רפסודות (חלק ג' ואחרון)

(אני לא בחור לינארי אבל הפוסט הזה כן. אז מומלץ לקרוא קודם את א' וב'
חלק א': http://jerdown.blogspot.co.il/2013/08/blog-post.html
חלק ב': http://jerdown.blogspot.co.il/2013/08/blog-post_22.html)

הערב (יום ג', 27 לאוגוסט 2013) יגיע אל סיומו פרויקט האי פי'ס של נו קואסט. זה קורה בצוללת וכדאי שתבואו גם אם לא נראה לכם שאתם קשורים. לכבוד המאורע ובעקבות שבוע החזית, נסחפתי למערבולת קטועה של מחשבות. כאן זה החלק האחרון של מה ששרד מכל המחשבות האלה.

29. הסמויה באנגלית זה the wire. הרשת הזו מסמנת גם את רשת ההאזנה שהבחורים בתוכנית פורשים, אבל גם מסמנת לתיאורית המיתרים, או לכל תורה הוליסטית אחרת שגורסת שהכול קשור. אני לא מדען, לא פיזקאי, וכמו כל חנון חובב מד"ב הידע התאורטי, שלא לדבר על המעשי, שואף לאפס. במקום שאחרים רואים יישומים מעשיים אני רואה מטאפורות. אין לי מושג אמיתי בתיאורית המיתרים, תכלס לא הבנתי עדיין למה חלקיקים זקוקים למסה. זה לא מפריע לי להאמין בכל ליבי שאלוהים זה התנגדות, שכשאנשים נתקלים אחד בשני במקרה ברחוב זה צורך ממשי ומיידי במגע אנושי, שמכיוון שבני אדם עשויים מחלקיקים, ומכיוון שחלקיקים מצייתים לעקרון אי הוודאות, הרי כשאתה מסתכל על בן אדם ורואה נחש נחש מתקיים שם לכמה שניות, כשאתה רואה מלאך לפניך הרי שאין צורך בכנפיים, שאנחנו עשויים ממיליון ואחד אפשרויות, הסתברויות והעדרויות, וכל אחת מהם מבודדת ועומדת בפני עצמה, וכל אחת מהם קשורה לשניה באין סוף חיבורים בלתי נראים אך ממשים. זה נכון לנוירונים של המוח, זה נכון לרקמת השרירים של הגוף, זה נכון לחברה האנושית, הגלובלית או המקומית, מספר הישויות שאתה נתקל בהם בדרכך למכולת בבוקר, להביא חלב לקפה. כשאתה רוצה לעשות סדרה על סוחרי סמים, אתה חייב לדבר על עובדי נמל שמאבדים את הקרב מול המודרנה. כשאתה רוצה לדבר על נערי רחוב אתה חייב לדבר על מערכת עיתון. הכול קשור. הכול מחובר. הכול מורכב מאותם אבני יסודות אלמנטריים: רגשות סותרים. היה לי חבר שנהג לומר כל הזמן ששום דבר לא מורכב ושבני אדם זה דבר מאוד פשוט אלא שהכול מאוד מסובך. וזו הבחנה יפה. ואני אומר שבכדי להתיר את התסבוכת אתה צריך לראות את הפקעת וככל שנחשוף עוד ועוד מהרשת הזו שמחברת את כולנו כך נוכל להתיר את הפקעת שתקועה לנו בגרון. 

30. הקפיטליזם. עולם הפרסום. הריאליטי. הגבול המטשטש והולך בין תקשורת ודיסאינפורמציה. שלטי החוצות ברחוב. כלכלה ארוטית. מפלגות כמו יש עתיד או ש"ס או קפה גיבלרטר. כל הדברים האלה גורמים לנו להרגיש לבד. כי זה שנאה, זה כעס: חומה סביב הלב שמאפשרת לך לעשות פעולות שאחרת לא היו מתאפשרות. כשאתה מעמיד את הצרכים שלך לפני הצרכים של האחר אתה מאשרר את מערכת ההיררכיה שמאפשרת לך להעמיד את הצרכים שלך בראש. ואתה לבד, כי כולם נגדך חוץ מהאנשים שהאינטרס שלהם כרגע מקביל לשלך, והם, ברגע שהאינטרס ישתנה יחליפו צדדים. תוהה עד כמה לפרוט את זה לפרוטות, כי הכול כאן כותרות ואני בכלל רוצה לדבר על נו קואסט. כי נו קואסט לא גורמים לך להרגיש לבד. נו קואסט עושים ההפך, כי זה מה שתרבות, במובן הכי בסיסי שלה עושה: מחברת אותנו לרקמה אחת. לא מהמקום של האינטרס אלא מהמקום של האנושיות, לא בגלל שהיא חושפת בפנינו  עובדות חדשות או רגשות מקוריים או פרשנות ויזואלית מרחיקת לכת – בגלל שתרבות היא קודם כל אנשים שעושים את מה שהם אוהבים. ומה קורה לנו כשאנחנו רואים אנשים שעושים את מה שהם אוהבים? אנחנו מתאהבים, זה מה שקורה לנו. מתאהבים בהם, מתאהבים בעצמנו, מתאהבים בזו שעומדת לידך או בזה שהסתכל עליך. הפקעת מאבדת איזה פתיל או שניים, הוילון הופך לאוויר דק.

31. זו ההופעה האחרונה של הערב הזה, יום שלישי בחזית, ערב של נו קואסט, וכולם כבר מספיק שיכורים ומוכנים לפיק. ודניאל עולה ונותן את זה. כל השבוע הזה זה שבוע של ריבוי, אפילו רייסקינדר עלה עם להקה, ורק דניאל סלבוסקי מתייצב לבד מול כל הקהל הזה, הוא וכל הסמפלרים שלו. ולא משנה כמה אפקטים מחביאים אותו, הוא הכי נוכח שאפשר, הכי חשוף מול הקהל. כמה אומץ יש לו. לא יודע אם דניאל עשה שיעורי פיתוח קול, אבל היום כשזמרים מדופלמים כמו אביב גפן נותנים טיפים על שירה נכונה בטלוויזיה, קל מאוד לשכוח שקול הוא קודם כל חלון לנשמה. לא אמור להיות מניפולציות על זה, אסור להכניס לשם שקרים. אם אתה רוצה לדבר איתי על משהו אישי אתה צריך להוריד את משקפי השמש, ומוזיקה אמורה להיות דבר אישי. פילטרים, לופים, ביט כבד, כל מיני מחבואים דיגיטלים, כל האפקטים האלה לא מסתירים את העובדה שמדובר במוזיקת סול נוירוטית: הכול זה רק קישוטים. הנשמה של דניאל מדברת שם על הבמה, מעורטלת ואמיצה, והקהל לא יכול שלא להתמסר. 

32. שבוע אחרי החזית, עונת התרבות המשיכה הלאה והציגה בעמק המצלבה פסטיבל קולקטיבים שנקרא ווי. הלכתי לשם ביום רביעי, וצעדתי דרך גן סאקר. שעות הערב המוקדמות, נדהמתי לראות כמה שוקק חיים הפארק הזה. אנשים משחקים כדורגל, אנשים משחקים פריזבי (מתי פריזבי הפך להיות כל כך פופולרי בעיר שלנו, נטולת החופים??) משפחות עושות מנגל, חבורות מתאמנות על קאפוארה וטאי צ'י. האוויר מתפקע מהמולה אנושית, לא צריך טוויטר כדי לצייץ, השמש שוקעת, הכול מרגיש כל כך בריא.  בשביל הזה, בהליכה הזו, אני בעיקר קנאה. לא צריך הרבה כדי שהתנהלות יומיומית של בני אדם תהפוך לשירה. כל כך מהר הופכת הכרוארגרפיה של משחק פריזבי לריקוד. אני לא בדיוק בן אדם פיזי, והבריאות הזו אף פעם לא היתה מנת חלקי. אבל כשהגעתי למצלבה אז הקנאה הזו נרגעה מעט והוחלפה בתחושת סולידריות פשוטה. כי מה שאנחנו עושים זה אותו הדבר בדיוק, למעשה, אותו יסוד: אנשים שמתעסקים בדברים שהם אוהבים. בעולם הרחב שמתקיים מחוץ לגבולות של הפייסבוק, גם אנשים נוירוטים יכולים למצוא לעצמם מגרש משחקים ולחזור להיות ילדים לכמה רגעים. 

33. אני אדם נאיבי. מודה באשמה. אני מאמין שהשיטה שבורה, שהיא מנוהלת בידי האנשים הלא נכונים, ולטובת האנשים הלא נכונים. יש לי מושג ברור ומוחלט לגבי מה נכון ומה לא, מה צודק ומה מעוות, ולמרות שזה ברור לי תמיד, לרוב אני לא מצליח להסביר את זה. אני חושב שאנשים שיש להם שני דירות צריכים ללכת לכלא. אני מאמין שאנשים בארץ מעבירים את רוב חייהם בלי להתחיל להכיר את עצמם, ולא משנה כמה הם יעידו על עצמם אחרת. אני חושב שמי שעובד בריאלטי צריך להבין שהוא הורס את העולם. אני חושב שכשמישהו אומר עליך שאתה פלצן זה בעיקר בגלל שהוא לא מבין את הדברים שאתה אומר. התבגרתי מספיק כדי להבין שרוב העולם לא חושב ככה ולכן האחריות להסביר את הדעות שלי מוטלת עלי, וכבר התעייפתי מספיק בכדי שברוב המקרים אני לא אטרח. אז אולי זו גם תפיסה נאיבית. אולי היא גם לא תופסת מים, אולי היא לא מצליחה להתמודד עם חיי היומיום, עם המציאות האפורה: המחשבה שהמציאות היא לא כל כך אפורה בעצם. שאין שום סיבה בעולם הזה לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות. כל מה שצריך זה אומץ. ולצאת מהבית. או אומץ לצאת מהבית, גם מהבית הפנימי. זה הכול. פשוט, אבל מסובך. 

34. איכשהוא, אצלנו במדינה, יצא שאופוזיציה זו מילה מקולקלת. גם החברים הכי שמאלנים שלי ירדו עלי שהצבעתי לדע"ם בגלל שהם לא עברו את אחוז החסימה. ושלי יחימוביץ' מקבלת ביקורת על זה שהיא לא נכנסה לממשלה. כי כולם רוצים להיות בבית של האח הגדול, ואם אתה לא מקבל 200 לייקים אז אתה לא קיים. כולם רוצים שיסתכלו עליהם כל הזמן, כי אם נהיה עצים ביער שומם כנראה שניפול. אבל למה שניפול? כשהעץ לא מצליח להגיע לשמש הוא גודל למטה, לאדמה. השורשים משתרגים עוד ועוד והגזע מתעבה. וגם הדימוי הזה לא שלם, כי הוא היררכי, ואין כאן היררכיה. במוסררה מיקס של לפני כמה שנים ראיתי עבודה שנחרטה לי במוח עד היום: הקרנה על משטח חול של זירת האבקות. במרכזה אדם נלחם בדוב וסביבה קהל מנופף. הטקסט שהוצמד לעבודה הסביר את הרעיון: במרכז הבמה הסימון המובהק של המאבק הנצחי: האדם כנגד הטבע, האדם כנגד החיה. וסביבו פזורים הקהל: כולנו. וכולנו מנופפים בידיים. מצד אחד מנסים להזהיר את האדם מהסכנה, מתריעים כנגדה, מריעים גם לה. מצד שני כל ניפנוף ידיים שכזה הוא ניסיון להתבדל מהקהל, מההמון, מהשכפול האינסופי של כל כך הרבה חיים: אני הוא אני, ולא זה שלידי. אלא שהניסיון של כל אחד מהקהל להבדיל את עצמו מהקהל יוצר את ההרמוניה המושלמת שיש במקצב הפנימי של כל עיר, של כל התקהלות. זה כל כך יפה השיר הזה, הדואליות האינסופית: הגוף הוא רק גבול בינינו לבין העולם ואיפה שאני נגמר אני מתחיל. זה תמיד יהיה המאבק המוחלט, השאלה שאין עליה תשובה. וזה תמיד תהיה השאלה שמוזיקה עצמאית, שתרבות, מתעסקת בה שוב ושוב, מחשב ענקי עם אין סוף מעבדים, שכל רגע מנפיק תשובה חדשה עם רמות משתנות של הסתברויות סותרות. 

