עדי העירה אותי בקריאות גיל - חורף חורף, יורד מבול בחוץ. כל התמונה התאימה - בחדר שררה אפלה של בוקר, אפלה שמורכבת משכבות שנות של שמש רטובה, ועל פני עדי הופיעה הבעה שכולה געגוע. קמתי ויצאתי אל הדלת ונשמתי עד כלות את ניחוחות היורה, את מחטי האורנים הרטובות שבחצר שמולנו. החלטתי לצאת לטיול קצר. נאמן להחלטה שלי מאתמול, לחפש יופי ולכתוב יופי אני צועד לי בירושלים, שבת בבוקר, העיר כמעט ריקה, רק קולות ילדים עולים מדי פעם מן הבתים, עם הגשם הראשון וריחות האדמה. ואני חושב מה לכתוב ואיך לכתוב ואם לכתוב. הלכתי מהנביאים למעלה, אל החורשה שמאחורי בית המשפט (ידעתם שיש שם איגוד הנוער העולה? אני משער שזה מעין בני עקיבא לעולים. אתיופים ורוסים בטח. אני יכול לדמיין איך זה פועל. הצריף נראה נטוש ושכוח.),וממשיך ברחוב הקצר שיורד אל יפו, ממש לפני כיכר ספרא. יש שם קונסוליה כשהיא עם איזה דגל אקזוטי, ומתוך החניה שלהם עולים קולות שיוף, מישהו שם עובד עם דיסק. בינתיים הגשם פסק, וזה כן קצת מוזר שמישהו עובד בשעה כזו ובשקט כזה, אבל עכשיו משהגעתי ליפו העיר כבר לא כל כך שקטה ושלווה, והרבה יהודים גודשים את הרחובות, חוזרים מבית הכנסת. ולמרות הכול, זה עדיין שלו.
עכשיו, אני מנסה להיות כמה שפחות אנטישמי כאן, אבל אני צועד ברחוב ורואה משפחה של דוסים, מעורבבת משהו, דוס אחד, חצי דוס, ושתי כיפות סרוגות, והדוס, כשהוא שומע את הדיסק מהשגרירות ופוצח בצווחות שבס. אף אחד לא מצטרף אליו מהחבורה הזו, אבל זה לא מפריע לו, הוא לא צריך קהל והוא לא צריך גם יעד לקריאות שלו, הוא פשוט קורא כנגד הרעש שבס שבס. ואני הולך מאחוריו ומתרתח לי, כי זה כל כך מגעיל, וכבר עכשיו שאני שונא אותו והאמת שעוד קצת מלפני זה אני שונא אותו, כי הוא מפצח גרעינים, וזה הדבר הראשון שהבחנתי בו כשראיתי אותו.
הוא הולך לו ברחוב יפו, על פסי הרכבת, כברת דרך קצרצרה לאחר כיכר ספרא, וזה אחד הרחובות היפים ביותר בירושלים עכשיו, עם הרחוב הרחב, עצי הצפצפה, חוטי הרכבת שנתלים מעל בשתי וערב, ופסי הרכבות, והוא הולך על הרחוב הזה שמושבת היום בגלל אנשים כמוהו, והוא מפצח גרעינים ויורק את הקליפות על הרצפה. ואז אנחנו עוברים ליד הקונסוליה ההיא, וזה לא נראה קונסוליה, כלומר זה לא נראה כלום, זה מדרגות שעולות אל רחוב אחר, והרעש מגיח אי שם משם, אבל הוא ממשיך וצועק ומפצח גרעינים.
זה כל כך עצבן אותי. כאילו, זה מגעיל אוקי? ואני אפילו לא הולך לנסות ולהסביר למה. אבל האדנות הזאת כל כך דוחה. והתקדמתי, וחשבתי אם להגיד משהו או לא, והחלטתי על דרך הפעולה הרגילה - אני אלך לידו בהבעת סלידה מופגנת, ועשיתי את זה וזה לא הספיק, כי הוא קרא עוד פעם, והרגשתי שאני יוצא אפס, וזה אפילו לא היה זה, זה פשוט היה מעצבן, אז פניתי אליו. ושאלתי אותו אם זה לא נראה לו חצוף. וגם גיליתי לו שהרעש מגיע מקונסוליה ויותר מסביר להניח שאין כאן שום חילול שבת מתרחש.
עכשיו, זה נשמע כאילו יצאתי גבר, נכון? כאילו הבעתי את דעתי ואני אמור להרגיש הרבה יותר טוב, לא? ככה זה אמור לפעול. אבל זה לא פעל ככה. אני לא אכנס לכל הויכוח, גם כי זה לא היה ויכוח כזה מרשים ולא כזה דרמטי. אני אמרתי את שלי, הם התעצבנו עלי, הילד שלהם התחיל לקלל אותי בקללות הנוראיות שמאלני וסטודנט (זה קטע אדיר, שכבר קורה כמה זמן - סטודנט, בעיני חרדי, זו מילת גנאי חריפה מאין כמותה), וזהו, בזה הסתכם הויכוח. אני חזרתי מעט אחורה והם המשיכו בטיול השבת שלהם. אחרי כמה צעדים הדוס צעק שבס, כללי כזה, אל האוויר, וירק בהפגנתיות זוג קליפות גרעינים שהדלדלו מפיו אל הרצפה. רק כדי להראות לי שהוא יהודי חופשי בארצו. (במובן מסוים, זו היתה חגיגה של הדמוקרטיה, אני משער.)
בפניה הראשונה שהיתה לי פניתי מהם והלכתי אל ביתי. זה כל כך מעצבן. מה שכל כך מעצבן בזה שאני הייתי כאן הצד המתגונן. גם כשהוא היה לא בסדר, אני הייתי הצד המתגונן. הנימה שלי, הצורת דיבור שלי, הכול - למתבונן מהצד זה היה נראה כאילו אני חטאתי ואני עכשיו נותן דין וחשבון על פשעי.
עכשיו, אני יודע שזה אני, ותחושת האשם התמידית המקננת בקרבי היהודיים אשמים בכך לא פחות מאשר המצב או המציאות או כל דבר אחר, אבל עדיין.
איך זה הגיע למצב כזה? איך זה הפך להיות לגיטמי שמסתובבת פה חבורה של בריונים שמרשה לעצמה לצעוק על כל מי שלא מסתדר לפי הרצונות שלהם? לעזאזל, מדובר בכת סהרורית שמכבסת את הכביסה שלה בתוכה, שלא מאמינה בשום ערך של חופש אלא בביטול הדעה הפרטית, ששמה את החברה מעל האינדיבידואל, שרוצה שכולם יהיו כמוה ושלא משאירה שוליים לשום דבר. מבחינתם, כדי לשרוד, אתה צריך להיות אחד מהם. ועוד אומרים לי שהיהדות מוסרית. שהיהודים לא עושים ג’יהאד. אז הם לא יהרגו אותך, החרדים (למרות שבן סורר ומורה ופנחס וכל העניינים האלה בתורה קצת אומרים שאם השלטון היה שלהם זה לא כזה בטוח), אבל הם כן ימררו לך את החיים.
זה עדיין היה בוקר יפה. הגשם הפסיק והשמש עלתה. היה לי חם בסוודר שלי. ולא הצלחתי לראות את הבוקר היפה שאליו יצאתי. רק הקורבנות הזאת, החרדים, והכיעור שיש בקריאות שבס וביריקת גרעינים אל הרחוב. שילכו להזדיין.
ועכשיו, אני חייב לדבר שניה על עניין האנטישמיות הזאת. כלומר, הדעה הקדומה. כלומר, אני יודע שזה לא בסדר לומר דוס. לא במובן הפוליטקלי קורקט שמישהו יכול להעלב מזה, אלא כאן, בסיפור המעשה, כשאתה מתאר את האדם כדוס זה כל מה שהוא, ואין שום סיכוי לשום רגש אחר להיכנס לשם. אני אומר שהוא דוס ואני לוכד אותו בתוך ההגדרה הזו. וזו הגדרה צרה מאוד, ומכוונת מאוד, ומן הסתם זה פוגע בסיפור ופוגע בשיפוט של כל קורא.
אני יודע שאנחנו חיים בחברה מטראליסטית, בחרה שטחית. ואני יודע שאחת הבעיות העיקריות היא בדיוק העניין הזה - ההתרכזות בפרטים החיצוניים והבולטים ביותר, חוסר הסבלנות הבסיסי עוד בשלב הזה- תתאר את האדם שאתה רואה, תסתכל עליו, תראה אותו. ואחרי שתעשה את זה לא תוכל לשנוא אותו. אז כן, היה כאן מקום לשיפור ולחיפוש יופי וכאלה. הייתי יכול לתאר את כל הסיטואציה בצורה אחרת, ויותר מזה, הייתי יכול ללכת שם ברחוב ולהסתכל על האנשים האלה ולנסות לראות אותם. ואם הייתי עושה את זה סביר להניח שלא הייתי פונה אליהם באותה נימה מתגוננת אלא מנסה לדבר עם אדם שעומד שם מולי. אבל לא עשיתי את זה. כי למה שאני אעשה את זה? כשבן אדם עומד וצועק אל עבר דבר שהוא לא רואה, ובעודו עושה את זה יורק גרעינים אל הרצפה, מתנהג ברשות הרבים כאילו היתה חצרו הפרטית, למה שאני אנסה לבוא ולחפש בו יופי?
אם הייתי מדבר עם עדי על זה היא הייתה אומרת לי שאם הייתי באמת רוצה לדבר איתו, אם הייתי רוצה שמשהו ישתנה בהתנהגות שלו, אז הייתי צריך להסתכל עליו. הייתי צריך פשוט לעשות את זה, לדבר איתו.
אבל מי אמר שאני רוצה לעשות את זה? אני רוצה שהוא לא יצעק עלי. אני רוצה שאנשים יוכלו לסוע בעיר שלהם בלי שיזרקו עליהם אבנים. אני רוצה שאנשים יחיו את אמונתם ולא יכנסו תמיד לנשמה של אחרים. אני לא רוצה להיכנס איתו לשיחה מעמיקה אל אמונותיו התיאולוגיות. אני לא רוצה לשנות את תפיסותיו כהוא זה. זה לא מעניין אותי. זה לא ענייני. אני בסך הכול רוצה שהוא יפסיק לנסות לשנות אותי. ֿ
כוס אמא שלהם, באמת.
יצאתי לטיול קצר בגשם. באמת שתכננתי לקפץ בין השלוליות. רציתי לחשוב על מה ואיך אני כותב על הערב שהיה שלשום, בתערוכה של מורן מחוץ לבוידעם. ואז זה קורה וכולי שקוע בזה.
חרדים זה חרא, תכלס. אני יודע שזו אמירה מטומטמת. אני יודע שזו מחשבה שלא תביא אותי ו/או אותנו לשום מקום. כשאתה קורא למישהו אויב אתה יוצר מלחמה. אני יודע את כל זה.
ועדיין.
חרדים זה פשוט חרא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה