ֿ
ככה היה עם הבלוג הזה, פחות או יותר.
הייתי בהופעה ההיא, הרגשתי חי מעט יותר, חשבתי שאתה חייב לצאת מהבית ולראות דברים שאנשים עושים כדי להרגיש לא לבד. האמנתי שאם אני אכתוב על זה, זה יקיף אותי. זה יהיה קיים.
אני עדיין מאמין בכל הדברים האלה, זה עדיין נכון, אבל הבעיה היא שלא כל כך מצאתי איך ללכת. לא באמת היו לי כוחות. כלומר, אני בטוח שיש והיו כל מיני אירועים מעניינים, אבל שום דבר לא נראה לי מושך מספיק בשביל לצאת מהבית.
ולכן כשידידה סיפרה לי על בית ריק חשבתי שזה יהיה נהדר. אני סיפרתי לה על הבלוג והיא מצדה אמרה שהיא תכריח אותי להגיע ותמנע ממני אפשרות להבריז.
ואז הגיע היום המיוחל, אתמול בערב, וסוג של הברזתי.
אז למה הברזתי? האם זה היאוש? לא יודע. לא נראה לי. ומצד שני, כן, קצת כן.
כאילו, קודם כל, לא באמת הברזתי. סיימתי אתמול את העבודה בשבע, הלכתי להחזיר סרט לאוזן ואז כבר הייתי מרחק של חמש דקות משם, אז זה היה דבילי להבריז.
אז הלכתי. אבל אחרי עשר דקות במקום פרשתי.
ולכן תכננתי לא לכתוב על זה. כי אני לא בטוח למה פרשתי אחרי עשר דקות. ואם הסיבה שאני חושד בה נכונה אז היא לא ממש נחמדה, ולכתוב ביקורת לא נחמדה על דבר שהיה בסך הכול מאוד נחמד, ובטח אחרי שלא באמת ראיתי שום דבר מהתערוכות ולא הקשבתי לכלום מההופעות, זה לא הוגן.
אבל אני כן רוצה לכתוב משהו על זה בכל זאת, כי היום אני פותח את העיתונים האינטרנטים ואין כלום כל זה. והגעתי לשם אתמול והיו שם מאתים או שלוש מאות אנשים. והיתה שם אומנות. והיו שם הופעות. והיה שם סטייל בכמות שאין בתשעים אחוז מהארועים של תל אביב ביחד, וזה היה עוד דגלון קטן במפת הטריטוריות הכבושות של נו קואסט, החבורה הנהדרת הזו שמחזיקה את ירושלים בחיים. זה היה ראוי לסיקור. ואין סיקור. וזה מעצבן אותי.
אבל מה אני יכול לכתוב? הרגשתי שם מיותר. זה נראה לי היה הדבר העיקרי. כשצעדתי חזרה הביתה עברתי ליד הגולינדו לשעבר, האליס היום. (אני לא מבין את השינוי הזה. הגולינדו זה אחלה שם) וישבה שם בחורה שהיתה מגיעה בעבר לפילבוקס, ושם למדתי שהיא לומדת בבצלאל. ואיך לומר את זה בדיוק - היא בן אדם שמאוד חשוב לו להיות קול. להיות מגניב ולהיות במקום הנכון. והיא מחצינה את זה בדרך מעט וולגרית. קשה קצת לדבר על הדברים האלה. כאילו, איך אתה מעביר רשמים חיצוניים שהם לא באמת חיצוניים? איך אתה מסביר על האופי הפנימי של אדם שאתה מכיר רק בצורה חיצונית?
ובכל זאת. תווי פנים רחבים, בריחת אישונים, והפער הזה בין הגפיים והגוף - היא תמיד דיברה עם תנועות ידיים רחבות, כאילו אומרת אני כאן, ואני מתכוונת למה שאני אומרת, אבל הגוף שלה תמיד רצה לברוח. אפשר גם לומר שחוסר הבטחון הכריע אותה, וזו היתה צורת ההתמודדות שלה - להיכנס לחדר המגניב.
ואז, אתמול, כשראיתי אותה יושבת בשולחן (אני חייב לומר שכל זה, כל מה שכתבתי כאן הרגע, כל זה בדיעבד. לא באמת זכרתי מי היא הבחורה הזו ומאיפה אני מכיר אותה. אבל כן זכרתי שהיא מישהו שרוצה להיות בחדר המגניב), רציתי לתפוס אותה ולהגיד לה הי, סוויטהרט, החדר המגניב זה לא כאן. החדר המגניב זה שם, באחד העם אחד, וכל האנשים המגניבים נמצאים שם, ואם את נמצאת כאן אז את לא מגניבה, ותפסיקי לשבת כאן ולנסות להיראות מגניבה כי זה נורא עצוב.
וזה באמת עצוב, אני משער. אבל זה היה לי יותר קל להיות עצוב בשביל הבחורה הזו, למרות שלא באמת הייתי עצוב, יותר מתנשא, אבל עדיין, עכשיו, יותר קל לי להיות עצוב בשביל הבחורה הזו מאשר בשביל החבורה השלמה שהתאספה בבית המלון הנטוש.
כי באיזה שהוא מקום, כל האנשים שהיו שם אתמול חשבו שיש חדר מגניב, והם נמצאים בתוכו.
וזה מעאפן. כי אין חדר מגניב.
זה מה שאני חושד שהיתה הסיבה שהלכתי כעבור עשר דקות.
ואני יודע שאני מעצבן. כי זו התחושה שלי. ואני, כמעט אף פעם איני מצליח להתנער מהתחושה הזו שאני נמצא מחוץ לחדר המגניב. לא משנה כמה שזה מטומטם. וזו הסיבה שאני לא מחבב את הבחורה מהגולינדו, וזו הסיבה שקשה לי עם תל אביב, אני משער, באורח כוללני.
אני יודע שאין חדר מגניב. אני יודע שרוב האנשים, או לפחות חלקם של האנשים שהציגו ופעלו שם אתמול בערב היו אנשים כנים שפעלו ממקום של אמת.
ועדיין, התחושה המעיקה הזו מתגנבת פנימה ומלחששת לי לעזוב.
או שזו רק היתה השפעת. מי יודע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה