ריחות.

ריח של סיגריות וזיעה ואבק
ריח של מכונת כביסה מקולקלת
ריח של הזנחה.
זה הריח של הבגדים שאני מעביר לדירה החדשה.
זה הריח שלנו, שלי ושלך.
ולמרות כל זאת,ואולי כי אי אפשר אחרת
שוכב כאן, פשוט איברים,
ריק אותך.
הריח הזה, הבגדים המצחינים הלו, ה)מ(אבק הדומם על כל פריט, כל אלו זורחים עכשיו, המוות ממנו עשויים החיים.
משהו מכאיב במילים האלה
שאת לא תוכלי לקרוא אף פעם
וכל שורה שנוספת כאן, במחברת תמורות שקרנית זו,
מרחיקה את המסגרת, מטשטשת את פניך, הופכת את שנינו לדמויות.
אוי אהבה עצובה שלי, מה עושים בכדי להתנער מהאשמה? 
ואיך אני מוחק אותך, רועדת ובוכה, שואלת למה אני רוצה לעזוב אותך?

מי שכותב בראש השנה יכתוב כל השנה

מאז גיל עשר זה יושב לי בראש. מנפלאות העולם הדתי. איזו הקבלה מפוארת, איזו סימטריה, איזה סדר הרמוני נכנס לדברים. השנה היא מגדל חלול ומה שמתרחש בנקודה הסינגולרית של הראשית מהדהד בכל החדרים ולאורך כל הימים. טקסים זה חשוב, אני יודע. אבל נראה כאילו הרבנות יודעת פחות. סדר ראש השנה אף פעם לא גרם לי להרהר על מעגלי ההשלמה של החיים ותפוח בדבש לא העלה בראשי אסוציאציות של מכשפה וילדה יפה עם פנים לבנות ושיער שחור. ועם זאת החגים תמיד היו כבדים כמו ענן מעל הראש, שזו פוזיציה טובה לתחילת המרוץ - רכון, כפוף מעל קו הזינוק, פנים חמוצות. וו פוזיציה טובה כי זה גורם לך להבין שזה לא מרוץ. וכשהגונג נשמע אתה מזדקף ומתחיל ללכת, לאט ברוחות המתגברות של חשון, ומלא באהבת סתיו יש לך סיכוי הרבה יותר טוב להפוך את השנה הזו למוצלחת. אני חושב שעברה שנה מאז שהתחלתי את הבלוג הזה. ויש משהו כמו 18 פרסומים, שזה לא רע, אחת לחודש. אם המטרה היתה למצוא את הדברים היפים בחיים שלי, אם המטרה היתה להצליח לייצר יופי מהמציאות, אם המטרה היתה לכתוב נרטיב שמח יותר, אז כנראה שבכך נכשלתי. אבל כתיבה לא יכולה לרצות לעשות רק את זה. ככה שאני בסדר עם זה. אומרים שפלוס ועוד פלוס לא יוצרים מינוס, אבל אף אחד לא חושב על צמתים - ורמזור ירוק ועוד רמזור ירוק יעשו תאונה. ככה ששני סיכומים זה קצת יותר מדי אז אני חייב להתעלם מאחד מהם, או מהשנה, או מהיומולדת. כרגע אני אתעלם מהיומולדת. בעיתון זה ימים אחרונים של דיסקו, ולכבוד החגים הם עשו גיליון של אהבה ושנאה לעיר. אז זה יוצא רק שבוע הבא, אבל לי בא להעלות את זה כבר עכשיו. קצת כמו ביצה ותרנגולת - כשאני חושב על ירושלים אני חושב על גדי, ובגלל זה כתבתי קטע איתו, או שכתבתי קטע עם גדי ועכשיו חושב עליו הרבה. בכל מקרה בית אל. והורים. וקור עצוב. ובדידות. המון יופי בירח מעל מרפסת, ואין יותר כיף מסיגריות גנובות בחושך. לעדי, תהיי איפה שתהיי, אני מצטער.

ירושלים: שונאים, סיפור אהבה.


תמונה ראשונה, אייקונית, מירושלים: רחוב ארוך, עלוות אורנים, שקט בורגני של אחר צהריים. ילד חוזר מבית ספר, אני, ומישהו (מישהי?) בחלון רחוק מתאמנת על בטהובן. כבר אז- ילדות, שמש ומגרש משחקים, כבר אז, ירושלים היא בדידות ויופי ועצבות. אהבה ושנאה. אהבה ושנאה וירושלים. היינו משפחה דתית אחת בבית הכרם, אי אז בשנות התשעים. בשבתות היינו הולכים חצי שעה כדי למצוא עוד כמונו, דתיים. אלו הפנים שהעיר הראתה לי: זרות. שונות. אחר כך עזבנו, המשפחה, אחר כך חזרתי, לא דתי יותר, לא משפחה, עדיין זר. נכנסתי לדירת שותפים. היה שם אחד, גדי, כבר לא איתנו. בן שלושים (אז, מסוחרר מהאזרחות, הגיל הזה נראה כמו אנטרטיקה), הוא היה הדבר האמיתי. חילוני, אינטלקטואל, מתמודד עם דיכאון. אני זוכר שנכנסתי פעם לחדר שלו והוא כרע שם ברך, מדיטציה עם רוברט סמית'. כמה שזה היה ירושלים. כמה שזה היה מוזר. סיפרתי עליו לחברים שלי. סיפורי גדי. חשבתי שהוא משוגע. גם היום אני חושב ככה. אז כי לא הבנתי. זה היה מוזר. היום כי אני מבין (מאוחר מדי. תמיד מאוחר מדי) שהוא ניסה לחיות. גדי ב. איש של חלומות. הוא ניסה להביא את הקיור לארץ, הוא למד טיבטית ותרגם תורות עתיקות, המציא מקלדת חדשה – כשהיה לוחץ על המקשים, שפה אחרת היתה עולה על המסך. עברית אחרת. היינו יושבים במטבח והוא היה מספר לי איך הוא חי את כל מה שאין. כמה שהיה מתעצבן מהסרטים שהייתי רואה. שקוע עד אין סוף בחיפוש מתמיד אחר אמת חמקמקה, היה שונא הסחות דעת. משוגע. מי חי בלי הסחות דעת. הזמן מסתובב הלאה. אני עברתי לדירה אחרת. גדי לעולם אחר. ירושלים גידלה רכבת. אני כבר הגעתי לאנטרטיקה. בן שלושים ותוהה מה עוד אני עושה כאן. שאלתי חברה מתנדנדת, כזו שכבר שנים מנסה לכרות את חבל הטבור שהעיר הזו כרכה סביבה, מה האהבה שנאה שלה לעיר. ענתה שהעיר כמוני. כבדה ומדכאת, מתובלת בקורטוב של אהבה. צודקת. גדי לימד אותי משהו. העיר לימדה אותי משהו. לא את החלומות, הלוואי, אבל משהו מהחיפוש, משהו מהמלחמה בהסחות הדעת. כי כאן בירושלים אין הסחות דעת. בין קיוסקים שפתוחים עשרים וארבע חמש וחצי ובתי קולנוע שסגורים בשבת, בין מזרח העיר ומערבה, בין החומות והרכבת, אתה לא יכול לצאת מהבית מבלי להתקל בקונפליקט.
יש דברים שלא משתנים. השונות אותה שונות, גם אם בדרך התהפכה: אם אז חיפשנו דתיים כמונו, היום אני הולך רחובות כדי למצוא חילונים. וכשאני מוצא אותם אני רואה אותם יושבים בבארים הקטנים שלנו, חיים את מה שאין. וברחובות אחרים, בפאבים אחרים, שחלקם נקראים בית כנסת וחלקם מסגד, חלקם נקראים איצטדיון וחלקם תאטרון, הם יושבים גם, חיים את מה שאין. שכונות שכונות בנויה ירושלים, קהילות קהילות. נסיעה בקו ארבע יכולה להראות כמו סיור אנתרופולוגי בחיים של אחרים ולפעמים זה מרגיש כאילו אין קשר בין הקטמונים ומרכז העיר. בין מאה שערים וארמון הנציב. אבל יש. לא כל מי שכאן כבד ומדכא, אבל כל מי שכאן מלא באהבה. כל מי שכאן קשור בחבל טבור, שמזין את כולנו בסודות קטנים וחמקמקים של אמת. וכשאני מטייל ברחובות, עדיין ילד מפתח, עדיין מקשיב לאותה אלמונית מתאמנת על בטהובן, אני קצת פחות תוהה מה אני עושה כאן.

הרצון להבין איך הכול קשור

יכול לפרק אותך לרסיסים.

כרוניקה של דכאון מינורי

דיכאון מינורי:
למעשה, זה לא ממש קיים. לא?
יש כאן את כל הסתירות שרק תרצו.
כי קודם כל אתה אומר לעצמך שזה מביך. כי אם כבר דרמה וכולי.
וב' כל למי אין, בעולם של היום?

אבל אולי להסביר דיכאון:
יש לי חבר שלא מוכן לדבר על זה. אומר שכשהעצבות יורדת עליך אתה צריך לקום ולהתחיל לרוץ. כי אז הגוף מתעורר. וסרטונין נזכר שזה יום עבודה. והחיים כל כך קיימים שאין לך שום סיבה להיות שם בחדר, שחור.

צודק, מן הסתם.

פעם כתבתי את זה (בפלאפון, שרטוט מודרני):
אתה לא יכול להיות מדוכא כשאתה נמצא ליד עץ. זה מגוחך. אבל לך תגיד את זה לאדם בדיכאון.

דיכאון:
חשכה יורדת. החדר ההוא ממלחמת הכוכבים שהולך ונסגר עליך, רק שאין איתך יצור פרוותי עם רובה. יאוש מתמשך וחוסר אמונה ביכולת של המצב להשתנות. חוסר בטחון מוחלט, טוטאלי, בלתי ניתן להפיכה. ענני סערה, שמיים מתקדרים, שמש שנכבית לה לאיטה. כשהמציאות דוהה כמו תמונה ישנה. קלישאות. כשהכול הופך לקלישאות.

דיכאון:
כשאתה עושה דברים בעולם למרות שאתה יודע שזה לא יעזור. כשהתקווה הקטנה שמפעמת בכל לב ובכל עת, התקווה האנושית כל כך שהדברים יהיו יותר טובים, משאירה לך טעם כל כך מר בפה עד שאתה חייב לירוק אותה החוצה.

לך תסביר דיכאון. כשאתה בדיכאון אין לך באמת רצון להסביר דיכאון. כי אתה לא חושב שהמילים יעזרו. כי אתה לא חושב שמישהו יבין אותך. כי אתה מבין שהמצב מיואש גם ככה, וגם אם מישהו יבין מה כבר הוא יכול לעשות. כי אף אחד לא יכול לעשות שום דבר אף פעם. דיכאון זה אפילו לא להיסחף עם הדרמה של עצמך, או להיסחף ואז להיגעל על עצמך. כי דיכאון זה גביע של אשמה שמתמלא ונשפך ומתרוקן ומתמלא מחדש. אם אתה כותב על מה זה בדיכאון, אז אתה לא באמת בדיכאון. דיכאון זה אולי המחלה היחידה שיש בה גאוות יחידה. דיכאון זה כמו הרואין, התמכרות שגורמת לך לחשוב שהיא חשובה, שהיא טובה, שהיא מייחדת אותך.

אבל אולי זה לא נכון. כלומר, יש הרבה התמכרויות כאלה, וכמעט כל המחלות הן כאלה. כאב באופן כללי, עושה לנו את זה.
או יותר נכון לומר שזה אנחנו שמנסים בכוח לייחד את עצמנו. או אולי שאנחנו כל כך אופטימים, שנהפוך ונהפוך בדברים עד שנמצא בהם משהו אחד להאחז בו.

ודיכאון מינורי זה כזה רק במינורי.
רק עם אמביוולנטיות.

לא.
כל הדף הזה לא אחד גדול.
צריך להתחיל מהתחלה.

כשאתה נכנס לדיכאון אתה נכנס לבור. אתה מסתכל סביבך ואין שם שום דבר חוץ מהבור הזה. אתה לא מסוגל לראות שעוד חודש מהיום יהיה אחרת, כי זה לא נכון, לא כלפי המצב שאתה נמצא בו עכשיו. אני זוכר שבצבא היה איזה גל התאבדויות כשהיינו בצפון, והיה את החייל האתיופי ההוא שהתאבד בעמדה וחיפשנו ומישהו מצא עם מוח שפוך, ואני זוכר גם את החייל בבית לחם, גם, התאבדות, ואני זוכר שהבנתי את העניין של הייאוש מהצבא, כלומר אני יכול להבין מציאות כל כך מכאיבה עד שהדרך היחידה שפנויה בפניך היא התאבדות. מה שלא הבנתי זה למה. זה איך הם לא מבינים שיש אופציות אחרות. בטח בצבא. פשוט אל תלכו. וגם ככה תשתחררו. ההבנה שזה זמני.
וזה מה שאתה לא מבין אם אתה בחוץ.

אנחנו, בני אדם או בני תרבות, יש לנו קודים של התנהגות. כשאתה רואה אדם בוכה ברחוב אתה תסמפט אותו, ואם אתה בחור טוב אז אתה גם תיגש אליו ותשאל אותו אם הכול בסדר. אבל זה נכון רק אם הוא בוכה בשקט. בוכה בלי להציע את הבכי שלו לעולם. בן אדם שיבכה בקול יקוטלג ישר. ככל שהדרמה שלך גדולה יותר, כך אנחנו מאמינים לך פחות. ככל שאתה דורש יותר תשומת לב, כך הכאב שלך פחות, זו האקסיומה, פחות או יותר. אדם שמתאבל על אבדון, נאכל בידי הכאב ומתמודד איתו. אנחנו מעריכים את זה ומכבדים אותו. חלפו חודשיים, חלפה שנה, האדם באבל עדיין באבל, האדם נתן לאבל לבלוע אותו, האדם נכנע לפולחן הכאב, הוא לא יקבל כלום מאיתנו.
ואולי זה הגיוני. כלומר מבחינת החברה זה הגיוני.
כי זה כוחות של אנטרופיה ואתה חייב לצמצם את האנטרופיה, או לפחות לשים לה גבולות.

אבל מבחינת האדם זה לא. כי עכשיו הוא צריך אותך יותר. גם אם האדם שבוכה בקולי קולות עושה את זה בגלל שהוא צריך תשומת לב מהעולם, בגלל שהוא זקוק למגע אנושי, בגלל שהוא בודד מעבר לכל מה שהוא אי פעם שיער שאפשרי, גם אם הבכי שלו מזוייף, הרי שהוא לא באמת מזוייף. כי הצורך שלו ממשי. אבל אנחנו נברח משם כמו ממחלה (ושוב, בצדק. הרי אנטרופיה זו מחלה במובן העמוק ביותר של המילה. אנטרופיה זה הכלום הגדול מהסיפור שאינו נגמר), וככל שהוא יזדקק לנו יותר אנחנו נתרחק ממנו יותר ונמנע ממנו את העזרה שלנו.

לא מצליח ללכוד את הדימוי הזה. עוד ניסוי:

לפני כמה זמן חזרתי מהעבודה בערב. ובתחנת האוטובוס עמדו עשרות חרדים (לא עשרות, עשר) ובתוכם עוד כמה שלא. ודיברו והחיים שוקקים וכולי. והואטובוס הגיע והאנשים עולים ומתוך החבורה מתבדלת זקנה בלה שעומדת ומדברת בקול גבוה במיוחד (לא כמו אדם הרמוני. מישהי שהקול שלה ירד מהמסלול ומחפש לו נתיבים עוקפים). עד שהגיע האוטובוס היא נבלעה בתוך ההמון ועכשיו כשדלתות המכונה הגדולה בלעו לתוכם את האנשים פתאום היה אפשר להבחין בה, נמוכה, ריבועית, מיליוני קמטים ועיניים של חיה מבוהלת. ובעוד האנשים עולים ומשלמים לנהג ומברכים אחד את השני לשלום האשה עמדה שם בחוץ ודיברה עם אלוהים על דג לשבת ועל כך שהיא צריכה רק שישים שקל אבל מי יביא לה את השישים שקל האלה ואולי הנהג ישלם לה, כן, הנהג צריך לשלם לה, כי לנהג יש כל כך הרבה כסף, כולם משלמים לו הרי, אז אולי הנהג יביא לה שישים שקל. ואלוהים קדימה, זה לא שהיא מבקשת משהו מיוחד, אבל אם אתה רוצה שיהיה לה דג לשבת אז צריך לעשות את זה עכשיו, כי משהו צריך לקרות, כי אין לה כלום, אז אולי כדאי שתסדר לה משהו.
ואנחנו עולים לאוטובוס והיא שם. ואנחנו לא יודעים מה לעשות. והנהג ששומע את כינויו מטה אוזן ומנסה להבין. ואנחנו מסתכלים עליה ומנסים להבין. אולי צדקה קטנה, אולי היא רוצה נסיעה. אבל האישה לא מבקשת צדקה קטנה ובכל מקרה היא לא מבקשת את זה מאיתנו. כך שהתגובה העיקרית שלנו, של כולנו, זה להדחיק את האשה. אנחנו ממשיכים לשלם לנהג. הנהג ממשיך לחלק עודף. שתי נשים חרדיות ממשיכות להיפרד אחת מהשניה. האשה הזקנה ממשיכה לדבר עם אלוהים. אבל זה לא מעגל סגור. כי האשה, למרות שהיא לא פונה לעולם, כן פנתה לעולם. ואנחנו, העולם, מתעלמים ממנה, אז היא מדברת יותר חזק. והקול שלה מתקרב הרבה יותר ליבבה. ועדיין אפשר להבין את המילים אבל פחות. התחינה הלא כל כך אילמת שלה הפכה להיות נואשת יותר, ואנחנו, העולם, מחישים את צעדנו. רוצים שהנהג יסגור את הדלתות וניסע מכאן. אם קודם עוד היו מבטים תוהים, אם קודם כמה מאיתנו ניסו לראות איפה יש להם מקום להיכנס ולהושיט עזרה, הרי שעתה כולם עסוקים בענייניהם. עתה כולנו ממהרים להתיר את הפארסה הזו מאחורינו. וכך זה ממשיך עד שהדלתות נסגרות, והאשה הזקנה נשארת שם, הולכת וקטנה בחלון האחורי, מביטה אחרי האוטובוס בשתיקה.

העולם ומערכות היחסים המסורבלות שלו.

הפוסט הזה מנסה לעשות משהו פשוט:
להסביר מה זה דיכאון, ואז להסביר מה זה דיכאון מינורי.
אבל זה קצת כמו לסוע לחיפה כדי לסוע לתל אביב.

מתחילת הבלוג אני קורא לו כרוניקה של דיכאון מינורי. במחשבה שזה עולה. מבין השורות, מבין הפוסטים.
אבל גם זה, לסוע לחיפה כדי לסוע לתל אביב.
אז מעכשיו הדבר עצמו.
כרוניקה של דיכאון מינורי.

להסביר את הפציעה שהחיים מגרים אותה. להפריד בין היצירתיות וההתפייטות לכאב. לנסות לשים סדר במחשבה הקטועה, בחוסר החשק, בתכלית התובענית והמטומטמת.

או פשוט לתאר את הבוקר, כל בוקר. ואת הלילה השקט, כשעוד יום נפרש לעינך, מבחן שלא עמדת בו, כשלון עצלני.

בעולם תיקני לא הייתי עושה לזה פוסט. הרי זה מבולגן וחסר כיוון ולא אחיד וכולי.
רק אצבעות שרצות על המקלדת.
אבל אמרתי שאין סינון. אז אין סינון.
ואם יהיו אבנים בכליות אז נשתין כאב.

זהו.
מתחילים מחדש.

חשכה

ועל הקיר ההוא הפנימי של הבית שלא נשאר, היה כתוב לאור יום החדר הוא עולם.
(משפטים חסרי הקשר הם הדברים היחידים שמסוגלים לעמוד בסופה)
וגם בגלל שירד החושך. ושתקו המכשירים. והמוח נאחז בעצבות ובאובססיה.
ומצלול, השתקפות, מסגרת, שרטוט גבולות הצפיפות - במילים אחרות, שלדת החלון על הקיר
מסגרת שלא יכלה להחזיק את מבטי.

כתוב עוד מילים שמנות שכאלו.
השלך אותם אל הבאר.
אולי האלכימיה של האפלה תעשה מהם חבל.
(איזה מין דבר זה, לקרוא למשפט דבר?)

אפשר לראות את הסרט שלי כאן

אני בהתקפת סייבר.
https://vimeo.com/groups/shortfilms/videos/44303484

Tunnels
קוראים לזה.
שלוש שנים של עבודה. (on and off).
הגיע הזמן לשחרר את זה. 

דבלין

עברתי על כל הפוסטים שלי כאן עכשיו. זה היה לי נחמד. וזה עשה לי חשק גדול לכתוב משהו.
אבל אין לי מספיק אש כרגע לייצר דף שלם.
אז אני אשים כאן סיפור שכתבתי לא מזמן. למה לא?
קוראים לו דבלין.

דבלין

הלילה של דבלין לא מדבר אליו, הוא חושב, והוא מעשן סיגריה, והוא מסתכל בברד שמתנפץ על האדמה. הוא לבוש טוב, לא קר לו, אבל אין לו מטריה, ואין לו עדיין איפה לישון. ההתחלה היתה הרבה לפני הבדל, הרבה לפני זה שלפניו. אם היה מרכז הכול בבקבוק היתה לו תמצית שלא נחה לרגע, מערבולת תמידית, חתומה בשעווה; היה יכול למכור עצמו כאל מיתולוגי, זאוס של הדרמה. אבל הוא לא מוכר את עצמו. גם לא בעבור מנת עדשים. 

ומנת עדשים זה מחיר זול לכל הדעות. היא נזפה בו אי אז, מבעד לערפילי הזמנים והדפים המגוולנים של המסורת. לו קראו לו יעקב וודאי היה קם ורודף את עשו. מי יושב באוהל כשאחיו מתרגש עליו להורגו. והיא מסתכלת עליו מהמיטה כשהוא מותח את הגוף. והעיניים שלה לא קריאות. והוא חושב שהיא לא מבינה אותו גם כשהיא כן והיא תמיד יודעת מה יהיה הדבר הבא שהוא יגיד. 

ואם הוא ירוץ עכשיו מי ירוץ אחריו, וכמה קילו של צרות הוא סוחב איתו בתור תרמיל. אי אפשר להשאיר מחשבות בערמה מהבילה וגדושת זבובים, זה פשוט לא פועל ככה. אבל הוא איכשהוא מוצא את הדרך לעשות זאת. בבאר רעוע במקסיקו הוא ישב ושתה בירה פושרת מבקבוק שבור, והשפתיים שלו נחתכו על הזכוכית, והוא קרא ספר של המינגווי וחשב שהוא מבין למה הוא התאבד וחשב שאין עוד הרבה אנשים שבאמת מבינים את המינגווי והוא כן. 

האיש ששם לו אקדח ביד היה דומה לאבא שלו. לא בקטע פרוידני, בקטע פיזי. לרגע אחד בפראג, כשהוא ישב בכיכר והתלבט אם להזמין בירה (הוא לא הבין כמה זה קורונה, ושלוש מאות נשמע לו הרבה יותר מדי) מהמלצרית המבוגרת, ואז הרים את המבט וראה את האיש האפור והשפוף הזה מתקרב אליו במבט משועשע, היה בטוח שזה אבא שלו. אחר כך הוא חשב שהוא סוטה. גברים זקנים נמשכים אליו, את זה הוא יודע כבר שבע שנים, מאז הלילה ההוא שהתעורר עם יד איטית וקרה מזדחלת במעלה רגלו. יותר מפעם אחת הוא ניצל את זה. גברים זקנים עם כסף ובית ואוטו ויותר מדי אשמה בשביל גוף כל כך שביר. 

