יום חמישי, 17 בינואר 2013

מטא-מיסטיקה

אני מעאפן. כשזה רק התחיל אמרתי שאני לא אצנזר, ושלא יהיו דראפטים פה, והכול יעלה ישר. בחודשיים האחרוניים יש לי כאן במגירה איזה עשר דראפטים ושום פרסום.
אני חושב שזה התחיל כשכמה אנשים אמרו לי שהם קוראים כאן מדי פעם.
יש אפילו דראפט ארוך על ההופעה של אד טרנר באוגנדה שמדבר על הברכה שבאנונימיות ועל הקושי שיוצר קהל, ועל המלכוד שאתה נכנס אליו כשיש לך קוראים, מאזינים, אנשים שעוקבים אחריך. אבל גם אותו לא פרסמתי והוא הלך למגירת הדראפטים.
גם אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו, לכל העניין הזה.
גם תכלס זה לא קשור לזה, זה קשור לזה שלא הצלחתי לסיים שום דבר כבר המון זמן. גם לא משפטים.
הנה הנדנדה של החיים: השבוע הצלחתי לסיים משהו. ואז אבא שלי קיבל את התוצאות מהבדיקה האחרונה.
אז כנראה שאני אחזור ללא לסיים דברים, מחשבות. מוד של הישרדות לא מאפשר לך להישאר במקום יותר מדי זמן.
אלא אם כן אני אצליח להתמודד עם זה יותר טוב הפעם. למרות שמה זה בכלל אומר להתמודד טוב עם סרטן של הורה.
או שאני מרגיש חרא ולא זז ומרגיש חרא שאני לא זז או שאני שוכח מזה וזז ואז מרגיש חרא על זה שאני זז.
תאוריות של הבנה עמוקה.
אתמול נסעתי במושבה הגרמנית והבית הריק בכניסה שלו מארח טרקטורים בחצר. אני זוכר את הבית הנטוש הזה כל כך הרבה שנים, וכנראה עכשיו שזה הולך להסתיים. חשבתי על זה, תמיד- הבית הזה, נטוש כבר כל כך הרבה זמן, עדיין נראה יותר טוב מכל בית שאני אגור בו אי פעם, סביר להניח. כי ככה עשו דברים פעם, כשהיית בונה בית היית מנסה ליצור מבנה שיחזיק מעמד לנצח. (נצח זה יותר מחיי אדם ותו לא). היום לא. זה תיעוש של החיים, זה מודרניזציה - נעל שרצים איתה תתבלה יותר מהר, אבל היא תתבלה הרבה יותר מהר אם יכינו אותה עם תאריך תפוגה. וכל הדברים שאנחנו קונים עכשיו אמורים לההרס נורא מהר. ככה הגלגל עובד. אז גם בתים. אבל הדבר המהותי יותר זה שגם אנחנו נהיינו ככה. והמוזיקה שלנו. בכל סיכומי השנה שהאזנתי להם בחודש האחרון, בכל האלבומים החדשים שהורדתי, הכול בנוי כמו איקאה. מעוצב וזול. ואף אחד לא בונה מוזיקה שתחזיק לנצח. לעזאזל עם ההיפסטרים.
בכל מקרה.
הנה שיר (פואמה). הוא מדבר על זה שאנחנו לא מבינים שום דבר. אז אם לא הבנתם אותו זה כנראה בגלל זה.


בשבחי המטא-מיסטיקה.

1.
אנחנו יכולים לדבר עליה שעות מאחורי השולחן של הבאר.
אני אומר לך שגאולה 
חייבת להיות צינור שיש לו שני קצוות.
אני מסביר לך שהדבר הממתין 
בליבת כדור הארץ
חייב להיות זה 
שגורם לכוכבים לעוף כל כך גבוה
קרוב לאלוהים.

אתה מהנהן אבל לא מסכים איתי.
אתה חושב שאנרכיה היא פעולה פוליטית.
אני כמעט צועק את המילים
אבל המוזיקה בולעת הכול.
טראנס או היפ הופ או היפסטרמאניה
בכל מקרה יום ראשון הוא היום של הפחיות.
יד שנוגעת בעץ יכולה להרגיש את רמשי האדמה
אם לא היינו שוכחים אמיתות של דם וירח.

מה שמרוח בלק זה לא כסא הבאר הגבוה
אלא המילים שלנו 
מוגנות מכל רע.

2.
מי שיצא לפארק בערב שבת
יאכל חמין בשבת וישיר שירי שבת ויעשה הבדלה עם כל החברים.
חיים חברתיים מחזקים לך את הנוירונים
ולא טוב היות האדם לבדו.
לי 
חמין מזכיר את הישיבה ותמיד שנאתי 
את הגטו הפלורוסנטי של היום השביעי.

בחדר הקטן אין שבת
ואין חגים
ואין חמין
אולי טוסט, וגם זה בקושי.
אני לא הולך לבית כנסת
אני הולך לפאבים
ומעזרת הנשים שאת יושבת בה אני יכול לראות שאת זורקת עלי סוכריות.

אל תחייכי אלי.
אני יכול לשרוד יום, יומיים
אולי חודש, אולי עשור.
אבל אני לא יכול להחביא את העצבות שלי.
ואת לא יכולה לעשות עליה קידוש. אני לא מרשה.

3.
הפואמה הזו פועמת בקצב של חיי.
כל שורה היא נשימה, כל שבירה היא מוות קטן.
כל רווח כפול הוא    שתיקה     ביני ובינכם.
והמרווח שבין הבתים
הוא כל אותם ימים שנשארתי בחדר
מרותק למיטה
לא מסוגל לראות את קולכם.
כל כך הרבה דברים עליכם לדעת
בכדי לא להבין אותי כמו שצריך.

4.
גם המוח שלי וגם המוח שלך
משאירים אחריהם שובל של פירורי לחם.
אם אני אגיד עכשיו בחירות
או צה"ל
אם אני אגיד שלומי אלדד
אם אני אדבר על בדידות
על מוות
על מהות.
אבל כשאתה הולך על גשר אני רואה תהום
וכשאני מזנק מהר להר
הרוח, כמו המוזיקה, בולעת את דף ההוראות.

4.
כל מטיף הוא מורה מתוסכל והכישלונות שלי נערמים כמו שברים אלקטרונים.
אני עדיין חושב שאנרכיה זה מיסטיקה.
אתה יכול לא להסכים.
ירושלים נשארת ירושלים
והרגע הזה קורס לתוך עצמו.
אנחנו נשארים לא רלוונטים לשום דבר
מנופים חדים של גאולה
במסלול מקפצות
שאף אחד לא מהלך בו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה