יום חמישי, 6 בפברואר 2014

כתיבה פוליטית

די
נמאס לי כבר
מכתיבה פוליטית
הרי לדיכאון שלנו אין גוף ואין פנים
ואין לו צבע עור
ואין לו טמפרמנט, שמתקרר או מתחמם
בהתאם
לנדידת היבשות.
אני יושב בחדר
שוב ושוב ושוב
ישוב
מול כל המיחשוב
הלב שלי פועם ב10 מגה לשניה
ויש לו מאות חברים שהוא לא מכיר סביבו
והוא כבר לא לבד כמו פעם
לא בגלל שמצאנו את התרופה לבדידות
אבל למדנו איך להגדיל את השכחה
וזה נהדר
כמו מים של נהר
זה מחליק לנו את הפצעים הפתוחים לכדי כהות עגלגלה
וכמו מים של אוקיינוס
זה מתפרש על כל האופק
ענקי, מהמם וחסר משמעות:
גלים של חדשות
סערות של מילים
ממטרים של תרבות חדשה
מפלצות מעמקים
עשויות זעם קדוש
רודפות אחרינו כל יום
בין שתים לארבע.
מתחת לים יש
שדה של לבבות מסובכים
והם קשורים זה לזה בכבל הפי אנ ג'י של בזק
זוהרים כמו צלופחים
הם משגרים אותות של חיים לכל עבר
והדייגים של ג'אסר א זרקיה
חושבים שזה אותות מצוקה

כן אני יושב בחדר
והחדר שלי קטן
ואני לבד עם העוני
ועם ההאנג אובר
ועם הכאב של הלבד
שכבר לא מדברים עליו
ועם הלבד של הכאב
שאין סיבה לדבר עליו
(כי מי כואב היום, בן אדם
קח כדור
פתח יוטיוב
לך לפוליטיקה. מי כואב היום?)
ומשוררים של שררה
עומדים מאחורי מטפורות נוצצות של בדידות
ורוצים שאתיישר
או
אנקד

אבל לי אין כוח למבנים של שירה
אחרי הכול
הדכאון שלי לא צריך הרבה יותר מגג
סלון רחב להכיל את העצב
וחלון גדול שמשקיף אל האהבה.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
הירשם ל- רשומות (Atom)