35. כי עצמאות זה הזמנה למסע פנימה. כשאני רואה בן אדם שעושה מוזיקה שמעניינת אותו, אני לא יכול שלא לחשוב מה אני חושב על זה. כלומר, אני לא יכול שלא לחשוב מה מעניין אותי. ברביעי הופיע שם רייסקינדר, ובמקרה אחרי ההופעה מצאתי את עצמי עומד לצידו. אסף הוא בחור מופנם בסך הכול, למשוך אותו לשיחה זה אתגר מורכב, אבל באותו יום המילים יצאו לו מעצמן והוא חזר ואמר שאנשים באים להופעה ומצפים לקבל איזה משהו מובנה, דבר מוכן, מוזיקה, אבל הם טועים כי זה לא אלבום. זה לא מוצר. זה דבר חי. ודבר חי חייב להשתנות כל הזמן. כל הופעה זה תהליך, תהליך שהוא עובר יחד עם הקהל שנוכח באותו רגע במקום הזה. הרגע הוא קדוש, המוזיקה היא אישית, והמרחב האישי יוצר את התרבות הזאת, תרבות שמאפשרת חיים. יצירה, אצלי לפחות, היא דחיקת מרפקים לעולם. אנשים מסוגי נוטים להרגיש קצת בחוץ (כי הרחוב, כי הפריזבי, כי חוסר תקשורת, כי דיכאון), וליצור זה לדחוף משהו למבטים ההיסטרים של העולם ולקוות שהם יעצרו לרגע. כי אם הם יעצרו לרגע המרווח הזה שיצרת יתייצב. מתוך הפסים הרצים האלו תופיע תחנה. מקום לנשום, בועת אוויר. הפרדה בין קודש לחול, אפשרות לחיים.  לפני שנה וקצת, כשהתחלתי את הבלוג הזה, זה היה אחרי ערב של נו קואסט. כבר כתבתי את כל הסיפור הזה אז אני לא אחזור עליו, רק אומר שבאותו זמן הייתי במקום מאוד סתטי בחיים שלי, חנוק כמו דג בהר געש. והערב הזה שם של נו קואסט בגלריה של יורם אמיר שיחרר לי כל כך הרבה מחסומים, כל כך בקלות, כאילו בדרך אגב. רק על ידי צפיה באנשים שפועלים, לא ממקום של קהל, לא ממקום שמחפש את העיניים, אפילו לא ממקום שמנסה להצדיק את עצמו ואת הקיום שלו בעולם. פשוט לעשות, ליצור חוף בעיר שאין בה ים.

36. ויום אחד נסעתי באוטובוס ושמעתי את הפסקול של טרמה והתנגן השיר "we made it throw the water". והבנתי. היה קליק. הדברים התיישבו. הכול מחובר, אומר דיוויד סיימון. ואנשים מביאים איתם את השבר. והמערכת מקולקלת. אבל יש דרך החוצה. והדרך הזו היא כאן, היא בזה, היא נו קואסט, היא תרבות. כי זה לא רק רגעים. זה לא רק מוזיקה, זה לא רק תרבות. זה הבסיס לכול. ניו אורלינס תמיד היתה עיר של תרבות ושל מסורת מוזיקלית. וכשהגיע ההוריקן ומחק אותה נוצרה שם התנגשות בין שני כוחות מנוגדים שפועלים בתרבות המערבית של היום: מערכת אידאלוגית שמקדשת את האינטרס הצר כערך עליון, וכיסי התנגדות מבודדים של יחידות מחשבה עצמאיות, כמו שקוראים לזה החברה של הרוזה בראשות נבו סבוראי. ודיוויד סיימון בא ומראה לנו את המאבק הזה ואומר הי חברים, זה המאבק של כולנו. הוא בא ואומר: הם נותנים לזה שמות, הם לומדים את זה באקדמיה, הם קוראים לזה האו.אי.סי.די ועוד מיליון ואחת איומים. הם אומרים שאתם סוציאליסטים, שאתם כנגד הקדמה, שאתם כנגד ההיסטוריה. אבל הם מטעים אותנו והם עושים את זה בכוונה. החברה האנושית מורכבת מבני אדם, ובני אדם מתקיימים ממה שקיים ביניהם. ממשחקי הפריזבי בפארק, מיחסי הכוחות בעבודה, מהמוזיקה שנעשית בשעות הפנאי וספרים שנכתבים ומהסרטים שנעשים. וכל הפוליטיקה וכל המערכת הכלכלית וכל תעשיית התרבות היא בסך הכול דרך למסד את זה, לעגן את הדברים האלה במציאות, לגרום להם להפסיק לזוז כל הזמן. אלא שדבר חי חייב להשתנות כל הזמן, ואסור לנו לשכוח שבסופו של דבר, כל המערכת הענקית והמסורבלת הזו היא בסך הכול הרחבה של הרגעים הכי קטנים, בסך הכול ניסיון לאפשר את אותם רגעים עצמם על בסיס בטוח קצת יותר. וכשיש התנגשות בין השיטה למהות, ברור שהשיטה, מתוחכמת ככל שתהיה, תפסיד, בסופו של דבר (נגיד שהמצאתי שקית לחם מושלמת. ששומרת על הטריות ואפילו עושה סנדוויצ'ים כאוות נפשך. אלא שכל ההמצאות לא מאפשרות לי להכניס לשקית את הלחם, יהיה לי לחם לא ארוז בצד אחד ושקית משוכללת מאוד בצד השני. ולמרות שהלחם יהיה קצת עבש, עדיין יקנו אותו ולא את השקית, אפילו כמה ימים אחר כך).

37. טוב, נסחפתי עוד פעם עם שלל הדימויים והמטאפורות. ויכול להיות שהפכתי תפילה לעובדה. אבל ירושלים היא עיר קשה. ואני מחפש עכשיו דירה ולא מבין מאיפה אנשים מביאים 2000 ויותר לשכר דירה, כשאני עם חמשת העבודות שלי לא מצליח להסתדר עם שכ"ד נמוך יותר. ובשישי התעוררתי בערב לפני העבודה ומתחת לחלון בנות אולפנה על סוף אורגזמה התייחדו עם אלוהים בשירת לכה דודי ואף אחד לא בא להטריד אותם, וסביבנו בסירה המשטרה ריחפה כל הערב כמו דבור טורדני. ובבוקר שלאחר מכן אני מתעורר אליהן שרות שירי שבת, ובסעודה שלישית אני שומע אותן צועקות שבס על עוברי אורח תמימים ברחוב. ולמרות כל זה, אחרי התקף זעם קצר, אני לא באמת חושב לנטוש את ירושלים, גם לא לרגע. כי למרות הקושי הזה, למרות ההתנגשות התמידית של המערכת ושל התרבות ושל התפיסה הברורה כל כך של אנשים כאן בירושלים שמה בכלל אתה עושה כאן ואולי תפסיק להשתעשע עם עצמך ועם החברים שלך ותמצא עיסוק אמיתי, אני יודע שאין עיסוק יותר אמיתי מלעשות בדיוק את זה: הדברים שאני אוהב. בין אם זה מוזיקה, או קולנוע או ספרות או בין אם זה סתם לשחק פריזבי בגן סאקר. ואני יודע שכאן זה המקום הכי נכון לעשות את זה, כאן בירושלים, לא בגלל שיש בזה כסף או תהילה או אפילו קהל ברוב הימים, אלא בגלל שכאן, בעיר הזו, יש אנשים שטרחו וטורחים ליצור את האפשרות הזו, את המרחב שבתוכו אנחנו יכולים להתקיים. קוראים להם נו קואסט, וקוראים להם הסירה והדי וואן, וקוראים להם הולצר ספרים, וקוראים להם חוזליטו ורוקי וגילי דה קיד ומארקי פאנק, וקוראים להם רומאריו וביסלי, וקוראים להם תומר קיסר והגולה וקוראים להם אייל ועידו לוויט וקוראים להם דודו המנחם וקוראים להם התלתליסטים וקוראים להם השלישיה של הלני המלכה וקוראים להם עצמון אברהמי וקוראים להם נטע קובלנץ או פפה אללו וקוראים להם בעוד אין סוף שמות, אין סוף מקומות ואין סוף אנשים שממשיכים לעשות כאן את הדבר הכי פשוט והכי קשה: לחיות. בעיר הזאת שלנו, אכולת השכול.   

  

38. ואני אגיד שוב, אני כותב את הפוסט הזה על פני ימים רבים. ובינתיים הגיע וחלף לו ערב ההשקה הראשון בבארבי. והיה שם קצת הקיץ של אביה כי אנשים לא ממש באו כי תל אביב וכי אין מספיק פרסום ומי יודע למה עוד. והם קצת התבאסו החברה שם, כי בסך הכול הם צריכים את הקהל והבחור של הבארבי כמעט אכל את הראש של בולצמן, למרות שזה בטח היה נתקע לו בגרון. אז כן, זה לא על חיפוש קהל הפוסט הזה, אבל בכל זאת אומר זאת שוב ושוב. נו קואסט תרמו לעיר הזאת הרבה יותר מכל תורם אקראי שהיה לו מספיק כסף כדי שתשמעו עליו ותקשרו את שמו למוסד תרבות כזה או אחר. לא יודע אם הם ימשיכו להתקיים אחרי הערב הזה אבל גם אם לא זה לא באמת משנה. היום, יש לכולנו הזדמנות ללכת לשם ולהחזיר מעט על כל אותן שנים עקשניות שבהן הם מפרים את האבנים הירושלמיות שעליהם אנחנו מתהלכים.

39. חוץ מזה, תופיע שם המכשפה קרן עופר. ואולי, אם נהיה טובים, זה יעשה לה חשק להופיע עוד. וזה דבר שכולנו, חברים, כולנו רוצים, גם אם לא כולנו יודעים זאת.