכנסתי לשם הרוב היה מלא. נדף ממנו סירחון נוראי, אולי זה מה שהרחיק את מי שנשאר, אבל כשנכנסתי ראיתי שזה היה בעיקר מהמחלקה של הבשר שהרקיב. לא היו יותר מעשרים גופות והדבר היחיד שבאמת עבדו עליו זה הסיגריות. כל השאר היה שלי. בהתחלה מילאתי שקיות אבל אז הבנתי שזה מפגר. גם לא היה לי כוח לסחוב כל כך הרבה. וזה נראה לי לא בסדר לקחת יותר מדי. בכלל, היה משהו מדכא בתמונה הזאת, סופר מלא במצרכים. כל הסיפורים והסרטים על התרחישים האלה, תמיד יש מהומות ורבים על האוכל. איכשהוא דילגו על זה כאן. אז לקחתי קצת שימורים. התלבטתי מול הבשר הקפוא. הפכתי לצמחוני כמה חודשים לפני שכולם מתו ולא ידעתי אם אני אמור להמשיך עם זה או לא. זה נראה קצת חסר טעם להיות צמחוני עכשיו. בסוף החלטתי נגד. לא יודע למה. הרגל אולי. או משהו אחר.

בדרך חזרה השארתי קצת דברים ליד הבוטקה של מגרש החנייה. השתלשל ממנו מגן דוד ענקי. סביר להניח שהם גם מתו, אבל לא רציתי להסתבך איתם, וחשבתי שאם מישהו מהם שרד אולי כדאי שהם יחשבו שאני לטובתם או משהו כזה.

גם השותפה שלי נעלמה. זה גם לא היה כזה נורא. לא דיברנו יותר מדי לפני זה, למרות שגרנו הרבה זמן ביחד. בהתחלה היא היתה נוזפת בי שאני לא מנקה מספיק וכאלה. אחר כך היא התייאשה. אחרי שכולם מתו לא ראיתי אותה יותר. יכול להיות שהרגו אותה בעבודה. יכול להיות שהיא הספיקה לצאת.

לצאת. אני אומר את זה. אני אומר את זה בקול. מבטא את המילים, מהמרפסת החוצה. אפשר לראות מכאן את הצומת. הרמזורים השתבשו קצת ועכשיו הם מתואמים. כולם אדומים, ואז כולם כתומים, ואז כולם ירוקים. אם המכוניות יכלו לנסוע, הם היו נכנסות אחת בשניה. אם האנשים היו חיים הם היו מתים שוב. תאונת דרכים זו דרך נוראית ללכת. לצאת. הקול שלי מתפוגג בשקט, הרחוב גדול עליו.

אני משער שנשארו עוד אנשים. זה לא כל כך הגיוני שאני היחיד. מדי פעם גם אפשר לראות סימנים. בכל מקרה אני מקווה שהאחרים יכולים לתת דו"ח קצת יותר מפורט על כל מה שקרה. אנשים שהיו קצת יותר מעורבים, אנשים שיצאו, שראו, שחיו את זה. אני הייתי קצת בצד, בכל התקופה שלפני וגם במהלך כל הבלגן. לא שהיתה לי התנגדות אידאולוגית חריפה או משהו כזה. סתם, לא היה לי כוח. חבר טלפן אלי, הטלפון האחרון שקיבלתי, התעצבן עלי שאני לא בא איתו להפגנה. איך אתה יכול להיות כל כך מנותק? המדינה בוערת. אתה לא יכול להישאר בבית. ניסיתי להגיד לו שיש לי המון עבודה אבל הוא עלה עלי די מהר ואמר שהעצלנות שלי עוד תהרוג אותי יום אחד. אז אמרתי לו שאני יבוא קצת אחר כך. אבא שלי טלפן שעתיים אחרי זה אבל סיננתי אותו. האמת שזה מרגיש חרא.


החיים שלי לא היו כל כך נוראיים. האינטרנט נפל, הרדיו והטלוויזיה. (חוץ מערוץ הכנסת. הוא נתקע על שלוש דקות ועשרים ושתים שניות מהתוכנית זוג או פרט. עמית סגל ועוד איזה אחד שלא הכרתי דיברו שוב ושוב על שוויון בנטל. חיבבתי את סגל. הוא היה שנון.) גם רשתות הסלולר נפלו. אבל עדיין היה חשמל. אור, מחשב. מקרר. יכולתי לשמוע מוזיקה. היו לי די הרבה סרטים במחשב. מוזיקה ששמעתי כבר, סרטים שראיתי כבר. למרות כל הזמן שבעולם, לא באמת הצלחתי לקרוא את יוליסס, פרוסט שיעמם אותי בדיוק אותו דבר, למילים המתות שלו לא היה אכפת בכלל מזה שהכול שקט סביבם. לקח לי כמעט חודשים לצאת מהבית, לנסות ולחפש עוד בני אדם. 

יום שלישי, 6 במאי 2014

ההופעה של מוג'הדין באוגנדה

סדר. חוקיות קשוחה. גם בתוך הבלאגן לכאורה של יום העצמאות, הסדר מעוגן בכל אחד מאוחזי הפטישים, מאחוזי התזזית, ממתיזי הקצף, מסוגדי הכסף. מהות הישראליות הצפה: אבל. שכול ופטריוטיות פרוורטית. אינטימידיישן - באנגלית זה נכון יותר, הפחדה אינטימית. בוכנה. ממתכת. כמו דופק שניצלים, יורדת עלינו שוב ושוב. סדר, והתקדמות. התקדמות אל העבר. לא רק ישראל. המערב. המערב השבע והמפוחד. ומה שנותר מאיתנו אחר כך, לפעמים פוצה פה. או שלא אחר כך, כי הבוכנות לא מפסיקות לטחון את הנשמה שלנו. אלא לצד הבוכנות. מתוך ערמת הבשר הטחון על המדרכות המטונפות יש כאלו שמוצאים שפתיים להגות מילים, אצבעות לנגן על מיתרים, על כפתורי מחשב, על מכשירי אפקטים מאולתרים, כאלו שמוצאים אוזניים להאזין. אלו שבמגדלים לא יכולים להבין את הקולות האלה. אז הם שמים חלונות. אטומי רעש. עם מסכים ואינפורמציה וקישורים לבורסה וסרטונים מצחיקים של חתולים. אנחנו בצד השני של החלון. של המסך. אנחנו בתוך ערמת הבשר הרקוב. עבדים מתורבתים. 
האוגנדה מלאה דורות. הדור האבוד מאחורה, על הספסלים. אלו שהובילו את מהפכת התודעה שנכשלה. אורן מהרוזה מביא את הצעקות של פעם, בירושלים היו עושים שיימינג הרבה לפני פייסבוק. נבו אומר שקשה לעמוד בציפיות אז מישהו צועק לו לשבת. בשורה הקידמית הדור הצעיר, מוזיקאים וצלמות. דניאל סלבוסקי, החוליה המקשרת, רוקד כאילו אנחנו בהופעה של מייקל ג'קסון. הבארמנית מצלמת, עושה וידאו מגניב לבצלאל. אחר כך היא תשים פלאש טורדני על המצלמה ואני אשנא אותה קצת יותר.
בקהל פזורים האנשים של הרעשהאואר, הצוות של הסירה, הבליינים הותיקים, בחורה בשם מרים שלבד  מצליחה להצדיק את כל סצנת המוזיקה הירושלמית - בעיר שבה כל יושבי הפאבים הם מוזיקאים, האלמנט החסר זה קהל. מרים היא קהל והיא קהל נאמן, אולי היחידה בעיר, שהולכת כל שבוע להופעה. ליד הדלת, מרעישים כמו אוטובוס של תגלית, מתגודדת חבורה של גרמנים יפייפיים, לא קשורים לפה, ממרקים את האשמה שלהם בהופעת אינדסטריאל אופנתית. רייזל לידי אומרת, שמה שמפריע לה זה החדר שמריח מאבקת כביסה. אז מדליקים סיגריות. כי יצאו כבר החוצה אנשי השם, אלו שבאו לראות ולהיראות, הבנים והבנות שמחפשים שידוך, אלו שרוצים רק להנות. אז יש מקום לנשום. ואם כבר לנשום אז עשן. ופיח. ועטרן. לפני כמה שבועות שמעתי משפט תלוש שהסתובב בחלל של הסירה - מישהי אמרה שכולם בסצנה של האנשים השבורים, וקצת נמאס לה מזה. אם היא היא היתה מגיעה להופעה אז היא היתה שומעת ששמים וארץ לא מרחמים. מה שהיא לא מבינה זה שכולם בסצנה של האנשים השבורים, כי מי שלא, עסוק בלשבור אנשים אחרים.
אלון, הסולן, גם הוא לא שייך לכאן. הוא לא סולן וגם לא חזן, הוא שליח ציבור. עומד ומסתכל למציאות בעיניים וצועק עליה. אבל המציאות לא מקשיבה לו, גם לא מחזירה לו מבט, והציבור ששלח אותו כבר מת, התחלף. ומי שנשאר מאחורה, להסתכל, להצביע, לנוע בחוסר מנוחה, זה כל אלו שתמיד נשארים מאחורה: שליחים לשעבר שהתעייפו, אנשים שפותחים את העיניים יותר מדי, אלו שתמיד ישארו רעבים, כמה טמבלים שישמעו בתוך הסיוט המוזיקלי הזה קריאה, ודניאל סלבוסקי אחד שרוקד כאילו אין מחר.
המוזיקה מתכתית כי המציאות מתכתית. והבס של נהג הפרדות חסר מנוחה והביטים צמודים צמודים לפעימות הלב שלנו והקול של אלון נצמד לחללים של החדר ולחללים של הנשמה. המוזיקה מדויקת מאוד וחדה מאוד, היא לא מרפה בקלות. הכל יושב במקום, ואנחנו לא מסוגלים להפסיק לזוז. אלון אומר שכולנו הולכים לכיוון אחד. אני לא לגמרי בטוח בזה. 
כמה כוח יש לחבורה של אנשים שמתעקשת להישאר עם הסולן ולהסתכל לאן שהוא מכוון את המבט? אני מתפתה לכתוב שלא הרבה. אני מסתכל סביב ורואה מעט. מעט מדי אנשים. עם מעט מדי כוח. אין כאן כוח מאגי ששורה על החדר. אין כאן רומנטיקה. אבל אולי אני סתם, פותח את העיניים יותר מדי. אולי אני נשאר חסר כי אני תמיד נשאר רעב. אולי המהפכה ההיא, זאת של הדור האבוד, זאת שנכרכה במוזיקה ולא באוהלים, זו שדיברה על עצמאות של המחשבה, זו שסירבה להיכנע למציאות המכוערת, אולי היא לא באמת נכשלה. אולי היא עדיין כאן, איפה שהוא. אולי מה שמת לא באמת מת, רק מחכה למטה, רדום. כי בסוף ההופעה, עדין יש ריח קלוש של כביסה באוויר. אבל לכולנו יש טעם של מתכת בפה. מוג'הדין, בפירוש המיידי של המילה, זה לוחם קודש. אני לא יודע עם מוג'הדין הם לוחמי קודש. בשביל לקרוא למישהו קדוש אתה צריך להאמין במשהו קדוש. ואני לא בטוח איפה אני עומד בכל הקשור לזה. אבל מוג'הדין בפירוש הכי טהור של המילה, זה מישהו שמתאמץ. ואת השם הזה אני יכול לאמץ, אפילו בשמחה. כי לחיות פה, לחשוב פה, לעשות מוזיקה פה, או אפילו לבוא ולהאזין למוזיקה פה, זה דבר שבשבילו צריך להתאמץ. ויכול להיות שלאף אחד מאיתנו לא נשאר יותר מדי כוח, אבל הופעות כאלה מראות שלמרות הכול, עוד יש ביננו כמה מוג'הדינים.

יום רביעי, 2 באפריל 2014

הסרט של יונוף

אני זוכר עדיין את היום ההוא שנכנסתי לאוזן ושאלתי את הזבן למה כולם מדברים על ממבלקור. זבן נורמלי היה מבקש ממני לא לקרוא לו זבן, אומר שאין לו מושג מה זה ממבלקור ותוקע בי מבטים זדוניים עד שהייתי עוזב את החנות. למזלי הזבן באותה משמרת היה אורון שמיר אז היה לו מושג על מה אני מדבר (אם כי אם אני זוכר נכון הוא אמר לי לוותר)  והוא הביא לי קלטת (סתם, אנחנו לא כאלה זקנים. זה היה די וי די). אני זוכר עדיין איך שנאתי את הסרט הזה, וגם את חמשת סרטי הממבלקור האחרים שלקחתי אחד אחרי השני. אני זוכר שחשבתי עד כמה זה לא באמת ז'אנר, עד כמה זה חרא, ועד כמה דרוש מישהו שיבוא ויעשה את זה כמו שצריך, רק כדי להראות לאמריקאים האלה מה זה קולנוע אינדי באמת (רמז: לא פרנסס הא). לתקופה קצרה גם חשבתי שהמישהו הזה יהיה אני עד שנזכרתי שאין לי באמת כוח.
והנה עברו להם כמה שנים טובות, ומישהו קם ועושה ממש את זה, סרט ממבלקור אמיתי, ירושלמי, שמראה לאמריקאים מאיפה משתין הדג ההיפסטר.  ולמישהו הזה קוראים יונתן עפרת.
הסרט הקצר, שנקרא "אנשים אחרים", מסתובב בכמה לילות ירושלמים שיכורים ומראה לנו איך נראית כוס בירה ריקה מכל הכיוונים האפשריים. יונוף וחבריו שותים, מעשנים, מדברים ומזדיינים (קצת, לא יותר מדי, כמו ירושלמים אמיתיים), ואז הולכים לישון וקמים ליום חדש של שתייה, עישונים, דיבורים וזהו. לפעמים הם אפילו מקיאים.
אני לא אגיד שזה סרט מושלם, גם בגלל שאנחנו חיים בדור של אוברסטייטמנט וקצת בריטיות לא תזיק לכולנו, אבל גם בגלל שאני לא בטוח שזה סרט מושלם, ולמעשה אני אפילו לא כזה משוכנע שזה סרט טוב.
אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה מרהיב, מרתק, עשוי נהדר ולא יודע למה, אבל הוא די דיכא אותי, שזה מרשים (מסתבר שדי קשה לדכא אותי בזמן האחרון). אז כן, לפעמים הוא נראה כמו דחקה שיצאה מכלל שליטה, ויש שם כמה סצינות שקצת מתענגות יותר מדי על דברים שלא בהכרח ראוי להתענג עליהם, אבל מסתבר שככה אני אוהב את הקולנוע שלי - מחוספס, תפור בגסות, שורף בגרון כמו ג'ים בים מזויף ודפוק כמו לילה בקסטה. אז לא, זה לא היה סרט מושלם אבל אין לי ספק שזה הסרט הקצר הכי מעניין שראיתי בשנתיים האחרונות. וראיתי המון כאלה.
אני מכיר את יונוף עוד מהתקופה שהוא היה בחור נוירוטי ומוזר במסדרונות המכוערים של סם שפיגל. ולמרות שחיבבתי אותו, אני חייב להודות שלא היה לי מושג שהוא מדבר קולנועית שוטפת. וזה בהחלט גילוי נחמד.

יש הרבה חוליים רבים בקולנוע הישראלי שרנן שור יצטרך לתת עליהם את הדין יום אחד (לא ייאמן בכמה סרטים רעים המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים מצליח להיות מעורב), אבל מסתבר שיש כמה דברים שהוא עושה כמו שצריך - ואני מדבר כמובן על הדיכוי המתמשך של הכשרונות הצעירים המעניינים. בין אם זה ינאי יעקב ליין, ליאור שמריז או יונתן עפרת, העקרון הזה יציב כמו משפט פיתגורס: הסרטים שסם שפיגל מתנער מהם תמיד יהיו טובים יותר מחביבי המורה (וזה לא קשה במיוחד כשהשאיפה שלך היא "פתח תקווה" או כל שיט אחר בסגנון).
מה שנחמד בדיכוי הזה שלו, שעוזר כל כך ליוצרים האלה להוציא החוצה את הכשרון שלהם ולנפנף בו כמו אצבע זקורה מול עיניו העיוורות של הממסד, זה שהוא ממשיך גם הרבה אחרי בתי הספר לקולנוע, וסביר להניח שיונוף לא יקבל יותר מדי תקציבים לסרטים הבאים שלו. זה נשמע חרא, ואלוהים עדי שזה מייאש תחת, אבל כל מה שיונוף צריך לעשות בשביל לעשות עוד סרטים זה בדיוק את זה: לעשות עוד סרטים. אולי הידיעה שהממסד לא ימהר לעטוף אותו וכסף הוא יקבל רק אחרי שהוא יביא פסלון מוזהב מאיזו עיר אירופאית דקדנטית, תשחרר אותו להתרכז בדבר עצמו, במקום לרדוף אחרי אישורים מסרסים מפקידי קולנוע עייפים שיושבים בקרנות הקולנוע ונאחזים בקלישאות השחוקות כמו בקרני המזבח.

ועוד דבר אחד, הפעם על ארוע ההקרנה והמיקום: זה לא היה ממש פעילות של בית ריק, אבל עדיין ניתן היה להרגיש את טביעת היד שלהם (שזה הגיוני מאחר ויונוף הוא מבית ריק וכך גם כל שאר השחקנים בסרט, פחות או יותר). הסרט הוקרן בקרון הרכבת במתחם התחנה הראשונה בירושלים, וככה בדיוק צריכה להראות הקרנת סרטים עצמאיים - כמו הארט האוס מניו יורק של שנות השישים, בלוקיישן שנראה בעצמו כמו לוקיישן לסרט עצמאי, עם אלכוהול חופשי שמסתובב בין האנשים, עם מסך עשן כבד שמצטופף על ראשי האנשים מרוב הסיגריות (לכו תזדיינו, מעשנים פסיבים) ועם כל כך הרבה מוזיקאים וסאונדמנים בקהל עד שאף אחד מהם לא מצליח להפעיל את המגברים כמו שצריך. רספקט.

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

כתיבה פוליטית

די
נמאס לי כבר
מכתיבה פוליטית
הרי לדיכאון שלנו אין גוף ואין פנים
ואין לו צבע עור
ואין לו טמפרמנט, שמתקרר או מתחמם
בהתאם
לנדידת היבשות.
אני יושב בחדר
שוב ושוב ושוב
ישוב
מול כל המיחשוב
הלב שלי פועם ב10 מגה לשניה
ויש לו מאות חברים שהוא לא מכיר סביבו
והוא כבר לא לבד כמו פעם
לא בגלל שמצאנו את התרופה לבדידות
אבל למדנו איך להגדיל את השכחה
וזה נהדר
כמו מים של נהר
זה מחליק לנו את הפצעים הפתוחים לכדי כהות עגלגלה
וכמו מים של אוקיינוס
זה מתפרש על כל האופק
ענקי, מהמם וחסר משמעות:
גלים של חדשות
סערות של מילים
ממטרים של תרבות חדשה
מפלצות מעמקים
עשויות זעם קדוש
רודפות אחרינו כל יום
בין שתים לארבע.
מתחת לים יש
שדה של לבבות מסובכים
והם קשורים זה לזה בכבל הפי אנ ג'י של בזק
זוהרים כמו צלופחים
הם משגרים אותות של חיים לכל עבר
והדייגים של ג'אסר א זרקיה
חושבים שזה אותות מצוקה

כן אני יושב בחדר
והחדר שלי קטן
ואני לבד עם העוני
ועם ההאנג אובר
ועם הכאב של הלבד
שכבר לא מדברים עליו
ועם הלבד של הכאב
שאין סיבה לדבר עליו
(כי מי כואב היום, בן אדם
קח כדור
פתח יוטיוב
לך לפוליטיקה. מי כואב היום?)
ומשוררים של שררה
עומדים מאחורי מטפורות נוצצות של בדידות
ורוצים שאתיישר
או
אנקד

אבל לי אין כוח למבנים של שירה
אחרי הכול
הדכאון שלי לא צריך הרבה יותר מגג
סלון רחב להכיל את העצב
וחלון גדול שמשקיף אל האהבה.