יום שני, 26 בספטמבר 2011

אינדי אינדיאני. חלק ראשון.

tony wilson: I would describe it as history.

producer: history? how can it be history? there was only 42 people in the gig

wilson: what different does that make? how many people was in the last supper?

producer: ahhh

wilson: how many people was in the murder of Julius Cezar?

producer: don’t know, lots of them?

wilson: five. so, shut up.


הדיאלוג הזה לקוח מאחד הסרטים היותר חביבים עלי - אנשי המסיבות של מייקל וינטרבוטום. וחשבתי להביא אותו כאן גם כי הוא אחלה, וגם כי הוא נשאר תמיד רלוונטי בעצם כשבאים לדבר על אינדי. והוא מדבר על אינדי דרך אגב, זה דיאלוג שהגיע אחרי הופעה של סקס פיסטולס. (ואם כבר אנחנו שניה אחת באזורים האלה אז אני רק אציין שנראה לי שקצת כמו מחאת האוהלים, האינדי קיים בזכות נערי האינדי, ולא ההפך.)


אתמול ישבתי בסלון וראיתי איזו סדרה במחשב. הייתי מדוכדך קצת, כי לא התקבלתי לאיזה עבודה שעצם ההליכה לראיון היתה מעליבה, ולא להתקבל אליה זה כבר משפיל, וגם בגלל שראש השנה ואני תקוע וכולי. כלומר, כל השחרור הנהדר הזה שהרגשתי ביום חמישי הלך לו לאיבוד ולא הותיר אחריו זכר של ממש. אז ישבתי וראיתי סדרה על כנסיה ופוליטיקה ושנאתי את עצמי על כך שאני לא עורך, ואז פתאום שמעתי דפיקה בחלון, כמעט כמו אתגר קרת. זה היה א’, שבדיוק נפרד מחברה שלו ועבר להתגורר בדירה סמוכה כפתרון זמני. זה קורה מדי פעם, הדפיקות האלה בחלון, החלון שלי משקיף אל מעבר, ובלילה כשיש בחדר אור ובחוץ חושך, אני נראה למרחקים (אני צריך לזכור לא לעשות שם דברים). אני לא בטוח מה אני מרגיש בקשר לדפיקות בחלון האלה. זה קודם כל מביך אותי, כל פעם. אני משער שזה קשור לעובדה שאני פשוט לא מרגיש טוב עם זה שאני בבית, לא משנה באיזה שעה של היממה, אבל בעיקר קשור לעבודה הפשוטה של היות האדם לבד. כלומר, כשאתה לבד, אז אתה לבד. ואתה משוחרר יותר, ואתה מוזר יותר. זה כמו כל הדוקומנטרים האלה ששמו מצלמה במעלית, או לחילופין הצצות לתאי שירותים. בכל מקרה, זה מביך. רק תחשבו שעד לפני ממש לא מזמן היית צריך לקבוע תור גם אצל חברים. והיו לו לאדם שעות קבלה, שבהם הוא היה מוכן לקבל אורחים. והיום אתה יכול פשוט לדפוק בחלון. בחיי, הפלאפונים האלה שיננו הרבה. אבל אחר כך אני גם תמיד חושב על כך שזה די מגניב בעצם, שהרחוב שולח יד אל תוך החדר שלך ומכריח אותך לצאת החוצה ולהשתתף במשחק הזה שנקרא החיים. ככה שזה חיובי בסך הכול.

הבעיה היא שאני עצמי לא כל כך חיובי בסך הכול, וכל המסקנות הנחמדות הללו נשארות ברובד מחשבתי ובדרך כלל קשה לי ליישם את זה למעשה. כלומר שכשמגיע מישהו נורא קשה לי עם זה, כי נורא קשה לי עם עצמי, כי אני מרגיש שאין לי כוח לעולם.


אז אתמול כשהוא הגיע היה את כל זה, ואת הזמן שמי הנשמה שלי היו צריכים בכדי להירגע מהמעגלים שיצרה האבן החברותית הזו הענקתי לה על ידי הכנת קפה וסידור מינימלי של הבית. (גודלת בי קנאה משונה לאחרונה באנשים הללו הנונ-שלנטים שחיים חיי חברה תקינים. לארח בן אדם לשיחת סלון נראה לי כמו משימה כל כך מייגעת) ואחרי שקצת נרגעתי מהחרדה החברתית שלי ישבתי איתו ושוחחנו. כל מיני עניינים עלו, ואחד מהם היה התערוכה ההיא ביפו 93. דיברנו על יצירתיות ודיברנו על עשיה, דיברנו על המקום שהוא הקים ומנהל, מקום שמחזיק כמעט לבד את סצינת השוליים בירושלים, מקום ששתה ממנו ארבע שנים מהחיים בתהליך שדומה למכונת השנים מהנסיכה הקסומה, בקיצור דיברנו על כל מיני דברים.

ואיך שהוא הלך הרגשתי שהטביעה הזאת של הימים האחרונים נפסקת, ואיך שהוא הלך הרגשתי שוב את אותה התעוררות שהיתה לי אחרי יום חמישי - ההבנה שיש עוד אנשים בירושלים (ובמובן הזה אני חייב לציין, מדובר על ירושלים כמעגל שאני חי בו. כלומר אם יהיו עוד אינדיבידואלים במרחב הזה סביבי, אם יהיו נקודות זוהרות ברשת שטוויה סביבי, הרי שהם קיימים בכל מקום.

וזה לא שזו היתה שיחה מדהימה שחשפה אותי לשיאים אינטלקטואלים שלא הייתי בהם בעבר, וזה לא שזה היה איזה רגע קדוש של מפגש של שתי אנושיות שמצליחות לחיות את הרגע ולהיות שם כשהשיחה קורה. לכל אחד מאיתנו היו את המחשבות שלו, והרגשות שלו, ובהרבה מובנים היינו נעולים אחד מפני השני ברוב הזמן. במובן מסוים זו היתה שיחה רגילה כמו שאני תופס אותה, במובן השלילי שלה, כלומר כל אחד אומר את המשפט שלו ומחכה לתור שלו להגיד את המשפט הבא.

ועדיין עם כל זה, עדיין הרגשתי את כל הדברים האלה אחר כך.

לפעמים זה קשה להאמין שזה כל כך פשוט הפתרון, וכל כך בנאלי שהוא נראה לא הגיוני ושקרי.


אני עדיין לא מאמין לזה, דרך אגב, אני עדיין חושב שזה לא יכול להיות כל הפתרון, והעובדה ששיחה פשוטה עם בן אדם מצליחה להשפיע עלי בצורה כל כך קיצונית מעידה אך ורק על המחסור שלי בשיחות שכאלו, ומן הסתם גם היא בפני עצמה פגומה, כי כשדבר חיצוני שכזה ממלא אותך הרי שיש בך חסר ענקי.

אבל בעולם של פייסבוק, ובעולם שבו אני כותב את מחשבותי בבלוג, ומשוחח עם אנשים לא קיימים ויש לזה לגיטימציה ומקום, נראה כאילו החסר הענקי הזה הוא דבר רווח הרבה יותר וכנראה משמעותי יותר, ולו רק מעצם העובדה שזו בעיה רווחת.


אבל אני לגמרי הולך לאיבוד כאן.

אני עוד אדבר ואחשוב על כל העניינים הללו. מה שרציתי מלכתחילה לעשות זה לדבר על הגלריה. ומה שאני אומר בכל הקטע הזה זה שכל העניין הוא יציאה מהעצמי ובחינה של השתקפויות, ולכן הפוסט הזה, ולכן הבלוג הזה. הדיבור על הוא חשוב, כי הוא מציב קיר במקום מראה. ולא קיר במובן הסארטרי, אלא במובן היציק והיציב שלו. משהו שלא שובר את המבט שלך ומחזיר לך בבואה אלא סופג אותו ואולי נותן לך תובנה.


אבל מצד שני, לא כל כך נעים לי לדבר על הגלריה עכשיו, אחרי עמוד וחצי של התעסקות בעצמי.

אז אני רק אגיד ש"מחוץ לבוידעם", התערוכה, היא אמירה חזקה גם אם לא מכוונת על היצירה האישית. ועל מקום המפגש שלה עם קהל. שמחוץ לבוידעם, באיזה שהוא מובן, מדבר גם על בלוגים נניח, או על ללכת לעבודה במקום שאתה לא אוהב.

כי היצירה האישית היא בכל דבר הרי, כי היצירה האישית היא ביטוי עצמי. ומה שמעבר להכול נבחן שם בגלריה העצמאית הזו, שהמציאה את עצמה מתוך ג'אנק יארד אפרורי ביפו, זה מה המקום של ביטוי עצמי שלך בתוך מערכת גדולה יותר. וכמה מקום יש לו לביטוי העצמי הזה. כלומר, מה קורה כשאתה מבטא את עצמך אבל אף אחד לא מקשיב. לאיזה פלונטר אתה נכנס.

והיא אמירה חזקה על העניין הזה בגלל שהיא עצמה כזו, באיזה שהוא מובן. בהופעות היו לא יותר משלושים אנשים. בזמנים שאני הופעתי בהם הרגשתי ששלושים אנשים זה כלום. הרגשתי ששמונים אנשים זה כלום (זה היה הפיק, לא הגעתי מעולם ליותר מזה), ואילו בהופעות הללו הרגשתי שאני מוקף בעולם ומלואו. וזה לא היה רק הבירות.

הרגשתי מוקף בגלל שהייתי מוקף. הרגשתי מוקף בגלל שהאנשים שם פעלו מתוך מקום טהור יותר של יצירה - מקום שמשוחרר מהקומפלקס המעוות הזה של אמן ללא קהל.


אותו א’, חבר גם בלהקה. והלהקה פועלת כבר כמה שנים והיתה לא שנה מוצלחת ביותר שנה שעברה. סיימו דיסק, הוחתמו בלייבל, הופיעו בכל הארץ. ועכשיו הם בסוג של פירוק לא מוכרז, מכל מיני סיבות. אבל כל הסיבות האלה, והם שונות ומגוונות, מגיעות מדבר אחד למעשה - וזה הטבע הזה של האינדי. כי כשאתה פעול באינדי אתה בעולם של אמן ללא קהל. כלומר הלהקה הזו, גם בשנה הכי מוצלחת שלה עדין לא הגיעה לשום רווחה כלכלית, גם לא מסוימת, ועדיין היו מתרוצצים בכל מקום בשביל להופיע בפני 20 איש. וזה לא העניין הכלכלי וגם לא רק העניין של האגו, אבל זה כן עניין של פידבק ושל אנרגיה. כי אחרי שאתה קורע את התחת כדי ליצור פלטפורמה, אין דבר יותר מבאס מלבוא כעבור שבוע ולגלות שאתה צריך לבנות את הכול מהתחלה. וככה זה כאן כל הזמן, כי הקהל לא נאמן וכי המערכת תמיד נגדך. ואתה, לאט לאט, גם בכשלונות וגם בהצלחות, מאבד אמונה. כי אם הכשלון הוא כל כך מוחלט מצד אחד, וההצלחה כל כך מוגבלת מהצד השני, מי הוא זה שלא יתייאש?


והסיפור של הלהקה הזו הוא בעצם סיפור שחוזר על עצמו. זוהי בעיה מובנת.


אבל הנה עוד פעם הלכתי לאיבוד.


מה שרציתי לומר זה שבתערוכה ההיא ראיתי אנשים שמניחים את שאלת האמן ללא קהל בצד. כלומר, לא מכריעים בה, אלא פשוט מעבירים את ההכרעה מעל פניהם. כמו הפתרון הבודהיסטי לשאלת הג’יני בבקבוק שאין בקבוק, ככה הם אומרים שאם הבעיה הזו היא כל כך מובנת, ואם אין לה פתרון, אז הכי טוב פשוט להתעלם מקיומה. ואם אתה לא מצליח להכריע בין השאיפה שלך להכרה בזכות שלך להיות אתה עצמך לבין השאיפה שלך להכרה, אז פשוט תשכח מהשאלה הזו. ותהיה עצמך.

טוב, אי דונט מייק אני סנס.


כל האינסטינקטים שלי אומרים לי למחוק את הדפים הללו, להתחיל מחדש, אולי אחר כך אני אצליח לנסח את הרעיון שלי. אבל אמרתי שאני לא יעשה את זה. אז אני מעלה את זה לבלוג בכל זאת.


אני כן ימשיך לנסות ולנסח את מה שאני חושב על אינדי ועל התערוכה הזאת, אבל כנראה שבפעם אחרת.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

בלי קשר להיידגר

חזרתי הביתה מהעבודה ובמפגש הרחובות ינאי המלך והחבצלת ראיתי שתי מכוניות תקועות. אחת עמדה וחיכתה לחברים או משהו בסגנון, האחרת ניסתה לעבור. בגלל שהרחוב צר, המכונית שניסתה לעבור צפרה למכונית שעמדה. זה היה יותר כחכוך נימוסי בגרון מאשר צפירה, האמת, ולכן קצת הופתעתי כשהנהג של המכונית העומדת יצא מהרכב. בעיני רוחי ראיתי איך הם מתחילים לריב, איך אני חוכך בדעתי אם להתערב או לא, מתערב בכל מקרה, נכנס לקטטה, נדחף ונופל בשלומיאליות, נדרס בצורה גרפית ומדממת, את הראש שלי מתגלגל במורד הרחוב, העין נשפכת ממנו במשהו שהוא ההפך מאלגנטיות (וולגריות? לא. משהו יותר מעודן.) זה לא קרה, כל הדברים האלה. במקום זה, הבחור שיצא מהרכב, שהיה אמור להיות ערס מגודל, נראה כמו תיכוניסט חביב, והא נעמד לפני הרכב שלו והתחיל לכוון את המכונית התקועה.

לכאורה, זה היה נחמד מצדו. לכאורה, מה שראיתי זה בן אדם שקשה לו לעבור במעבר צר, ובן אדם אחר שיוצא מגדרו על מנת לעזור לאדם השני.

זו דרך אחת להסתכל על זה.

אבל זה לא ככה באמת. כי אם הוא היה רוצה לעזור לו הוא פשוט היה מזיז את האוטו. אבל הוא לא הזיז את האוטו. הוא כיוון את הרכב התקוע. אבל מי בכלל ביקש ממנו לעשות את זה? ולמה שהוא יקשיב לו? למה שהנהג יסמוך על התיכוניסט הזה שהוא לא מכיר בכלל, למה שהוא יצא מנקודת הנחה שיש לו תפיסה מוטורית מרחבית איכותית מספיק בשביל לשרוד את המעבר הזה בשלום?

ולמה באמת שהוא יעשה את זה? כלומר, למה הוא עשה את זה? כי הוא עשה את זה. הוא נהג לו לאטו ברכב, בחוסר נוחות מופגן, כשהצעיר קורא לעברו מדי פעם בפעם קדימה, סע, סע, אתה עובר. וזה מעצבן. כי זה קורה בכל מקום, לא?

