יום שני, 26 בספטמבר 2011

אינדי אינדיאני. חלק ראשון.

tony wilson: I would describe it as history.

producer: history? how can it be history? there was only 42 people in the gig

wilson: what different does that make? how many people was in the last supper?

producer: ahhh

wilson: how many people was in the murder of Julius Cezar?

producer: don’t know, lots of them?

wilson: five. so, shut up.


הדיאלוג הזה לקוח מאחד הסרטים היותר חביבים עלי - אנשי המסיבות של מייקל וינטרבוטום. וחשבתי להביא אותו כאן גם כי הוא אחלה, וגם כי הוא נשאר תמיד רלוונטי בעצם כשבאים לדבר על אינדי. והוא מדבר על אינדי דרך אגב, זה דיאלוג שהגיע אחרי הופעה של סקס פיסטולס. (ואם כבר אנחנו שניה אחת באזורים האלה אז אני רק אציין שנראה לי שקצת כמו מחאת האוהלים, האינדי קיים בזכות נערי האינדי, ולא ההפך.)


אתמול ישבתי בסלון וראיתי איזו סדרה במחשב. הייתי מדוכדך קצת, כי לא התקבלתי לאיזה עבודה שעצם ההליכה לראיון היתה מעליבה, ולא להתקבל אליה זה כבר משפיל, וגם בגלל שראש השנה ואני תקוע וכולי. כלומר, כל השחרור הנהדר הזה שהרגשתי ביום חמישי הלך לו לאיבוד ולא הותיר אחריו זכר של ממש. אז ישבתי וראיתי סדרה על כנסיה ופוליטיקה ושנאתי את עצמי על כך שאני לא עורך, ואז פתאום שמעתי דפיקה בחלון, כמעט כמו אתגר קרת. זה היה א’, שבדיוק נפרד מחברה שלו ועבר להתגורר בדירה סמוכה כפתרון זמני. זה קורה מדי פעם, הדפיקות האלה בחלון, החלון שלי משקיף אל מעבר, ובלילה כשיש בחדר אור ובחוץ חושך, אני נראה למרחקים (אני צריך לזכור לא לעשות שם דברים). אני לא בטוח מה אני מרגיש בקשר לדפיקות בחלון האלה. זה קודם כל מביך אותי, כל פעם. אני משער שזה קשור לעובדה שאני פשוט לא מרגיש טוב עם זה שאני בבית, לא משנה באיזה שעה של היממה, אבל בעיקר קשור לעבודה הפשוטה של היות האדם לבד. כלומר, כשאתה לבד, אז אתה לבד. ואתה משוחרר יותר, ואתה מוזר יותר. זה כמו כל הדוקומנטרים האלה ששמו מצלמה במעלית, או לחילופין הצצות לתאי שירותים. בכל מקרה, זה מביך. רק תחשבו שעד לפני ממש לא מזמן היית צריך לקבוע תור גם אצל חברים. והיו לו לאדם שעות קבלה, שבהם הוא היה מוכן לקבל אורחים. והיום אתה יכול פשוט לדפוק בחלון. בחיי, הפלאפונים האלה שיננו הרבה. אבל אחר כך אני גם תמיד חושב על כך שזה די מגניב בעצם, שהרחוב שולח יד אל תוך החדר שלך ומכריח אותך לצאת החוצה ולהשתתף במשחק הזה שנקרא החיים. ככה שזה חיובי בסך הכול.

הבעיה היא שאני עצמי לא כל כך חיובי בסך הכול, וכל המסקנות הנחמדות הללו נשארות ברובד מחשבתי ובדרך כלל קשה לי ליישם את זה למעשה. כלומר שכשמגיע מישהו נורא קשה לי עם זה, כי נורא קשה לי עם עצמי, כי אני מרגיש שאין לי כוח לעולם.


אז אתמול כשהוא הגיע היה את כל זה, ואת הזמן שמי הנשמה שלי היו צריכים בכדי להירגע מהמעגלים שיצרה האבן החברותית הזו הענקתי לה על ידי הכנת קפה וסידור מינימלי של הבית. (גודלת בי קנאה משונה לאחרונה באנשים הללו הנונ-שלנטים שחיים חיי חברה תקינים. לארח בן אדם לשיחת סלון נראה לי כמו משימה כל כך מייגעת) ואחרי שקצת נרגעתי מהחרדה החברתית שלי ישבתי איתו ושוחחנו. כל מיני עניינים עלו, ואחד מהם היה התערוכה ההיא ביפו 93. דיברנו על יצירתיות ודיברנו על עשיה, דיברנו על המקום שהוא הקים ומנהל, מקום שמחזיק כמעט לבד את סצינת השוליים בירושלים, מקום ששתה ממנו ארבע שנים מהחיים בתהליך שדומה למכונת השנים מהנסיכה הקסומה, בקיצור דיברנו על כל מיני דברים.

ואיך שהוא הלך הרגשתי שהטביעה הזאת של הימים האחרונים נפסקת, ואיך שהוא הלך הרגשתי שוב את אותה התעוררות שהיתה לי אחרי יום חמישי - ההבנה שיש עוד אנשים בירושלים (ובמובן הזה אני חייב לציין, מדובר על ירושלים כמעגל שאני חי בו. כלומר אם יהיו עוד אינדיבידואלים במרחב הזה סביבי, אם יהיו נקודות זוהרות ברשת שטוויה סביבי, הרי שהם קיימים בכל מקום.

וזה לא שזו היתה שיחה מדהימה שחשפה אותי לשיאים אינטלקטואלים שלא הייתי בהם בעבר, וזה לא שזה היה איזה רגע קדוש של מפגש של שתי אנושיות שמצליחות לחיות את הרגע ולהיות שם כשהשיחה קורה. לכל אחד מאיתנו היו את המחשבות שלו, והרגשות שלו, ובהרבה מובנים היינו נעולים אחד מפני השני ברוב הזמן. במובן מסוים זו היתה שיחה רגילה כמו שאני תופס אותה, במובן השלילי שלה, כלומר כל אחד אומר את המשפט שלו ומחכה לתור שלו להגיד את המשפט הבא.

ועדיין עם כל זה, עדיין הרגשתי את כל הדברים האלה אחר כך.

לפעמים זה קשה להאמין שזה כל כך פשוט הפתרון, וכל כך בנאלי שהוא נראה לא הגיוני ושקרי.


אני עדיין לא מאמין לזה, דרך אגב, אני עדיין חושב שזה לא יכול להיות כל הפתרון, והעובדה ששיחה פשוטה עם בן אדם מצליחה להשפיע עלי בצורה כל כך קיצונית מעידה אך ורק על המחסור שלי בשיחות שכאלו, ומן הסתם גם היא בפני עצמה פגומה, כי כשדבר חיצוני שכזה ממלא אותך הרי שיש בך חסר ענקי.

אבל בעולם של פייסבוק, ובעולם שבו אני כותב את מחשבותי בבלוג, ומשוחח עם אנשים לא קיימים ויש לזה לגיטימציה ומקום, נראה כאילו החסר הענקי הזה הוא דבר רווח הרבה יותר וכנראה משמעותי יותר, ולו רק מעצם העובדה שזו בעיה רווחת.


אבל אני לגמרי הולך לאיבוד כאן.

אני עוד אדבר ואחשוב על כל העניינים הללו. מה שרציתי מלכתחילה לעשות זה לדבר על הגלריה. ומה שאני אומר בכל הקטע הזה זה שכל העניין הוא יציאה מהעצמי ובחינה של השתקפויות, ולכן הפוסט הזה, ולכן הבלוג הזה. הדיבור על הוא חשוב, כי הוא מציב קיר במקום מראה. ולא קיר במובן הסארטרי, אלא במובן היציק והיציב שלו. משהו שלא שובר את המבט שלך ומחזיר לך בבואה אלא סופג אותו ואולי נותן לך תובנה.


אבל מצד שני, לא כל כך נעים לי לדבר על הגלריה עכשיו, אחרי עמוד וחצי של התעסקות בעצמי.

אז אני רק אגיד ש"מחוץ לבוידעם", התערוכה, היא אמירה חזקה גם אם לא מכוונת על היצירה האישית. ועל מקום המפגש שלה עם קהל. שמחוץ לבוידעם, באיזה שהוא מובן, מדבר גם על בלוגים נניח, או על ללכת לעבודה במקום שאתה לא אוהב.

כי היצירה האישית היא בכל דבר הרי, כי היצירה האישית היא ביטוי עצמי. ומה שמעבר להכול נבחן שם בגלריה העצמאית הזו, שהמציאה את עצמה מתוך ג'אנק יארד אפרורי ביפו, זה מה המקום של ביטוי עצמי שלך בתוך מערכת גדולה יותר. וכמה מקום יש לו לביטוי העצמי הזה. כלומר, מה קורה כשאתה מבטא את עצמך אבל אף אחד לא מקשיב. לאיזה פלונטר אתה נכנס.

והיא אמירה חזקה על העניין הזה בגלל שהיא עצמה כזו, באיזה שהוא מובן. בהופעות היו לא יותר משלושים אנשים. בזמנים שאני הופעתי בהם הרגשתי ששלושים אנשים זה כלום. הרגשתי ששמונים אנשים זה כלום (זה היה הפיק, לא הגעתי מעולם ליותר מזה), ואילו בהופעות הללו הרגשתי שאני מוקף בעולם ומלואו. וזה לא היה רק הבירות.

הרגשתי מוקף בגלל שהייתי מוקף. הרגשתי מוקף בגלל שהאנשים שם פעלו מתוך מקום טהור יותר של יצירה - מקום שמשוחרר מהקומפלקס המעוות הזה של אמן ללא קהל.


אותו א’, חבר גם בלהקה. והלהקה פועלת כבר כמה שנים והיתה לא שנה מוצלחת ביותר שנה שעברה. סיימו דיסק, הוחתמו בלייבל, הופיעו בכל הארץ. ועכשיו הם בסוג של פירוק לא מוכרז, מכל מיני סיבות. אבל כל הסיבות האלה, והם שונות ומגוונות, מגיעות מדבר אחד למעשה - וזה הטבע הזה של האינדי. כי כשאתה פעול באינדי אתה בעולם של אמן ללא קהל. כלומר הלהקה הזו, גם בשנה הכי מוצלחת שלה עדין לא הגיעה לשום רווחה כלכלית, גם לא מסוימת, ועדיין היו מתרוצצים בכל מקום בשביל להופיע בפני 20 איש. וזה לא העניין הכלכלי וגם לא רק העניין של האגו, אבל זה כן עניין של פידבק ושל אנרגיה. כי אחרי שאתה קורע את התחת כדי ליצור פלטפורמה, אין דבר יותר מבאס מלבוא כעבור שבוע ולגלות שאתה צריך לבנות את הכול מהתחלה. וככה זה כאן כל הזמן, כי הקהל לא נאמן וכי המערכת תמיד נגדך. ואתה, לאט לאט, גם בכשלונות וגם בהצלחות, מאבד אמונה. כי אם הכשלון הוא כל כך מוחלט מצד אחד, וההצלחה כל כך מוגבלת מהצד השני, מי הוא זה שלא יתייאש?


והסיפור של הלהקה הזו הוא בעצם סיפור שחוזר על עצמו. זוהי בעיה מובנת.


אבל הנה עוד פעם הלכתי לאיבוד.


מה שרציתי לומר זה שבתערוכה ההיא ראיתי אנשים שמניחים את שאלת האמן ללא קהל בצד. כלומר, לא מכריעים בה, אלא פשוט מעבירים את ההכרעה מעל פניהם. כמו הפתרון הבודהיסטי לשאלת הג’יני בבקבוק שאין בקבוק, ככה הם אומרים שאם הבעיה הזו היא כל כך מובנת, ואם אין לה פתרון, אז הכי טוב פשוט להתעלם מקיומה. ואם אתה לא מצליח להכריע בין השאיפה שלך להכרה בזכות שלך להיות אתה עצמך לבין השאיפה שלך להכרה, אז פשוט תשכח מהשאלה הזו. ותהיה עצמך.

טוב, אי דונט מייק אני סנס.


כל האינסטינקטים שלי אומרים לי למחוק את הדפים הללו, להתחיל מחדש, אולי אחר כך אני אצליח לנסח את הרעיון שלי. אבל אמרתי שאני לא יעשה את זה. אז אני מעלה את זה לבלוג בכל זאת.


אני כן ימשיך לנסות ולנסח את מה שאני חושב על אינדי ועל התערוכה הזאת, אבל כנראה שבפעם אחרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה