יום חמישי, 11 ביולי 2013

קולנוע

אתמול הלכתי לפסטיבל הקולנוע וראיתי סרט. והוא פעל עלי כל כך שהלכתי הביתה וכתבתי. חשבתי שאני כותב ביקורת, אבל לא כל כך יצא לי לדבר על הסרט שראיתי. אז עוד לא התייאשתי מזה, וכל מה שכתוב פה למטה בהחלט קשור, איכשהוא, ללכודים ברשת, שזה הסרט שראיתי. אבל בינתיים, זה. לכודים ברשת: הרהור (חלק א').
 
1.
 חווית הקולנוע הכי טובה שלי היתה בקניון מלחה, בסרט ביג ליבובסקי. היא לא היתה חווית הצפייה הכי טובה בגלל שאני אוהב ערסים בני שש עשרה מלאי הורמונים שמשליחים פופקורן על ספסלים אקראיים עם הסרט שלי, היא אפילו לא היתה חווית הצפיה הכי טובה בגלל הקולנוע הוירטואוזי של האחים כהן שגיליתי באותו יום. היא הייתה חווית הצפיה הכי טובה שלי בגלל שלא היה לי מושג למה אני נכנס. הייתי תיכוניסט דתי, מבריז מהישיבה, מסתובב בקניון בשעמום אינסופי כשמכר אקראי נתקל בי במקרה והיה לו עוד כרטיס חינמי אחד לסרט הזה עם הפוסטר המוזר. נכנסתי.

2.
 אחרי חצי שעה החלתי להבין שקולות ההשתנקויות שאני שומע סביבי הם למעשה הגוף שלי שמנסה לצחוק. שהדפיקה הנשנית איננה שיפוצים באולם הסמוך אלא הלמות לבי, ושלמרבה הפלא יש משענת לכסא עליו אני יושב, למרות שגבי לא הצליח עוד להגיע אליו. אחרי חצי שעה התחלתי להבין שאני צופה בסרט. כולי צופה בו. העיניים, הרגליים, המוח והלב, אפילו הכליות.

3.
עד אז, כל הסרטים שראיתי, היו התפילויות הרגילות שהוליווד מרגילה אותנו בהם. סרטים עם חברים, על פי טעם החברים, החברה הכללית והאבולוציה הטבעית של הגיל: סרטי דיסני, ג'ומנג'י, ואן דאם וברוס וויליס. עד אז סרט היה שווה ערך לכל יציאה אחרת לעיר והאטרקציה המרכזית בקניון היתה בכלל מתחם המזון המהיר. אהבתי קולנוע, כי זה היה חשוך, ואסקפיסטי, אדרנלין לעיתים (אם כי סרטי פעולה תמיד, אבל תמיד, שעממו אותי. אחרי בן חור, אין דבר יותר מייגע מסצינת מרדף) ואם התמזל מזלך ראית נשיקה או ציצי, גוועלד. ביג לבובסקי היה משהו אחר לחלוטין. זה היה חדש. זה היה קולנוע שלא נעשה בשבילי. זה היה קולנוע שנעשה בשביל מי שאני אגדל להיות.

4.
אבל לא באתי לדבר על ביג ליבובסקי. לא באתי לדבר על הקולנוע של האחים כהן. זו גם לא הסיבה שחווית הצפיה הזו היתה כל כך טוטאלית – הגורם העיקרי הייתה ההפתעה. העדר הציפיות. הכניסה הנקייה מכל מחסום, מלבד המחסום האוטומטי והרגיל של השעמום. סרטים, ובעצם כל תחביב שהופך למשהו אחר, גדול יותר, מכילים בתוכם מלכוד: ככל שאתה רואה יותר כך אתה רואה פחות. יכול להיות שזה הוליווד, יכול להיות שזו תעשיית הסרטים באופן כללי, יכול להיות שזה סתם, הדיכאון שלי או בנימה מדוייקת יותר, חוסר התאבון שלי לדברים חדשים. אבל סרטים, היום, לעיתים נדירות יותר ויותר מצליחים להרים את המחסום האוטומטי. כל כך הרבה זבל צרכתי, כל כך הרבה פעמים ראיתי את אותם מהלכים דרמטיים, כל כך הרבה גיבורים קולנועיים נראים כמו אנשים שלא הייתי מבזבז עליהם שניה בחיים האמיתיים. כך שבדרך כלל, כל מחשבה ראשונית, כל געגוע נוסטלגי לתחושת הכוליות שטמונה במקדש הצלולאיד, מתנפצת אל קיר המחשבות שמנגן את אותה התפלות שוב ושוב: בשביל מה.

5.
בדיוק בשביל כל זה מגיע הפסטיבל פעם בשנה. ללכת לסינמטק בלי לדעת לאיזה סרט אתה הולך, להיכנס לסרט בלי לקרוא את הפרמיס. בלי זמן לחשוב, בלי זמן לנתח, בלי זמן להתייאש. להתרוצץ מאולם לאולם, לפספס התחלות, להגניב כוס יין וסיגריה זריזה, לנסות להתחבב על שומר הדלת שיגניב אותך פנימה לסרט הזה שהמקום בו נגמר. שאתה הולך אליו לא כי שמעת שהוא ממש אחלה, אלא רק בגלל שעכשיו חמש וזה הסרט שמתחיל עכשיו. כל סרט הוא חדש. כל סרט הוא טוטאלי. הבנאליות, הסקפטיות, הייאוש המזדחל, כל אלה מחכים במעלה המדרגות מחוץ לסינמטק. לא בגלל שהוא מרגש במיוחד, הפסטיבל הזה, לא בגלל שאני סומך בצורה עיוורת על עבודת האוצרות. לא בגלל שאני מדמיין בעיני רוחי, כמו בלרקוד עם לוחמים, מונה סרטים בתחתית המסך. פשוט בגלל שההחלטה כבר התקבלה בכניסה לבניין. ועכשיו רק נותר ללכת עם הנשימה עד שהיא תגמר לנו וניפול מותשים בסוף יום, מהיין, מהסיגריות, מהקפה או מהסרטים.

6.
וכשאתה צופה ככה בסרטים, אתה לא יכול שלא לאמץ מבט של צופה גם מחוץ לאולם הקולנוע. ואתה לא יכול להבחין עד כמה גדול הפיתוי להגיד שיאיר רווה גידל דור שלם של מבקרים שלא רק כותב כמוהו ודוגל כמוהו בביקורת מתווכת, אלא אף נראים בדיוק כמוהו. זיפים, עור חיוור, עיניים טרוטות. עוד רגע והתפוח הנגוס של אפל יבצבץ על הלחיים. אבל כמו עם הסרטים עצמם, כך גם תובנה זו מוצאת נופח אנושי יותר רגע אחד אחר כך: מי לא היה נראה כמו פידיפידיס אחרי שבוע שכזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה