סדר. חוקיות קשוחה. גם בתוך הבלאגן לכאורה של יום העצמאות, הסדר מעוגן בכל אחד מאוחזי הפטישים, מאחוזי התזזית, ממתיזי הקצף, מסוגדי הכסף. מהות הישראליות הצפה: אבל. שכול ופטריוטיות פרוורטית. אינטימידיישן - באנגלית זה נכון יותר, הפחדה אינטימית. בוכנה. ממתכת. כמו דופק שניצלים, יורדת עלינו שוב ושוב. סדר, והתקדמות. התקדמות אל העבר. לא רק ישראל. המערב. המערב השבע והמפוחד. ומה שנותר מאיתנו אחר כך, לפעמים פוצה פה. או שלא אחר כך, כי הבוכנות לא מפסיקות לטחון את הנשמה שלנו. אלא לצד הבוכנות. מתוך ערמת הבשר הטחון על המדרכות המטונפות יש כאלו שמוצאים שפתיים להגות מילים, אצבעות לנגן על מיתרים, על כפתורי מחשב, על מכשירי אפקטים מאולתרים, כאלו שמוצאים אוזניים להאזין. אלו שבמגדלים לא יכולים להבין את הקולות האלה. אז הם שמים חלונות. אטומי רעש. עם מסכים ואינפורמציה וקישורים לבורסה וסרטונים מצחיקים של חתולים. אנחנו בצד השני של החלון. של המסך. אנחנו בתוך ערמת הבשר הרקוב. עבדים מתורבתים.
האוגנדה מלאה דורות. הדור האבוד מאחורה, על הספסלים. אלו שהובילו את מהפכת התודעה שנכשלה. אורן מהרוזה מביא את הצעקות של פעם, בירושלים היו עושים שיימינג הרבה לפני פייסבוק. נבו אומר שקשה לעמוד בציפיות אז מישהו צועק לו לשבת. בשורה הקידמית הדור הצעיר, מוזיקאים וצלמות. דניאל סלבוסקי, החוליה המקשרת, רוקד כאילו אנחנו בהופעה של מייקל ג'קסון. הבארמנית מצלמת, עושה וידאו מגניב לבצלאל. אחר כך היא תשים פלאש טורדני על המצלמה ואני אשנא אותה קצת יותר.
בקהל פזורים האנשים של הרעשהאואר, הצוות של הסירה, הבליינים הותיקים, בחורה בשם מרים שלבד מצליחה להצדיק את כל סצנת המוזיקה הירושלמית - בעיר שבה כל יושבי הפאבים הם מוזיקאים, האלמנט החסר זה קהל. מרים היא קהל והיא קהל נאמן, אולי היחידה בעיר, שהולכת כל שבוע להופעה. ליד הדלת, מרעישים כמו אוטובוס של תגלית, מתגודדת חבורה של גרמנים יפייפיים, לא קשורים לפה, ממרקים את האשמה שלהם בהופעת אינדסטריאל אופנתית. רייזל לידי אומרת, שמה שמפריע לה זה החדר שמריח מאבקת כביסה. אז מדליקים סיגריות. כי יצאו כבר החוצה אנשי השם, אלו שבאו לראות ולהיראות, הבנים והבנות שמחפשים שידוך, אלו שרוצים רק להנות. אז יש מקום לנשום. ואם כבר לנשום אז עשן. ופיח. ועטרן. לפני כמה שבועות שמעתי משפט תלוש שהסתובב בחלל של הסירה - מישהי אמרה שכולם בסצנה של האנשים השבורים, וקצת נמאס לה מזה. אם היא היא היתה מגיעה להופעה אז היא היתה שומעת ששמים וארץ לא מרחמים. מה שהיא לא מבינה זה שכולם בסצנה של האנשים השבורים, כי מי שלא, עסוק בלשבור אנשים אחרים.
אלון, הסולן, גם הוא לא שייך לכאן. הוא לא סולן וגם לא חזן, הוא שליח ציבור. עומד ומסתכל למציאות בעיניים וצועק עליה. אבל המציאות לא מקשיבה לו, גם לא מחזירה לו מבט, והציבור ששלח אותו כבר מת, התחלף. ומי שנשאר מאחורה, להסתכל, להצביע, לנוע בחוסר מנוחה, זה כל אלו שתמיד נשארים מאחורה: שליחים לשעבר שהתעייפו, אנשים שפותחים את העיניים יותר מדי, אלו שתמיד ישארו רעבים, כמה טמבלים שישמעו בתוך הסיוט המוזיקלי הזה קריאה, ודניאל סלבוסקי אחד שרוקד כאילו אין מחר.
המוזיקה מתכתית כי המציאות מתכתית. והבס של נהג הפרדות חסר מנוחה והביטים צמודים צמודים לפעימות הלב שלנו והקול של אלון נצמד לחללים של החדר ולחללים של הנשמה. המוזיקה מדויקת מאוד וחדה מאוד, היא לא מרפה בקלות. הכל יושב במקום, ואנחנו לא מסוגלים להפסיק לזוז. אלון אומר שכולנו הולכים לכיוון אחד. אני לא לגמרי בטוח בזה.
כמה כוח יש לחבורה של אנשים שמתעקשת להישאר עם הסולן ולהסתכל לאן שהוא מכוון את המבט? אני מתפתה לכתוב שלא הרבה. אני מסתכל סביב ורואה מעט. מעט מדי אנשים. עם מעט מדי כוח. אין כאן כוח מאגי ששורה על החדר. אין כאן רומנטיקה. אבל אולי אני סתם, פותח את העיניים יותר מדי. אולי אני נשאר חסר כי אני תמיד נשאר רעב. אולי המהפכה ההיא, זאת של הדור האבוד, זאת שנכרכה במוזיקה ולא באוהלים, זו שדיברה על עצמאות של המחשבה, זו שסירבה להיכנע למציאות המכוערת, אולי היא לא באמת נכשלה. אולי היא עדיין כאן, איפה שהוא. אולי מה שמת לא באמת מת, רק מחכה למטה, רדום. כי בסוף ההופעה, עדין יש ריח קלוש של כביסה באוויר. אבל לכולנו יש טעם של מתכת בפה. מוג'הדין, בפירוש המיידי של המילה, זה לוחם קודש. אני לא יודע עם מוג'הדין הם לוחמי קודש. בשביל לקרוא למישהו קדוש אתה צריך להאמין במשהו קדוש. ואני לא בטוח איפה אני עומד בכל הקשור לזה. אבל מוג'הדין בפירוש הכי טהור של המילה, זה מישהו שמתאמץ. ואת השם הזה אני יכול לאמץ, אפילו בשמחה. כי לחיות פה, לחשוב פה, לעשות מוזיקה פה, או אפילו לבוא ולהאזין למוזיקה פה, זה דבר שבשבילו צריך להתאמץ. ויכול להיות שלאף אחד מאיתנו לא נשאר יותר מדי כוח, אבל הופעות כאלה מראות שלמרות הכול, עוד יש ביננו כמה מוג'הדינים.
האוגנדה מלאה דורות. הדור האבוד מאחורה, על הספסלים. אלו שהובילו את מהפכת התודעה שנכשלה. אורן מהרוזה מביא את הצעקות של פעם, בירושלים היו עושים שיימינג הרבה לפני פייסבוק. נבו אומר שקשה לעמוד בציפיות אז מישהו צועק לו לשבת. בשורה הקידמית הדור הצעיר, מוזיקאים וצלמות. דניאל סלבוסקי, החוליה המקשרת, רוקד כאילו אנחנו בהופעה של מייקל ג'קסון. הבארמנית מצלמת, עושה וידאו מגניב לבצלאל. אחר כך היא תשים פלאש טורדני על המצלמה ואני אשנא אותה קצת יותר.
בקהל פזורים האנשים של הרעשהאואר, הצוות של הסירה, הבליינים הותיקים, בחורה בשם מרים שלבד מצליחה להצדיק את כל סצנת המוזיקה הירושלמית - בעיר שבה כל יושבי הפאבים הם מוזיקאים, האלמנט החסר זה קהל. מרים היא קהל והיא קהל נאמן, אולי היחידה בעיר, שהולכת כל שבוע להופעה. ליד הדלת, מרעישים כמו אוטובוס של תגלית, מתגודדת חבורה של גרמנים יפייפיים, לא קשורים לפה, ממרקים את האשמה שלהם בהופעת אינדסטריאל אופנתית. רייזל לידי אומרת, שמה שמפריע לה זה החדר שמריח מאבקת כביסה. אז מדליקים סיגריות. כי יצאו כבר החוצה אנשי השם, אלו שבאו לראות ולהיראות, הבנים והבנות שמחפשים שידוך, אלו שרוצים רק להנות. אז יש מקום לנשום. ואם כבר לנשום אז עשן. ופיח. ועטרן. לפני כמה שבועות שמעתי משפט תלוש שהסתובב בחלל של הסירה - מישהי אמרה שכולם בסצנה של האנשים השבורים, וקצת נמאס לה מזה. אם היא היא היתה מגיעה להופעה אז היא היתה שומעת ששמים וארץ לא מרחמים. מה שהיא לא מבינה זה שכולם בסצנה של האנשים השבורים, כי מי שלא, עסוק בלשבור אנשים אחרים.
אלון, הסולן, גם הוא לא שייך לכאן. הוא לא סולן וגם לא חזן, הוא שליח ציבור. עומד ומסתכל למציאות בעיניים וצועק עליה. אבל המציאות לא מקשיבה לו, גם לא מחזירה לו מבט, והציבור ששלח אותו כבר מת, התחלף. ומי שנשאר מאחורה, להסתכל, להצביע, לנוע בחוסר מנוחה, זה כל אלו שתמיד נשארים מאחורה: שליחים לשעבר שהתעייפו, אנשים שפותחים את העיניים יותר מדי, אלו שתמיד ישארו רעבים, כמה טמבלים שישמעו בתוך הסיוט המוזיקלי הזה קריאה, ודניאל סלבוסקי אחד שרוקד כאילו אין מחר.
המוזיקה מתכתית כי המציאות מתכתית. והבס של נהג הפרדות חסר מנוחה והביטים צמודים צמודים לפעימות הלב שלנו והקול של אלון נצמד לחללים של החדר ולחללים של הנשמה. המוזיקה מדויקת מאוד וחדה מאוד, היא לא מרפה בקלות. הכל יושב במקום, ואנחנו לא מסוגלים להפסיק לזוז. אלון אומר שכולנו הולכים לכיוון אחד. אני לא לגמרי בטוח בזה.
כמה כוח יש לחבורה של אנשים שמתעקשת להישאר עם הסולן ולהסתכל לאן שהוא מכוון את המבט? אני מתפתה לכתוב שלא הרבה. אני מסתכל סביב ורואה מעט. מעט מדי אנשים. עם מעט מדי כוח. אין כאן כוח מאגי ששורה על החדר. אין כאן רומנטיקה. אבל אולי אני סתם, פותח את העיניים יותר מדי. אולי אני נשאר חסר כי אני תמיד נשאר רעב. אולי המהפכה ההיא, זאת של הדור האבוד, זאת שנכרכה במוזיקה ולא באוהלים, זו שדיברה על עצמאות של המחשבה, זו שסירבה להיכנע למציאות המכוערת, אולי היא לא באמת נכשלה. אולי היא עדיין כאן, איפה שהוא. אולי מה שמת לא באמת מת, רק מחכה למטה, רדום. כי בסוף ההופעה, עדין יש ריח קלוש של כביסה באוויר. אבל לכולנו יש טעם של מתכת בפה. מוג'הדין, בפירוש המיידי של המילה, זה לוחם קודש. אני לא יודע עם מוג'הדין הם לוחמי קודש. בשביל לקרוא למישהו קדוש אתה צריך להאמין במשהו קדוש. ואני לא בטוח איפה אני עומד בכל הקשור לזה. אבל מוג'הדין בפירוש הכי טהור של המילה, זה מישהו שמתאמץ. ואת השם הזה אני יכול לאמץ, אפילו בשמחה. כי לחיות פה, לחשוב פה, לעשות מוזיקה פה, או אפילו לבוא ולהאזין למוזיקה פה, זה דבר שבשבילו צריך להתאמץ. ויכול להיות שלאף אחד מאיתנו לא נשאר יותר מדי כוח, אבל הופעות כאלה מראות שלמרות הכול, עוד יש ביננו כמה מוג'הדינים.