זה קשור לשיער הבלונדיני שלו. זה קשור לכנפי העש שלו, זה קשור לענן האפל שתפור סביב ראשו, עיניים שאומרות תעשה בי מה שאתה רוצה, בי כבר לא נותר רצון. 

ועכשיו הוא כאן. בדבלין. והלילה לא מדבר אליו. והסיגריה שלו נגמרה כבר וגם הברד והגשם. הרחוב מורכב מרצפות אבן והאבן מנצנצת מירח ועצבות. מהמקום שבו הוא עומד הוא יכול לראות את המעשנים כשהם יוצאים מהבאר ומצטופפים מתחת לסככה הצרה. ברמזורים הוא תמיד אהב להיות הראשון שהולך באור ירוק, וגם עכשיו הוא מבחין בזה שיוצא אל האוויר הרטוב, מבדיל עצמו מקבוצת האנשים. הוא מסתכל עליו מעשן וככל שהסיגריה מתקדמת אל סופה כך נחשפות פניו של האיש. צרות וקמוטות, עינים עמוקות, טוב של חיים אחרים. הוא לא צריך להסתכל על התמונה כדי לדעת שזה האיש שלו. 

בפראג הוא היה לקראת הסוף שלו, הוא חושב. כשהיה משתעל היה מצמיד אל פיו מטפחת כדי להבליע ככל האפשר את הזעזוע שטלטל את גופו מבפנים. כשהיה מסיים להשתעל היה מרחיק את המטפחת והיא היתה מלאת דם. יותר מפעם אחת השאיר את המטפחת במקום את התשלום. מלצרית אחת הסתכלה עליו משתעל והעיניים שלה היו אגמים של חמלה כשהיא אמרה לו להפסיק לעשן. הוא חייך אליה ואמר nechapu, וגם omlouvame. היא הלכה משם, אבל היא לא חייכה אליו חזרה וזה נשאר איתו הרבה יותר מדי. 

ולא היה לו כסף. ולא היה לו לאן ללכת. והחדר שלו היה מסריח מפגרים של חתולים, והוא לא הצליח לסיים ספר כבר יותר משתי ערים. 

כשנחשון קפץ לים סוף אף אחד לא קפץ אחריו למים. אבל בשום מקום לא כתוב מי היה האיש השני. האיש השני שמעשן מחוץ לסככה ישאר בלי שם גם הפעם, אבל הוא יכול לומר שהוא נוירוטי. הוא יכול לומר שיש לו אצבעות של פסנתרן. הוא יכול לומר שהנחמדות הזו מצביעה בעיקר על צורך נואש. אם היקום מתרחב, האם אנחנו מתכווצים?

והוא נזכר שבקוצ’במבה הוא ישב ליד המפקד שלו בטירונות ועישן וזה היה יום שישי והוא היה כל כך רחוק מקידוש ומדברים קדושים. האשה של המפקד שלו היתה יפה אבל הוא לא אהב אותה. כשהיא חייכה אליו השיניים שלה היו לבנות, אך כשהיא חייכה אל מישהו אחר הוא ראה שהשיניים האחרות שלה לא, וזה הכעיס אותו. כשהמפקד שלו שאל אותו מה קורה איתו הוא אמר שהכול בסדר, אבל הוא הדליק סיגריה אחרי סיגריה, והוא מולל את התחתית של הבירה, והוא פורר את המפה, והוא לא הסתכל לאף אחד בעיניים. וקול רחוק במוח שלו אמר לו תפסיק והקול האוהב במוח שלו אמר לו שזה בסדר, אבל גם ככה המפקד שלו לא עשה עם זה שום דבר, ולמרות שהוא לא האשים אותו, הוא גם קצת כן האשים אותו, בטח אחרי שהוא מת. 

מה אתה עושה כשאדם מתחיל ללכת? הכדור מתכווץ והופך לשביל, ואם תעשה פסיעה אחת לא נכונה אתה תיפול ולא יהיה סוף לנפילה הזאת. כשהלילה הופך למשפך אתה הופך למים, וכל מה שנשאר לך לעשות זה אולי לכוון את הגאות, או לפחות להסתכל לירח ולמצוא את הנקודה ההיא שתמיד תשאר יבשה. כשהיקום מתרחב, מה שמתכווץ זה לא אנחנו, זה המקום שלנו לעומת שאר הדברים. 

הוא עובר את הפינה שלו ומסתכל עליו. הוא ממשיך ללכת, קצת יותר מהר. בתוך המעיל היד מתהדקת על האקדח. המשתיק כבר מחובר. התיק שלו יצטרך להישאר כאן עוד רגע אחד, לבד. הכול קורה עכשיו. הוא מתחיל ללכת. האיש שלו לובש מעיל ארוך של מנהלים ויש לו נעליים אלגנטיות מעור. זה נשמע כאילו הם מעץ כשהם נוקשות על המדרכה. הצעדים שלו חוזרים מהקירות וגם הצעדים שלו והוא מתחיל להרחיב את הצעדים כדי להגיע אליו, הוא לא רוצה לפספס אותו, והוא כבר קרוב והאיש מסתכל מאחורי הכתף שלו וזה עכשיו או אף פעם והוא מוציא את האקדח והיד שלו חמה על הברזל הקריר והוא מרגיש טיפה של זיעה מתגלגת על הבוהן והפה שלו יבש כמו שהוא היה במלון בלה פאס, בלילה המעורבל ההוא של סקס רע ורגשות אשמה. והוא מבין שהוא לא נושם כשהוא מגביה את האקדח ואז הוא שומע Sainmhíniú מאחוריו והאיש מסתובב והוא נכנס לסמטה שנפתחת לו משמאל כמו באורח פלא והוא ממשיך ללכת, מתנשף בכבדות, והקולות לא נרגעים לרגע. והוא שומע את הצעדים חוזרים אחורה ובפינת הרחוב הצר יש מראה עגולה והוא מסתכל בה ובקושי רואים משהו בגלל האדים אבל הוא מהמר ומסתכל אחורה ואין שם כלום אז הוא נצמד לקיר ומנסה לחשוב מה לעשות. 

מחוץ לסאו פאולו האוטובוס שכח אותו בתחנה וככה הוא התחיל ללכת לאיבוד. הוא רץ אחרי האוטובוס בפניקה כשהוא יצא מהתחנה והחבר שלו הסתכל עליו מהחלון ונראה כמו פנים מתות בתוך נהר קפוא. התיק שלו היה שם ובתוכו הדרכון וגם הכסף ואפילו הסיגריות. כשהאוטובוס פנה לכביש המהיר והאיץ את תוך החשכה הגדולה הוא הרגיש איך העולם נפתח ונפתח כמו אוריגמי שהסגיר את סודותיו. בגלל שהתחנה היתה חשוכה השמים התחילו ישר מעל לראש, ויערות העד מסביב נראו כמו חומות השתיקה שמסביב לאנושי, כמו הגבול שלעולם לא יפרץ. הוא התנשף אז, לבד יותר משחש אי פעם, ולא ידע מה הוא יותר, כועס או פוחד. הוא עמד שם בכביש, לבד, בפעם הראשונה בחייו, בלי כסף, בלי דרכון, בלי חברים, בלי לדעת מילה בפורטוגזית. הוא עמד שם על הכביש והבין שיותר מהכול, אין לו את עצמו, ואין לו מושג מה לעזאזל הוא אמור לעשות. הוא התיישב בתוך המלתעות של העולם האין סופי הזה שנגלה לעיניו ברגע אחד, הוא התיישב ולא יכל לעשות עוד דבר.