אתה מסתכל על השנה החדשה ורואה את הקמטים מסביב לעיניים שלה
ואתה מזהה כבר איך שהיא אוספת את השיער
ובשש בערב בסוף הקיץ אתה חושב
אגב חזרה מהסופר
שהבחורה שמושכת את החצאית שלה מילימטר אחד נמוך יותר
היא התנועה השקופה של האנושות על העתיד.
בין גבינה מעושנת שמנה ונקניק צרפתי שעלה לך יותר ממה שאתה יכול לשלם
על אוכל
אתה מבין שכל זה קרה
בגלל שפסיכואנליזה לא מטפלת באשמה.
שלוש שנים.
בדיקטטורה הקטנה של האדם האדום ברמזור אתה נזכר
ששנתיים הלכת לישון עם כתובת
עולה בלהבות
רוח קדם,
איזה יופי, משמעות.
וזה מתנוסס על גאות של אושר,
זה נישא על שריקה חודרנית של קול פלצט,
זה קורה עם ההיסטוריה והעתיד וההמשכיות וסוף סוף
אנחנו לא לבד.
וזה קורה בכל הזמנים שזה לא קורה
וכשאתה חולף על פני המראה בחדר המדרגות
קול קטן אומר לך
שזה בגלל שאף פעם לא עשית את הקעקוע הזה
בגלל שלא הצלחת ללכת עד הסוף
בגלל שהיום נכבה בסוף כל לילה
ואתה נכבה בסוף כל תקופה
בגלל שאתה אחר עכשיו
ומנהרות של אהבה לא נפתחות בפניך באותה קלות
והמילים לא שוכבות איתך
גם לא נותנות לך נשיקה.
בדלת אתה מחליט
שתנסה השנה להיות פחות עצוב.
ואתה כל כך מקווה שהמפתח הראשון יכנס לחריץ
אבל הזמן אוזל, האור נכבה בפתאומיות ובבת אחת,
הדלת נפתחת
אבל רק עם המפתח האחרון.
בחדר אתה שוכב על המיטה השקטה שלך.
מבעד לחלון קול מזגנים בקומה העליונה.
אתה מזיע, הסדינים מזיעים
המצרכים משוועים ליחס על שולחן המטבח.
אם נהיה זבוב לרגע, ננפנף בכנפים ונלך למקום אחר.
בשמונה עיניים נראה את משאבת הדם הענקית הזו
טווה קורים של סמיכים של רגשנות
ומשותקת למקום מתוך שקיקה.
ואם נהיה אלוהים או אהבה
או כל דבר אחר אליו אפשר להשתוקק
לבנו יצא אל החלום הנקי הזה
ונשלח גדודים של מלאכים
שיצמיחו גאולה במקום שיאש ויבש וממשיך לקוות
זוג כנפיים טהורות
על כל מכה וכשלון.
אוי ערב סגרירי וחסר הקשר.
כמה אכזרי אתה יכול להיות לאלו שתולים בך עיניים עגמומיות.
כמה רחום הוא הדבר שאיננו אלוהים.
וכמה אכזרית היא הספינה הנעלמת במרחקי האופק שאין בו ים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה