יום שישי, 19 באוקטובר 2012

הצנזורה

אם הייתי חושב על זה קודם, סביר להניח שהייתי חושב על פסבדונים כזה או אחר עם המדור. יום אחד אני עוד אנסה לחשוב למה אני כזה מרגיש לא בנוח איתו, אבל בינתיים זה פשוט ככה. בכול מקרה, מבוייש או לא, אני לא אוהב צנזורה.
במקרה הזה, אני גם לא מבין אותה כל כך. בשישי שעבר העיפו אותי ועוד כמה חברים מהזוני. אז כתבתי על זה במדור.
ועכשיו, שישי, ואני מסתכל במדור ויש רק חצי עמוד. אז קול אחד אומר שזה עניין כלכלי, ומעריב נסגר, והם פשוט קנו עוד פרסומות, אז זו הסיבה, והקול השני אומר שהעורך התנגד והוריד את זה, כי זה קטע בעייתי, כי הוא אוהב את הזוני, כי נמאס לו מהשליליות, לא יודע.
אני חושב שזה לגמרי לא מוצדק הצנזורה, ואילו הקטע הזה כן. הזוני היו לגמרי חארות, ואם זה עניין של להשתמש בכוח המוגבל של כתב בעיתון, הרי שהם השתמשו בכוח המוגבל של בעלי מקום.
אז כאן זה לא עיתון, וכאן אין בעייתיות.
כאן אין גם קוראים כל כך, אבל זה כבר עניין אחר.

בכל מקרה, הנה הקטע.


זוני

אנשי הלילה ואנשי הבוקר לא ממש מרבים להיפגש. גם אנשים שמחזיקים בתוכם סוג של פיצול אישיות שמאפשר להם לתפקד בבוקר, או לפחות להעמיד פנים שהם כאלה, ובלילה חושפים את הפנים האלכוהוליסטיות שלהם נוטים לשים הפרדה בין שני הפרסונות – מיסוך של אלכוהול בתחילת הערב, חומה של שינה בבוקר.
גם היצע המקומות הפתוח בפני שני סוגי הטיפוסים לוקה בחסר משהו – למעשה, אם סיימת את הלילה שלך בשש בבוקר ואתה זקוק לדרינק כדי להזניק את היום החדש, האופציה ההגיונית ביותר תהיה להצטרף להומלסים ברחוב.
בחודשי הקיץ המצב עוד סביר – הדברים שמתרחשים מאחורי הדלתות הסגורות של הקסטה בשש –שבע בבוקר ראויים לספוט מרכזי בסיקוול של זוהי סדום, וגם הסירה ופינקס הקטן, בערבים מסוימים, מציעים חיבוק מלטף לשתיינים שבין שני העולמות. אבל בחורף – יוק.

שני מקומות בעיר למעשה מנסים, או לפחות מכריזים על עצמם כעל כאלה שבאים לתת מענה למחסור, ואלו הם הבולינט והזוני, שפתוחים 24 שעות.
בשישי האחרון המדור מצא עצמו בשליחות עיתונאית (מתודלקת בכל מה שצריך), מסביב לשולחן גדוש במאפרות בחדר העישון שבזוני. הזוני הוא בר יפהפה, שיודע לתת כבוד לאלכוהול. המחירים קצת גבוהים, אבל נאמן לתפיסה שזה לא ממש הם אלא שטייניץ, לא נתפסנו בקטנות, וכל עוד השמש טיפסה לה לאיטה במעלה השמים וגירשה את הלילה המקום נראה כמו פתרון סביר בהחלט.
כן, הברמנים עיקמו את האף, ודרישות משונות לשקט חזרו ונשנו מצד האחמשי"ת הקצת ביצ'ית (אתה לא באמת יכול לצפות משולחן דלוק שמגיע בשש להיות בשקט. הרעש זה חלק מהעניין), אבל כל עוד בבתי הכנסת הקרובים התקיימו להם מנייני הותיקין, הזוני מצא בלבו הרחב את המקום לארח אותנו בחביבות מסויגת.

כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אלא שאז הגיעה השעה שמונה בבוקר ואיתה הקהל של ארוחות הבוקר הבורגניות, והסיפור הפך להיות שונה לחלוטין.
זה התחיל בסגירת הברז וסירוב להגיש משקאות, ונגמר בגירוש אגרסיבי וגס רוח של כל החבורה אל הרחוב, בטענה שאחד מיושבי השולחן דיבר לא יפה (שאל את שותף הכלים למה הוא עובד שם). אז כן, יהיו כאלו שינסו להבין את הצד של המקום, וכמו שאמרתי, אנשי הבוקר ואנשי הלילה לא מרבים להיפגש, אבל כשהם כן נפגשים, אני לפחות, לא רואה שום סיבה להעדפה האוטומטית של קהל הבוקר.
היחס המזלזל, המתנשא והישראלי כל כך כלפי בליינים שנסחפו קצת, הגורס שאדם ששותה עד הבוקר הוא סוג של טפיל מטונף, אחד שצריך להתנצל על קיומו, אולי מושרש עמוק בתרבות הפוריטנית שלנו כאן בעיר הקודש, אבל ממקום שפותח את דלתותיו עשרים וארבע שעות ביממה, מקום שמחשיב את עצמו ככזה שמעודד את תרבות השתייה כאן בעיר היה אפשר לצפות לייחס קצת יותר אמפטי, וקצת פחות ביצ'י.
נו נו נו לזוני, ובפעם הבאה כנראה שהבולינט יזכה לבחון את סבלנותו אל מול האלכוהוליזם הגבולי שלנו.

יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

לא להיות עצוב יותר


אתה מסתכל על השנה החדשה ורואה את הקמטים מסביב לעיניים שלה
ואתה מזהה כבר איך שהיא אוספת את השיער
ובשש בערב בסוף הקיץ אתה חושב
אגב חזרה מהסופר
שהבחורה שמושכת את החצאית שלה מילימטר אחד נמוך יותר
היא התנועה השקופה של האנושות על העתיד.
בין גבינה מעושנת שמנה ונקניק צרפתי שעלה לך יותר ממה שאתה יכול לשלם על אוכל
אתה מבין שכל זה קרה
בגלל שפסיכואנליזה לא מטפלת באשמה.
שלוש שנים.
בדיקטטורה הקטנה של האדם האדום ברמזור אתה נזכר
 ששנתיים הלכת לישון עם כתובת עולה בלהבות
רוח קדם, איזה יופי, משמעות.  
וזה מתנוסס על גאות של אושר,
זה נישא על שריקה חודרנית של קול פלצט,
זה קורה עם ההיסטוריה והעתיד וההמשכיות וסוף סוף
אנחנו לא לבד.
וזה קורה בכל הזמנים שזה לא קורה
וכשאתה חולף על פני המראה בחדר המדרגות
קול קטן אומר לך
שזה בגלל שאף פעם לא עשית את הקעקוע הזה
בגלל שלא הצלחת ללכת עד הסוף
בגלל שהיום נכבה בסוף כל לילה
ואתה נכבה בסוף כל תקופה
בגלל שאתה אחר עכשיו
ומנהרות של אהבה לא נפתחות בפניך באותה קלות
והמילים לא שוכבות איתך
גם לא נותנות לך נשיקה.

בדלת אתה מחליט
שתנסה השנה להיות פחות עצוב.
ואתה כל כך מקווה שהמפתח הראשון יכנס לחריץ
אבל הזמן אוזל, האור נכבה בפתאומיות ובבת אחת,
הדלת נפתחת
אבל רק עם המפתח האחרון.

בחדר אתה שוכב על המיטה השקטה שלך.
מבעד לחלון קול מזגנים בקומה העליונה.
אתה מזיע, הסדינים מזיעים
המצרכים משוועים ליחס על שולחן המטבח.

אם נהיה זבוב לרגע, ננפנף בכנפים ונלך למקום אחר.
בשמונה עיניים נראה את משאבת הדם הענקית הזו
טווה קורים של סמיכים של רגשנות
ומשותקת למקום מתוך שקיקה.
ואם נהיה אלוהים או אהבה
או כל דבר אחר אליו אפשר להשתוקק
לבנו יצא אל החלום הנקי הזה
ונשלח גדודים של מלאכים
שיצמיחו גאולה במקום שיאש ויבש וממשיך לקוות
זוג כנפיים טהורות
על כל מכה וכשלון.
אוי ערב סגרירי וחסר הקשר.
כמה אכזרי אתה יכול להיות לאלו שתולים בך עיניים עגמומיות.
כמה רחום הוא הדבר שאיננו אלוהים.

וכמה אכזרית היא הספינה הנעלמת במרחקי האופק שאין בו ים.

יום חמישי, 20 בספטמבר 2012

ריחות.

ריח של סיגריות וזיעה ואבק
ריח של מכונת כביסה מקולקלת
ריח של הזנחה.
זה הריח של הבגדים שאני מעביר לדירה החדשה.
זה הריח שלנו, שלי ושלך.
ולמרות כל זאת,ואולי כי אי אפשר אחרת
שוכב כאן, פשוט איברים,
ריק אותך.
הריח הזה, הבגדים המצחינים הלו, ה)מ(אבק הדומם על כל פריט, כל אלו זורחים עכשיו, המוות ממנו עשויים החיים.
משהו מכאיב במילים האלה
שאת לא תוכלי לקרוא אף פעם
וכל שורה שנוספת כאן, במחברת תמורות שקרנית זו,
מרחיקה את המסגרת, מטשטשת את פניך, הופכת את שנינו לדמויות.
אוי אהבה עצובה שלי, מה עושים בכדי להתנער מהאשמה? 
ואיך אני מוחק אותך, רועדת ובוכה, שואלת למה אני רוצה לעזוב אותך?

יום שני, 17 בספטמבר 2012

מי שכותב בראש השנה יכתוב כל השנה

מאז גיל עשר זה יושב לי בראש. מנפלאות העולם הדתי. איזו הקבלה מפוארת, איזו סימטריה, איזה סדר הרמוני נכנס לדברים. השנה היא מגדל חלול ומה שמתרחש בנקודה הסינגולרית של הראשית מהדהד בכל החדרים ולאורך כל הימים. טקסים זה חשוב, אני יודע. אבל נראה כאילו הרבנות יודעת פחות. סדר ראש השנה אף פעם לא גרם לי להרהר על מעגלי ההשלמה של החיים ותפוח בדבש לא העלה בראשי אסוציאציות של מכשפה וילדה יפה עם פנים לבנות ושיער שחור. ועם זאת החגים תמיד היו כבדים כמו ענן מעל הראש, שזו פוזיציה טובה לתחילת המרוץ - רכון, כפוף מעל קו הזינוק, פנים חמוצות. וו פוזיציה טובה כי זה גורם לך להבין שזה לא מרוץ. וכשהגונג נשמע אתה מזדקף ומתחיל ללכת, לאט ברוחות המתגברות של חשון, ומלא באהבת סתיו יש לך סיכוי הרבה יותר טוב להפוך את השנה הזו למוצלחת. אני חושב שעברה שנה מאז שהתחלתי את הבלוג הזה. ויש משהו כמו 18 פרסומים, שזה לא רע, אחת לחודש. אם המטרה היתה למצוא את הדברים היפים בחיים שלי, אם המטרה היתה להצליח לייצר יופי מהמציאות, אם המטרה היתה לכתוב נרטיב שמח יותר, אז כנראה שבכך נכשלתי. אבל כתיבה לא יכולה לרצות לעשות רק את זה. ככה שאני בסדר עם זה. אומרים שפלוס ועוד פלוס לא יוצרים מינוס, אבל אף אחד לא חושב על צמתים - ורמזור ירוק ועוד רמזור ירוק יעשו תאונה. ככה ששני סיכומים זה קצת יותר מדי אז אני חייב להתעלם מאחד מהם, או מהשנה, או מהיומולדת. כרגע אני אתעלם מהיומולדת. בעיתון זה ימים אחרונים של דיסקו, ולכבוד החגים הם עשו גיליון של אהבה ושנאה לעיר. אז זה יוצא רק שבוע הבא, אבל לי בא להעלות את זה כבר עכשיו. קצת כמו ביצה ותרנגולת - כשאני חושב על ירושלים אני חושב על גדי, ובגלל זה כתבתי קטע איתו, או שכתבתי קטע עם גדי ועכשיו חושב עליו הרבה. בכל מקרה בית אל. והורים. וקור עצוב. ובדידות. המון יופי בירח מעל מרפסת, ואין יותר כיף מסיגריות גנובות בחושך. לעדי, תהיי איפה שתהיי, אני מצטער.

ירושלים: שונאים, סיפור אהבה.