אני לא רוצה לסוע במעברים צרים. אני רוצה שתזיזו את הרכב. אני רוצה שאתם לא תעמדו במקומות שמפריעים לאנשים אחרים, ואז, מתוך העצלות שלכם, תשתמשו ברגשי נחיתות המובנים שלי כדי להזיז אותי מהדרך שלי.

כי זה מה שקרה שם. הוא סיכן את הרכב שלו ואת הערב שלו, אמנם לא בטוטל לוס אבל בהחלט בערב מחורבן, בגלל שלא היה לו נעים. בגלל שהיה מצופה ממנו לעבור את המעבר הצר הזה בלי בעיות. וכל דבר אחר וכל תגובה אחרת מתקבלת כפגם בו, כסימן המעיד על יכולות הנהיגה הגרועות שלנו.

ככה החברה שלנו פועלת. זה מבאס.


וגם אני מבאס.

אני מבאס כי הרעיון היה לפתוח בלוג שמנסה לדבר על הדברים היפים, על הדברים החיוביים. קצת כמו כל הניו אייג’ הזה, אבל לא כמו הניו אייג’ כי ניו אייג’ זה מגעיל.ֿ

אמרתי שאני אחפש את היופי, ואמרתי גם שאני אכתוב על הגלריה ועל ערב ההופעות שהייתי בו לפני כמה ימים. עוד לא עשיתי את זה.


מצד שני, אמרתי שאני אעשה את כל זה לשנה החדשה, והשנה החדשה מתחילה רק עוד ארבעה ימים.

אז זה בסדר.ֿ

יש לי עוד ארבעה ימים לקטר.

איזה כיף ☺


ואני מבטיח שאני אכתוב על התערוכה בקרוב.

ומבטיח זה לעצמי, אני משער, מאחר ואין באמת מישהו שקורא את הבלוג הזה.

יום שבת, 24 בספטמבר 2011

חרדים זה חרא. חורף זה לא.

עדי העירה אותי בקריאות גיל - חורף חורף, יורד מבול בחוץ. כל התמונה התאימה - בחדר שררה אפלה של בוקר, אפלה שמורכבת משכבות שנות של שמש רטובה, ועל פני עדי הופיעה הבעה שכולה געגוע. קמתי ויצאתי אל הדלת ונשמתי עד כלות את ניחוחות היורה, את מחטי האורנים הרטובות שבחצר שמולנו. החלטתי לצאת לטיול קצר. נאמן להחלטה שלי מאתמול, לחפש יופי ולכתוב יופי אני צועד לי בירושלים, שבת בבוקר, העיר כמעט ריקה, רק קולות ילדים עולים מדי פעם מן הבתים, עם הגשם הראשון וריחות האדמה. ואני חושב מה לכתוב ואיך לכתוב ואם לכתוב. הלכתי מהנביאים למעלה, אל החורשה שמאחורי בית המשפט (ידעתם שיש שם איגוד הנוער העולה? אני משער שזה מעין בני עקיבא לעולים. אתיופים ורוסים בטח. אני יכול לדמיין איך זה פועל. הצריף נראה נטוש ושכוח.),וממשיך ברחוב הקצר שיורד אל יפו, ממש לפני כיכר ספרא. יש שם קונסוליה כשהיא עם איזה דגל אקזוטי, ומתוך החניה שלהם עולים קולות שיוף, מישהו שם עובד עם דיסק. בינתיים הגשם פסק, וזה כן קצת מוזר שמישהו עובד בשעה כזו ובשקט כזה, אבל עכשיו משהגעתי ליפו העיר כבר לא כל כך שקטה ושלווה, והרבה יהודים גודשים את הרחובות, חוזרים מבית הכנסת. ולמרות הכול, זה עדיין שלו.

עכשיו, אני מנסה להיות כמה שפחות אנטישמי כאן, אבל אני צועד ברחוב ורואה משפחה של דוסים, מעורבבת משהו, דוס אחד, חצי דוס, ושתי כיפות סרוגות, והדוס, כשהוא שומע את הדיסק מהשגרירות ופוצח בצווחות שבס. אף אחד לא מצטרף אליו מהחבורה הזו, אבל זה לא מפריע לו, הוא לא צריך קהל והוא לא צריך גם יעד לקריאות שלו, הוא פשוט קורא כנגד הרעש שבס שבס. ואני הולך מאחוריו ומתרתח לי, כי זה כל כך מגעיל, וכבר עכשיו שאני שונא אותו והאמת שעוד קצת מלפני זה אני שונא אותו, כי הוא מפצח גרעינים, וזה הדבר הראשון שהבחנתי בו כשראיתי אותו.

הוא הולך לו ברחוב יפו, על פסי הרכבת, כברת דרך קצרצרה לאחר כיכר ספרא, וזה אחד הרחובות היפים ביותר בירושלים עכשיו, עם הרחוב הרחב, עצי הצפצפה, חוטי הרכבת שנתלים מעל בשתי וערב, ופסי הרכבות, והוא הולך על הרחוב הזה שמושבת היום בגלל אנשים כמוהו, והוא מפצח גרעינים ויורק את הקליפות על הרצפה. ואז אנחנו עוברים ליד הקונסוליה ההיא, וזה לא נראה קונסוליה, כלומר זה לא נראה כלום, זה מדרגות שעולות אל רחוב אחר, והרעש מגיח אי שם משם, אבל הוא ממשיך וצועק ומפצח גרעינים.


זה כל כך עצבן אותי. כאילו, זה מגעיל אוקי? ואני אפילו לא הולך לנסות ולהסביר למה. אבל האדנות הזאת כל כך דוחה. והתקדמתי, וחשבתי אם להגיד משהו או לא, והחלטתי על דרך הפעולה הרגילה - אני אלך לידו בהבעת סלידה מופגנת, ועשיתי את זה וזה לא הספיק, כי הוא קרא עוד פעם, והרגשתי שאני יוצא אפס, וזה אפילו לא היה זה, זה פשוט היה מעצבן, אז פניתי אליו. ושאלתי אותו אם זה לא נראה לו חצוף. וגם גיליתי לו שהרעש מגיע מקונסוליה ויותר מסביר להניח שאין כאן שום חילול שבת מתרחש.

עכשיו, זה נשמע כאילו יצאתי גבר, נכון? כאילו הבעתי את דעתי ואני אמור להרגיש הרבה יותר טוב, לא? ככה זה אמור לפעול. אבל זה לא פעל ככה. אני לא אכנס לכל הויכוח, גם כי זה לא היה ויכוח כזה מרשים ולא כזה דרמטי. אני אמרתי את שלי, הם התעצבנו עלי, הילד שלהם התחיל לקלל אותי בקללות הנוראיות שמאלני וסטודנט (זה קטע אדיר, שכבר קורה כמה זמן - סטודנט, בעיני חרדי, זו מילת גנאי חריפה מאין כמותה), וזהו, בזה הסתכם הויכוח. אני חזרתי מעט אחורה והם המשיכו בטיול השבת שלהם. אחרי כמה צעדים הדוס צעק שבס, כללי כזה, אל האוויר, וירק בהפגנתיות זוג קליפות גרעינים שהדלדלו מפיו אל הרצפה. רק כדי להראות לי שהוא יהודי חופשי בארצו. (במובן מסוים, זו היתה חגיגה של הדמוקרטיה, אני משער.)


בפניה הראשונה שהיתה לי פניתי מהם והלכתי אל ביתי. זה כל כך מעצבן. מה שכל כך מעצבן בזה שאני הייתי כאן הצד המתגונן. גם כשהוא היה לא בסדר, אני הייתי הצד המתגונן. הנימה שלי, הצורת דיבור שלי, הכול - למתבונן מהצד זה היה נראה כאילו אני חטאתי ואני עכשיו נותן דין וחשבון על פשעי.

עכשיו, אני יודע שזה אני, ותחושת האשם התמידית המקננת בקרבי היהודיים אשמים בכך לא פחות מאשר המצב או המציאות או כל דבר אחר, אבל עדיין.

איך זה הגיע למצב כזה? איך זה הפך להיות לגיטמי שמסתובבת פה חבורה של בריונים שמרשה לעצמה לצעוק על כל מי שלא מסתדר לפי הרצונות שלהם? לעזאזל, מדובר בכת סהרורית שמכבסת את הכביסה שלה בתוכה, שלא מאמינה בשום ערך של חופש אלא בביטול הדעה הפרטית, ששמה את החברה מעל האינדיבידואל, שרוצה שכולם יהיו כמוה ושלא משאירה שוליים לשום דבר. מבחינתם, כדי לשרוד, אתה צריך להיות אחד מהם. ועוד אומרים לי שהיהדות מוסרית. שהיהודים לא עושים ג’יהאד. אז הם לא יהרגו אותך, החרדים (למרות שבן סורר ומורה ופנחס וכל העניינים האלה בתורה קצת אומרים שאם השלטון היה שלהם זה לא כזה בטוח), אבל הם כן ימררו לך את החיים.


זה עדיין היה בוקר יפה. הגשם הפסיק והשמש עלתה. היה לי חם בסוודר שלי. ולא הצלחתי לראות את הבוקר היפה שאליו יצאתי. רק הקורבנות הזאת, החרדים, והכיעור שיש בקריאות שבס וביריקת גרעינים אל הרחוב. שילכו להזדיין.


ועכשיו, אני חייב לדבר שניה על עניין האנטישמיות הזאת. כלומר, הדעה הקדומה. כלומר, אני יודע שזה לא בסדר לומר דוס. לא במובן הפוליטקלי קורקט שמישהו יכול להעלב מזה, אלא כאן, בסיפור המעשה, כשאתה מתאר את האדם כדוס זה כל מה שהוא, ואין שום סיכוי לשום רגש אחר להיכנס לשם. אני אומר שהוא דוס ואני לוכד אותו בתוך ההגדרה הזו. וזו הגדרה צרה מאוד, ומכוונת מאוד, ומן הסתם זה פוגע בסיפור ופוגע בשיפוט של כל קורא.

אני יודע שאנחנו חיים בחברה מטראליסטית, בחרה שטחית. ואני יודע שאחת הבעיות העיקריות היא בדיוק העניין הזה - ההתרכזות בפרטים החיצוניים והבולטים ביותר, חוסר הסבלנות הבסיסי עוד בשלב הזה- תתאר את האדם שאתה רואה, תסתכל עליו, תראה אותו. ואחרי שתעשה את זה לא תוכל לשנוא אותו. אז כן, היה כאן מקום לשיפור ולחיפוש יופי וכאלה. הייתי יכול לתאר את כל הסיטואציה בצורה אחרת, ויותר מזה, הייתי יכול ללכת שם ברחוב ולהסתכל על האנשים האלה ולנסות לראות אותם. ואם הייתי עושה את זה סביר להניח שלא הייתי פונה אליהם באותה נימה מתגוננת אלא מנסה לדבר עם אדם שעומד שם מולי. אבל לא עשיתי את זה. כי למה שאני אעשה את זה? כשבן אדם עומד וצועק אל עבר דבר שהוא לא רואה, ובעודו עושה את זה יורק גרעינים אל הרצפה, מתנהג ברשות הרבים כאילו היתה חצרו הפרטית, למה שאני אנסה לבוא ולחפש בו יופי?

אם הייתי מדבר עם עדי על זה היא הייתה אומרת לי שאם הייתי באמת רוצה לדבר איתו, אם הייתי רוצה שמשהו ישתנה בהתנהגות שלו, אז הייתי צריך להסתכל עליו. הייתי צריך פשוט לעשות את זה, לדבר איתו.

אבל מי אמר שאני רוצה לעשות את זה? אני רוצה שהוא לא יצעק עלי. אני רוצה שאנשים יוכלו לסוע בעיר שלהם בלי שיזרקו עליהם אבנים. אני רוצה שאנשים יחיו את אמונתם ולא יכנסו תמיד לנשמה של אחרים. אני לא רוצה להיכנס איתו לשיחה מעמיקה אל אמונותיו התיאולוגיות. אני לא רוצה לשנות את תפיסותיו כהוא זה. זה לא מעניין אותי. זה לא ענייני. אני בסך הכול רוצה שהוא יפסיק לנסות לשנות אותי. ֿ


כוס אמא שלהם, באמת.

יצאתי לטיול קצר בגשם. באמת שתכננתי לקפץ בין השלוליות. רציתי לחשוב על מה ואיך אני כותב על הערב שהיה שלשום, בתערוכה של מורן מחוץ לבוידעם. ואז זה קורה וכולי שקוע בזה.


חרדים זה חרא, תכלס. אני יודע שזו אמירה מטומטמת. אני יודע שזו מחשבה שלא תביא אותי ו/או אותנו לשום מקום. כשאתה קורא למישהו אויב אתה יוצר מלחמה. אני יודע את כל זה.

ועדיין.

חרדים זה פשוט חרא.

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

שיח ושיחת חולין

הכל התחיל עם לידת האדם. כאילו, לא יודע עם הכול, או בעצם כן יודע שלא הכול, אבל הסיפור, הסיפור לפחות, זה התחיל עם לידת האדם. כי הוא נולד ואז הוא ינק ואז הוא גדל ואז הוא יצא לצוד ואז הוא אכל. ואז זה לא היה מספיק. כי זה לא מספיק גוד דמיט, זה לא מספיק לאכול ולשתות ולצוד. הלואי וזה היה מספיק. אז זה לא הספיק והוא התחיל לצייר, על הקירות ואת הציידים ואת הלידות ואת הידיים, ואת כל מה שהם היו עושים, כי בני אדם צריכים מראות, ואם אין מראה אז שלפחות תהיה השתקפות כלשהיא, כי הרבה לפני שהיה ריאלטי, היית צריך לראות מה אתה עושה, כי אם זה לא נמצא שם, מחוץ לעיניים שלך, אז מה שאתה עושה או עשית או תעשה, לא יכול להיות קיים, כי זה הכול פנטזיה, כי זה הכול סובייקטיבי, כי מי אתה אם אתה לא אתה ובעיקר כי אתה הולך לאיבוד בתוך כל הפילוסופיה הזאת.

כל זה עבר לי בראש לפני כמה זמן כשישבתי על האינטרנט וקראתי סדרת כתבות על בלוגרים ועל נתיבי התקשורת של העולם החדש. זה עבר לי בראש לא מתוך מחשבה עצמאית על נתיבי התקשורת בעולם החדש, אלא מעט מאוחר יותר, כשנדדתי בתוך הבלוגים הללו וחיפשתי איזכור כזה או אחר לשמי. קטנוני, ילדותי, אגו טריפ הפוך ושלל כינויים מעליבים כאלו או אחרים הטחתי בעצמי שוב ושוב, אבל עדיין, חיפשתי. וגם, משהו מכל ההצדקות הללו שנמצאות כאן למעלה.

וזה היה מוזר, כי לא מצאתי שום דבר. וזה היה מוזר כי היה אמור להיות. כלומר, נכון, זה לא שאני כל היום נמצא שם בחוץ, אבל עדיין. עשר שנים ומשהו מכל הדברים האלה היה חייב להיות מצוין, איפה שהוא, מתישהוא. אבל לא, כלום. וזה היה מוזר כי זה גרם לי להרגיש כאילו אני כלום, כאילו כל מה שעשיתי אי פעם הסתכם בשום דבר, חלף עם הרוח, לא הותיר חותם, נשכח מכל לב מלבד לב אחד פועם וחסר בטחון שזקוק לחיזוק כלשהוא, ולו רק תגובתי. וזה היה מבאס, הצורך בזה, והרצון הזה, והגילוי המוזר של יחסי התלות שאני מקיים עם תשומת לב ציבורית מבלי מודע.

אבל זו כמובן לא אשמתי. וכשטיילתי עם החברה בעיר העתיקה היא חזרה ושיננה זאת באוזני. שבירושלים אין שיח. כי בירושלים אין שיח. ושיח זה חשוב כי בלי שיח אין לדבר קיום. ואת זה לומדים כבר בהתחלה שמה, בבצלאל.

אז נכון, יש שיח, אקדמי, מגעיל, סם שפיגלי, מוסרררי, וכל שיחי הנוי העקרים הללו. אבל זה מה שהם - סטודנטים. ולמי יש כוח לסטודנטים?

אתמול בערב הייתי בערב הופעות יפהפה בגלריה של שודדי ים. ההופעות והתערוכות שם רצות כבר כמה חודשים. ושמעתי על זה, אבל לא הלכתי, כי חשבתי שהכול אף, כמו המגזין. כי חשבתי שאני לבד. כי חשבתי שאני אלך להופעה וזה יהיה כמו כל הלהקות האלה מהתקליט - סטודנטים יפי תואר או מכוערים אסטטים, שרוכבים חזק על סיד וישס כרעיון ולא מסוגלים להחזיק כוסית של וויסקי. ואם הם כן אז הם בטוחים שזה העניין. ילדים שעושים דברים כדי לעשות משהו ולעוף מכאן, ילדים שעושים מתוך המחר. ילדים שאין לך סבלנות אליהם כי להם אין סבלנות לעצמם והילדים האלה מגיעים בכל הגילאים.

זה לא שלא ידעתי שיש בירושלים דברים שיש בהם טעם. הייתי בעבר בכמה דברים. ויש כאן את נו קואסט וגם לפניהם, תמיד היו אנשים שידעו מה לעשות עם במה או עם חלל. אנשים שיצרו מתוך המקום שלהם ואם הלכת זה תמיד היה כמו מסיבות יומולדת של פעם - לא היית יוצא משם בידיים ריקות. אבל הייתי בכל כך הרבה הופעות בשנים האחרונות שהיו כמו פרקים של הפמליה - כיף, חמוד, לעיתים שנון, וריק ריק ריק. לא ריק כמו סארטר. ריק כמו לקרוא בלייזר בשירותים. ריק שנועד להעביר את הזמן. ריק שלא מבין שהזמן הוא יפה.

אבל לא באמת ידעתי על זה. כלומר ידעתי על זה, אבל לא ידעתי שזה כזה. לא ידעתי שאני אגיע לחצר ביפו ואראה בניין שההשראה מקננת בין אבניו המתפוררות, ושקודם כל, לפני הכול ומעבר לכל - הבניין פשוט נמצא שם, על שלל עבודותיו וחדריו ומיצגיו - הוא פשוט נמצא שם, לא מנסה להגיע לשום מקום, לא מנסה לכבוש שום יעד, לא מנסה להוכיח שום טענה. אומנות שנעשית למען עצמה, מתוך עצמה, וכובשת לעצמה את המקום עליו היא דורכת, כמו מסמר שיוצר לעצמו את החור.

אבל על זה אני אדבר אחר כך.

כי העניין שלי כאן זה להגיד שאין שיח. שמעבר לזה שלא שמעתי על הארוע הזה, במובן שלא קראתי בשום מקום איזו סקירה, שאף אחד לא טרח לצעוק באוזני, הלו! דבר חשוב מתרחש בגלריה של שודדי י-ם - והנה אני צועק את זה עכשיו: משהו חשוב קורא ביפו 93, בגלריה של שודדי י-ם - אז מעבר לעובדה הזו - גם היום, בשום מקום, לא כתוב על זה.

מדורי התרבות מדברים על הוילה ועל מופע התיפוף המוזר של רע מוכיח בערב ההוקרה ליוסי אלפנט. כי זה היה ערב מאוד חשוב. כי היו שם אנשים שיודעים למכור מוזיקה. שהאמירה שלהם רלוונטית, גם כשהאמירה שלהם היא בעצם רק קאבר.

אבל גם על זה אני לא רוצה לדבר. אני סתם נסחף. סתם מריר. סתם מוסיף עוד קרש קטן ולא ממש אכיל למדורה הזאת של ירושלים אל מול תל אביב.

לפני כמה שנים עבדתי במקום שהיה פעיל בלילה ובו היו לי מספר שעות. ובשעות הקטנות ישבתי וקראתי ספר של אלי מונרו בשם בריחה. ואחד הסיפורים שם דיבר על חזרה לבית, על כל המשמעות שיש לזה, על כל הפערים שיש בין הבית שלך במציאות ובין הבית שלך בזכרון וכולי. וזה היה אחלה סיפור והכול, אבל אז פתאום בעמוד האחרון של הסיפור היא מביאה איזה פיסת מכתב. שלכאורה לא קשורה לחלוטין. שלכאורה מיותרת. ואליס מונרו היא סופרת. של סיפורים קצרים. היא כמו תנ”ך, לא מייתרת דברים. ופתאום שמה, מול הספר, בשעות הקטנות של הלילה אני מבין שהסיפור הזה לא מדבר על בית, אלא על תפיסה. על איך אתה תופס דברים, איך אתה מבין אותם, איך אתה מנתח אותם ומשמר אותם אצלך ומה בדיוק אתה שומר אצלך ומה אתה מאבד. ובאותו רגע, יותר מהכול רציתי שייכנס מישהו. כי הייתי חייב לדבר איתו. הייתי חייב לדבר עם מישהו, כל מישהו, על ההבנה הזו שלי של הסיפור. כי הרגשתי שאם אני לא אגיד עכשיו למישהו שככה אני תופס את הסיפור הזה, אז המשמעות של הסיפור תעלם לי. שאם אני לא אחלוק את הרגע הזה עם עוד מישהו, הרגע יתמוסס ולא יהיה קיים יותר. יותר מזה - אם אני לא אדבר אליו עכשיו, אם אני לא אצור אותו בכל שאני אתעכב עליו ואדבר עליו עוד ועוד - הרי כאילו לא היה קיים מעולם.

ואני לא אומר שהמשמעות לא קיימת אלא אצל הצופה. לא העניין הפוסט מודרני הזה. זה דיון אחר. כי במקרה הזה המשמעות היתה קיימת בתוך הסיפור. אבל יש עוד משמעות, משמעות שאתה יוצר כשאתה עומד מול יצירה, וכל עוד היא לא היתה קיימת ביני ובין הסיפור היא פשוט לא היתה קיימת.

וזה בעצם מה שאני מנסה לומר כאן - שיש מערכת יחסים בין אמנות ובין הקהל שלה. יש רגע שמתרחש בינך ובין המוזיקה שאתה שומע, האינסטלציה שאתה רואה, השיר שאתה קורא. והמשמעות הזאת, הרגע הזה הולך לאיבוד ומתמוסס כשאין שיח, כשאחר כך אתה הולך הביתה ורואה עוד פרק של פמליה או סופרנוס או מאסטר שף רחמנא לצלן.


אז הפעם החלטתי להגיד לא עוד. או לפחות לא עוד פעם. הפעם אני אלך הביתה ואנסה לכתוב על הרגע הזה שהיה לי. אני עוד יעשה את זה - תכף. אבל קודם כל הפוסט הזה. הפוסט שמסביר, קודם כל לעצמי אבל אחר כך גם לכל מי שבא לו, שהדבר הזה חייב לקרות. שלי, כיוצר ירושלמי צעיר, יש חובה כלפי הקהילה שלי, כלפי היצירה שלי עצמה - והיא פשוטה. ללכת ולראות יצירות של אנשים אחרים. ואחר כך לדבר על זה. והאחריות שלי כאדם, לא כיוצר, אלא פשוט כמישהו שחי פה ולא כך כך אוהב את מה שהוא חי פה, האחריות הזו היא להסתכל על הדברים ולראות יופי. ולהוציא אותו החוצה. כי רק ככה יש סיכוי, שיהיה אפשר לחיות פה יום אחד. רק כשאני, כשאנחנו, נלמד לאהוב ונלמד לדבר על זה, ונלמד לא להתחבא מאחורי הגדרות רחבות שוליים ומבולבלות מובן.


אז זהו.

אני פותח את הדבר הזה מתוך האמונה ומתוך הרצון שאולי זה יצליח לתפוס אצלי.

בשנה חדשה נוהגים לקחת התחייבויות חדשות לשנה הבאה - וזו ההתחייבות שלי בפני עצמי - לחפש את היופי, ולנסות ולכתוב עליו.

יש לי גם בקשה. אני עצלן. אני בטוח שאני לא אצליח לכסות את הכול. ואפילו לא חלק גדול. כך שכל מי שקורא ואוהב ורוצה לקחת חלק מוזמן מכל הלב לבוא ולשטוח את ענייניו. בואו וספרו על הדברים שקורים לכם. שקורים כאן.



בשנים שעברו הייתי עובר שוב ושוב על הדפים הללו ומנסח מחדש ומעצב מחדש ומנסה להגיע לאיזה נוסח נקי מקשקושים וחזרות. אני לא הולך לעשות את זה עכשיו. כי זה לא משנה. לפחות כרגע. אם יש דבר שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שעריכה זה דבר שתוקע. אז אני לא הולך לערוך. ואם זה יהיה מסורבל מדי אני מתנצל מראש, כישורי הכתיבה וההתנסחות שלי מעט חלודים. עם זמן ותרגולת גם זה ישתפר.


וזהו. באמת.


שנה טובה.