תמונה ראשונה, אייקונית, מירושלים: רחוב ארוך, עלוות אורנים, שקט בורגני של אחר צהריים. ילד חוזר מבית ספר, אני, ומישהו (מישהי?) בחלון רחוק מתאמנת על בטהובן. כבר אז- ילדות, שמש ומגרש משחקים, כבר אז, ירושלים היא בדידות ויופי ועצבות. אהבה ושנאה. אהבה ושנאה וירושלים. היינו משפחה דתית אחת בבית הכרם, אי אז בשנות התשעים. בשבתות היינו הולכים חצי שעה כדי למצוא עוד כמונו, דתיים. אלו הפנים שהעיר הראתה לי: זרות. שונות. אחר כך עזבנו, המשפחה, אחר כך חזרתי, לא דתי יותר, לא משפחה, עדיין זר. נכנסתי לדירת שותפים. היה שם אחד, גדי, כבר לא איתנו. בן שלושים (אז, מסוחרר מהאזרחות, הגיל הזה נראה כמו אנטרטיקה), הוא היה הדבר האמיתי. חילוני, אינטלקטואל, מתמודד עם דיכאון. אני זוכר שנכנסתי פעם לחדר שלו והוא כרע שם ברך, מדיטציה עם רוברט סמית'. כמה שזה היה ירושלים. כמה שזה היה מוזר. סיפרתי עליו לחברים שלי. סיפורי גדי. חשבתי שהוא משוגע. גם היום אני חושב ככה. אז כי לא הבנתי. זה היה מוזר. היום כי אני מבין (מאוחר מדי. תמיד מאוחר מדי) שהוא ניסה לחיות. גדי ב. איש של חלומות. הוא ניסה להביא את הקיור לארץ, הוא למד טיבטית ותרגם תורות עתיקות, המציא מקלדת חדשה – כשהיה לוחץ על המקשים, שפה אחרת היתה עולה על המסך. עברית אחרת. היינו יושבים במטבח והוא היה מספר לי איך הוא חי את כל מה שאין. כמה שהיה מתעצבן מהסרטים שהייתי רואה. שקוע עד אין סוף בחיפוש מתמיד אחר אמת חמקמקה, היה שונא הסחות דעת. משוגע. מי חי בלי הסחות דעת. הזמן מסתובב הלאה. אני עברתי לדירה אחרת. גדי לעולם אחר. ירושלים גידלה רכבת. אני כבר הגעתי לאנטרטיקה. בן שלושים ותוהה מה עוד אני עושה כאן. שאלתי חברה מתנדנדת, כזו שכבר שנים מנסה לכרות את חבל הטבור שהעיר הזו כרכה סביבה, מה האהבה שנאה שלה לעיר. ענתה שהעיר כמוני. כבדה ומדכאת, מתובלת בקורטוב של אהבה. צודקת. גדי לימד אותי משהו. העיר לימדה אותי משהו. לא את החלומות, הלוואי, אבל משהו מהחיפוש, משהו מהמלחמה בהסחות הדעת. כי כאן בירושלים אין הסחות דעת. בין קיוסקים שפתוחים עשרים וארבע חמש וחצי ובתי קולנוע שסגורים בשבת, בין מזרח העיר ומערבה, בין החומות והרכבת, אתה לא יכול לצאת מהבית מבלי להתקל בקונפליקט.
יש דברים שלא משתנים. השונות אותה שונות, גם אם בדרך התהפכה: אם אז חיפשנו דתיים כמונו, היום אני הולך רחובות כדי למצוא חילונים. וכשאני מוצא אותם אני רואה אותם יושבים בבארים הקטנים שלנו, חיים את מה שאין. וברחובות אחרים, בפאבים אחרים, שחלקם נקראים בית כנסת וחלקם מסגד, חלקם נקראים איצטדיון וחלקם תאטרון, הם יושבים גם, חיים את מה שאין. שכונות שכונות בנויה ירושלים, קהילות קהילות. נסיעה בקו ארבע יכולה להראות כמו סיור אנתרופולוגי בחיים של אחרים ולפעמים זה מרגיש כאילו אין קשר בין הקטמונים ומרכז העיר. בין מאה שערים וארמון הנציב. אבל יש. לא כל מי שכאן כבד ומדכא, אבל כל מי שכאן מלא באהבה. כל מי שכאן קשור בחבל טבור, שמזין את כולנו בסודות קטנים וחמקמקים של אמת. וכשאני מטייל ברחובות, עדיין ילד מפתח, עדיין מקשיב לאותה אלמונית מתאמנת על בטהובן, אני קצת פחות תוהה מה אני עושה כאן.


יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

הרצון להבין איך הכול קשור
יכול לפרק אותך לרסיסים.

יום שני, 27 באוגוסט 2012

כרוניקה של דכאון מינורי

דיכאון מינורי:
למעשה, זה לא ממש קיים. לא?
יש כאן את כל הסתירות שרק תרצו.
כי קודם כל אתה אומר לעצמך שזה מביך. כי אם כבר דרמה וכולי.
וב' כל למי אין, בעולם של היום?

אבל אולי להסביר דיכאון:
יש לי חבר שלא מוכן לדבר על זה. אומר שכשהעצבות יורדת עליך אתה צריך לקום ולהתחיל לרוץ. כי אז הגוף מתעורר. וסרטונין נזכר שזה יום עבודה. והחיים כל כך קיימים שאין לך שום סיבה להיות שם בחדר, שחור.

צודק, מן הסתם.

פעם כתבתי את זה (בפלאפון, שרטוט מודרני):
אתה לא יכול להיות מדוכא כשאתה נמצא ליד עץ. זה מגוחך. אבל לך תגיד את זה לאדם בדיכאון.

דיכאון:
חשכה יורדת. החדר ההוא ממלחמת הכוכבים שהולך ונסגר עליך, רק שאין איתך יצור פרוותי עם רובה. יאוש מתמשך וחוסר אמונה ביכולת של המצב להשתנות. חוסר בטחון מוחלט, טוטאלי, בלתי ניתן להפיכה. ענני סערה, שמיים מתקדרים, שמש שנכבית לה לאיטה. כשהמציאות דוהה כמו תמונה ישנה. קלישאות. כשהכול הופך לקלישאות.

דיכאון:
כשאתה עושה דברים בעולם למרות שאתה יודע שזה לא יעזור. כשהתקווה הקטנה שמפעמת בכל לב ובכל עת, התקווה האנושית כל כך שהדברים יהיו יותר טובים, משאירה לך טעם כל כך מר בפה עד שאתה חייב לירוק אותה החוצה.

לך תסביר דיכאון. כשאתה בדיכאון אין לך באמת רצון להסביר דיכאון. כי אתה לא חושב שהמילים יעזרו. כי אתה לא חושב שמישהו יבין אותך. כי אתה מבין שהמצב מיואש גם ככה, וגם אם מישהו יבין מה כבר הוא יכול לעשות. כי אף אחד לא יכול לעשות שום דבר אף פעם. דיכאון זה אפילו לא להיסחף עם הדרמה של עצמך, או להיסחף ואז להיגעל על עצמך. כי דיכאון זה גביע של אשמה שמתמלא ונשפך ומתרוקן ומתמלא מחדש. אם אתה כותב על מה זה בדיכאון, אז אתה לא באמת בדיכאון. דיכאון זה אולי המחלה היחידה שיש בה גאוות יחידה. דיכאון זה כמו הרואין, התמכרות שגורמת לך לחשוב שהיא חשובה, שהיא טובה, שהיא מייחדת אותך.

אבל אולי זה לא נכון. כלומר, יש הרבה התמכרויות כאלה, וכמעט כל המחלות הן כאלה. כאב באופן כללי, עושה לנו את זה.
או יותר נכון לומר שזה אנחנו שמנסים בכוח לייחד את עצמנו. או אולי שאנחנו כל כך אופטימים, שנהפוך ונהפוך בדברים עד שנמצא בהם משהו אחד להאחז בו.

ודיכאון מינורי זה כזה רק במינורי.
רק עם אמביוולנטיות.

לא.
כל הדף הזה לא אחד גדול.
צריך להתחיל מהתחלה.

כשאתה נכנס לדיכאון אתה נכנס לבור. אתה מסתכל סביבך ואין שם שום דבר חוץ מהבור הזה. אתה לא מסוגל לראות שעוד חודש מהיום יהיה אחרת, כי זה לא נכון, לא כלפי המצב שאתה נמצא בו עכשיו. אני זוכר שבצבא היה איזה גל התאבדויות כשהיינו בצפון, והיה את החייל האתיופי ההוא שהתאבד בעמדה וחיפשנו ומישהו מצא עם מוח שפוך, ואני זוכר גם את החייל בבית לחם, גם, התאבדות, ואני זוכר שהבנתי את העניין של הייאוש מהצבא, כלומר אני יכול להבין מציאות כל כך מכאיבה עד שהדרך היחידה שפנויה בפניך היא התאבדות. מה שלא הבנתי זה למה. זה איך הם לא מבינים שיש אופציות אחרות. בטח בצבא. פשוט אל תלכו. וגם ככה תשתחררו. ההבנה שזה זמני.
וזה מה שאתה לא מבין אם אתה בחוץ.

אנחנו, בני אדם או בני תרבות, יש לנו קודים של התנהגות. כשאתה רואה אדם בוכה ברחוב אתה תסמפט אותו, ואם אתה בחור טוב אז אתה גם תיגש אליו ותשאל אותו אם הכול בסדר. אבל זה נכון רק אם הוא בוכה בשקט. בוכה בלי להציע את הבכי שלו לעולם. בן אדם שיבכה בקול יקוטלג ישר. ככל שהדרמה שלך גדולה יותר, כך אנחנו מאמינים לך פחות. ככל שאתה דורש יותר תשומת לב, כך הכאב שלך פחות, זו האקסיומה, פחות או יותר. אדם שמתאבל על אבדון, נאכל בידי הכאב ומתמודד איתו. אנחנו מעריכים את זה ומכבדים אותו. חלפו חודשיים, חלפה שנה, האדם באבל עדיין באבל, האדם נתן לאבל לבלוע אותו, האדם נכנע לפולחן הכאב, הוא לא יקבל כלום מאיתנו.
ואולי זה הגיוני. כלומר מבחינת החברה זה הגיוני.
כי זה כוחות של אנטרופיה ואתה חייב לצמצם את האנטרופיה, או לפחות לשים לה גבולות.

אבל מבחינת האדם זה לא. כי עכשיו הוא צריך אותך יותר. גם אם האדם שבוכה בקולי קולות עושה את זה בגלל שהוא צריך תשומת לב מהעולם, בגלל שהוא זקוק למגע אנושי, בגלל שהוא בודד מעבר לכל מה שהוא אי פעם שיער שאפשרי, גם אם הבכי שלו מזוייף, הרי שהוא לא באמת מזוייף. כי הצורך שלו ממשי. אבל אנחנו נברח משם כמו ממחלה (ושוב, בצדק. הרי אנטרופיה זו מחלה במובן העמוק ביותר של המילה. אנטרופיה זה הכלום הגדול מהסיפור שאינו נגמר), וככל שהוא יזדקק לנו יותר אנחנו נתרחק ממנו יותר ונמנע ממנו את העזרה שלנו.

לא מצליח ללכוד את הדימוי הזה. עוד ניסוי:

לפני כמה זמן חזרתי מהעבודה בערב. ובתחנת האוטובוס עמדו עשרות חרדים (לא עשרות, עשר) ובתוכם עוד כמה שלא. ודיברו והחיים שוקקים וכולי. והואטובוס הגיע והאנשים עולים ומתוך החבורה מתבדלת זקנה בלה שעומדת ומדברת בקול גבוה במיוחד (לא כמו אדם הרמוני. מישהי שהקול שלה ירד מהמסלול ומחפש לו נתיבים עוקפים). עד שהגיע האוטובוס היא נבלעה בתוך ההמון ועכשיו כשדלתות המכונה הגדולה בלעו לתוכם את האנשים פתאום היה אפשר להבחין בה, נמוכה, ריבועית, מיליוני קמטים ועיניים של חיה מבוהלת. ובעוד האנשים עולים ומשלמים לנהג ומברכים אחד את השני לשלום האשה עמדה שם בחוץ ודיברה עם אלוהים על דג לשבת ועל כך שהיא צריכה רק שישים שקל אבל מי יביא לה את השישים שקל האלה ואולי הנהג ישלם לה, כן, הנהג צריך לשלם לה, כי לנהג יש כל כך הרבה כסף, כולם משלמים לו הרי, אז אולי הנהג יביא לה שישים שקל. ואלוהים קדימה, זה לא שהיא מבקשת משהו מיוחד, אבל אם אתה רוצה שיהיה לה דג לשבת אז צריך לעשות את זה עכשיו, כי משהו צריך לקרות, כי אין לה כלום, אז אולי כדאי שתסדר לה משהו.
ואנחנו עולים לאוטובוס והיא שם. ואנחנו לא יודעים מה לעשות. והנהג ששומע את כינויו מטה אוזן ומנסה להבין. ואנחנו מסתכלים עליה ומנסים להבין. אולי צדקה קטנה, אולי היא רוצה נסיעה. אבל האישה לא מבקשת צדקה קטנה ובכל מקרה היא לא מבקשת את זה מאיתנו. כך שהתגובה העיקרית שלנו, של כולנו, זה להדחיק את האשה. אנחנו ממשיכים לשלם לנהג. הנהג ממשיך לחלק עודף. שתי נשים חרדיות ממשיכות להיפרד אחת מהשניה. האשה הזקנה ממשיכה לדבר עם אלוהים. אבל זה לא מעגל סגור. כי האשה, למרות שהיא לא פונה לעולם, כן פנתה לעולם. ואנחנו, העולם, מתעלמים ממנה, אז היא מדברת יותר חזק. והקול שלה מתקרב הרבה יותר ליבבה. ועדיין אפשר להבין את המילים אבל פחות. התחינה הלא כל כך אילמת שלה הפכה להיות נואשת יותר, ואנחנו, העולם, מחישים את צעדנו. רוצים שהנהג יסגור את הדלתות וניסע מכאן. אם קודם עוד היו מבטים תוהים, אם קודם כמה מאיתנו ניסו לראות איפה יש להם מקום להיכנס ולהושיט עזרה, הרי שעתה כולם עסוקים בענייניהם. עתה כולנו ממהרים להתיר את הפארסה הזו מאחורינו. וכך זה ממשיך עד שהדלתות נסגרות, והאשה הזקנה נשארת שם, הולכת וקטנה בחלון האחורי, מביטה אחרי האוטובוס בשתיקה.

העולם ומערכות היחסים המסורבלות שלו.

הפוסט הזה מנסה לעשות משהו פשוט:
להסביר מה זה דיכאון, ואז להסביר מה זה דיכאון מינורי.
אבל זה קצת כמו לסוע לחיפה כדי לסוע לתל אביב.

מתחילת הבלוג אני קורא לו כרוניקה של דיכאון מינורי. במחשבה שזה עולה. מבין השורות, מבין הפוסטים.
אבל גם זה, לסוע לחיפה כדי לסוע לתל אביב.
אז מעכשיו הדבר עצמו.
כרוניקה של דיכאון מינורי.

להסביר את הפציעה שהחיים מגרים אותה. להפריד בין היצירתיות וההתפייטות לכאב. לנסות לשים סדר במחשבה הקטועה, בחוסר החשק, בתכלית התובענית והמטומטמת.

או פשוט לתאר את הבוקר, כל בוקר. ואת הלילה השקט, כשעוד יום נפרש לעינך, מבחן שלא עמדת בו, כשלון עצלני.

בעולם תיקני לא הייתי עושה לזה פוסט. הרי זה מבולגן וחסר כיוון ולא אחיד וכולי.
רק אצבעות שרצות על המקלדת.
אבל אמרתי שאין סינון. אז אין סינון.
ואם יהיו אבנים בכליות אז נשתין כאב.

זהו.
מתחילים מחדש.



יום שני, 6 באוגוסט 2012

חשכה

ועל הקיר ההוא הפנימי של הבית שלא נשאר, היה כתוב לאור יום החדר הוא עולם.
(משפטים חסרי הקשר הם הדברים היחידים שמסוגלים לעמוד בסופה)
וגם בגלל שירד החושך. ושתקו המכשירים. והמוח נאחז בעצבות ובאובססיה.
ומצלול, השתקפות, מסגרת, שרטוט גבולות הצפיפות - במילים אחרות, שלדת החלון על הקיר
מסגרת שלא יכלה להחזיק את מבטי.

כתוב עוד מילים שמנות שכאלו.
השלך אותם אל הבאר.
אולי האלכימיה של האפלה תעשה מהם חבל.
(איזה מין דבר זה, לקרוא למשפט דבר?)