יום רביעי, 16 במאי 2012

גוגל הם חבורה של חארות

כבר כמה חודשים שגוגל מבקשים את מספר הטלפון שלי. כמו בחור חסר מודעות בפאב הם חוזרים ומבקשים בעדינות, עם טמטום של ציפור, כאילו אם הם יחזרו ויבקשו כל פעם באותה הדרך, אני בסוף אתרצה.
בעונה החמישית של הסדרה האמריקאית המגן הצטרף לקאסט השחקן פורסט וויטאקר, בתפקיד של סוכן של אי אי די, שזה חקירות פנימיות של המשטרה. בפרק שבה מציגים את דמותו הוא מציע מסטיק לאחת הדמויות, וכשזה מסרב הוא משאיר את המסטיק באוויר. רק אחרי כמה רגעים הוא מוריד את המסטיק, והוא מסביר לו שיש אנשים שלוקחים את המסטיק, וזו דרך בשבילו בשביל לבחון אם אנשים נשברים במתח.
אז אני לא לקחתי את המסטיק.
ולא הכנסתי את מספר הטלפון.
אז מה שהם עשו, התאגיד המסריח הזה שמסתכל על כולנו כאילו היינו שורה סטטיסטית, זה לשבור קצת את החוקים.
היום כשניסיתי להיכנס למייל הם אמרו שפעילות חריגה בחשבון שלי עוררה את חשדם, וצריך להחליף סיסמה. על מנת להחליף סיסמה אני צריך לאמת את החשבון שלי, ואני צריך להכניס מספר טלפון.
בני זונות.
אז הכנסתי, אבל זה לא מקובל עלי. כמו אותו בחור בפאב שלא מבין מתי הלא הוא סופי, גוגל החליטו לנקוט פעולה ולהכריח אותי להביא להם את הטלפון.
אני לא מאמין לגוגל שהם אומרים שהיתה פעילות חריגה במייל שלי.
אני לא מאמין להם כשהם אומרים שצריך להחליף את הסיסמה.
אני לא מאמין להם כשהם אומרים שהם לא יעשו שימוש מסחרי במספר הטלפון שלי, כי אם זה היה ככה, אז למה לעזאזל כל כך להתאמץ לקבל אותו?
והדבר הכי מעצבן שלא כתוב בשום מקום למה וכמה ואיך ואין לך בעצם שום אופציה אחרת. החשבון שלך בסכנה כי גוגל אומרים לך, ואתה צריך להביא את המספר כי גוגל אומרים לך. ואין לך לאיפה לכתוב, ואין לך איפה ללחוץ, ואין לך שום אופציה אחרת. אתה צריך להאמין להם אם אתה רוצה את המייל שלך חזרה, ואין להם שום בעיה שלא תאהב את זה, כי מה כבר אתה יכול לעשות.
נשבר לי הזין מהתאגידים המסריחים האלה, נשבר לי הזין מהתרבות המזויינת שלנו שמוותרת על האדם ככה, נשבר לי הזין להרגיש כמו האזרח הקטן מהספרים של פיליפ ק. דיק.
אני עוזב את ג'ימייל.
תהיו חכמים ותעשו אותו דבר.

יום שישי, 10 בפברואר 2012

רגע

לא כתבתי כאן הרבה זמן.
ועכשיו מצאתי שיר מלפני כמה זמן. זה לא אמור להיות המקום של זה, אבל לעזאזל, למה לא.
אז הנה הוא. קוראים לו רגע.


סוף סוף

שתיים בלילה

בבית הזה

הקטן

יושב מול המחשב בתוך שקט אלקטרוני

מזגן קטן, מקרר חרישי

מכונית חולפת בכביש רחוק.


יש לי את אותו כאב ראש עמום שתמיד מופיע בשעות האלה.

על המקלדת המוארת בניאון הכחלחל של אפל

האצבעות שלי נראות כמו גורים קטנים, נצמדים לעטינים של האם הרובצת. הביישנות הזאת, הרעב.

והריח העצוב של הסיגריות שעולה מהמאפרה.


זה עולם שלם. לכתוב בלילה. לכתוב.

החום אומר לי לא. הלילה לא אומר לי כלום.

והקולות? חסומים.

אני לא שייך לכאן. בגדתי זה מכבר.

סיממתי את עצמי במשחקי מחשב ותוכניות טלוויזיה.

לכתוב?

לא היום.

לא מחר.


הדרך לדמשק מלאה במקווים.

ואתה אפילו לא מבין את משמעות הביטוי.


קח מברשת וצבע אדום.

תקע מסמר בלוח עץ

ורשום:

להשתיק את כל הקולות שלך

זה לא אותו דבר כמו

להילחם בשנאה העצמית.


אז תשאר כאן עוד רגע.

תחזיק את האומץ הזה

עש לילה חגבי שתכף פורש כנפיים מתפוררות,

ותאר אותו, תאר את הרגע, תאר את הלילה, תאר את האומץ.


גם ככה לא תהיה כאן מחר.


הרגע הוא רעידת אדמה בתוך הפצעים שלך. התרחבות מתמדת של לוחות הכאב. התהום של כלי הדם וצלצול הענבר שמגיע אחריו.

הרגע הוא העיניים שלא בורחות, היד שנשארת, הפשטות של שקית החלב הקרועה.

הרגע הוא רק רגע.

הוא תמיד חולף.

והלילה?

אולי פסגה כלשהיא, אולי מנזר.

סביר יותר להניח שכלום, אבל גם כלום זה משהו.

והאומץ.

האומץ לעמוד כאן, עכשיו. האומץ להבין.


אפילו את הבריחה.

יום שני, 5 בדצמבר 2011

איך הישראליות הרסה לי את היום בהנד עפעף או משחק שאתה קובע בו את החוקים הוא משחק מעאפן

אתמול בבוקר נסעתי להלוויה. זה לא היה באמת בבוקר, כי זה קשה לקום בבוקר להלוויה, אבל אחרי שקמתי ובהיתי כמה זמן באוויר הצלחתי לתלוש את עצמי מהכסא ולקום ולצאת. מי שמת שהיה אמא של חבר ותיק מהצבא. היא מתה מסרטן, ואני התוודעתי על כך דרך הודעת SMS תמציתית בערב שלפני. מכיוון שהורי שלי אף הם התוודעו למחלה הזו בשנה האחרונה, היה משהו מצמית בהודעה הזו, שקיבלתי במהלך נסיעה באוטובוס מוגן ואטום חלונות חזרה מבית הורי. אני מספר את כל זה רק כדי להקדים ולומר שאוקי, לא הרגשתי הכי טוב עם העולם. למעשה הרגשתי חרא עם העולם. וכשיצאתי החוצה אליו, זה היה אחרי שעתיים של מאבק איתו, אחרי שעתיים של ניסיון לומר לעצמי שאוקי, זה מה שקורה עכשיו, ואתה פשוט צריך לקום ולעשות את זה, כלומר, לצאת מהבית ולנסוע להלוויה.
אבל, זו לא היתה יציאה אלימה. כלומר, המאבק הוביל אותי למקום שאולי מצמצם מעט את העולם, אבל לא אונס אותו לשום דבר, ולא שונא אותו.
טוב, במקום לנסות ולהסביר את זה, אני אתאר.
בתחנה המרכזית, הלכתי להוציא כסף. עמדתי בתור לכספומט וחיכיתי. אתם מכירים את הכספומט שם? זה חדר אחד של בנק הפועלים שיש בו שני כספומטים ועוד מכשיר אחד של מידע. כשהגעתי כל המכשירים היו מאוישים אך לא המתין אף אחד אחר. אז חיכיתי מאחורי הקו הדמיוני שבעיני כיבד את הפרטיות של שלושתם. ואז הגיעה בחורה, ופשוט נעמדה מאחורי אחד הכספומטים. עכשיו, אף פעם לא הבנתי את העניין הזה עם הכספומטים ושני התורות הנפרדים. אולי זה קשור לסף ההתמכרות הגבוה של הישראלים, ההימור הזה, איפה יהיה יותר מהר, אבל אתמול זה עיצבן אותי. לא יודע אם עיצבן אותי. אבל אתמול זה היה נראה לי מאוד לא בסדר. אז אמרתי לה. סליחה, התור זה לשני הכספומטים. והקול שלי יצא מאוד מעובה, אני חושב שזה היה המשפט הראשון שהוצאתי מהפה באותו יום, ואני משער שהמבט שלי היה ברובו עדיין מופנה פנימה. מה שקרה זה שהיא הסתובבה בבהלה וחזרה אחורה, ונעמדה מאחורי. לפעמים, ואפילו בדרך כלל, אני מרגיש מאוד מבסוט מעצמי כשדבר כזה קורה. זה ילדותי, נכון, אבל יש משהו נחמד בלהיות מסוגל לדבר כשמשהו שלא מוצא חן בעיניך קורה וכשזה משתנה בעקבות העובדה שדיברת זה אפילו יותר נחמד.
אבל אתמול לא הרגשתי שום דבר בעקבות זה. כלומר, ככה זה היה אמור להיות. ולזה אני מתכוון כשאני אומר לצמצם את העולם. אתמול הכבידו עלי די הרבה דברים. העולם היה קרוב מאוד ליותר מדי. אז צמצמתי את החיכוך שלי איתו למינימום. וכשאני אומר חיכוך אני מתכוון לסף הרגישות שלי. התכוננתי להיות לא מושפע ממנו.
אבל כמובן שזה לא אפשרי. כלומר, לא בארץ. כשהייתי באירופה זה היה הכי קל בעולם. אם אתה לא רוצה לבוא במגע עם העולם אתה פשוט שם אוזניות וזהו, אף אחד לא יפנה אליך, אף אחד לא יטריד אותך, במדרגות הנעות כולם יעמדו בצד ימין, ואת כל הכרטיסים שלך תוכל לקנות ממכונות. בארץ, המצב שונה. איכשהוא, מישהוא תמיד יפלוש לך למרחב הפרטי.
כך שהייתי חשוף אל העולם. אל כמו שאתה עייף מאוד ואתה עם ילד ואתה חסר סבלנות אליו, הגבולות הופכים להיות מאוד ברורים. וברגעים האלו, הילד יודע לזהות את זה ולא לחצות את הגבולות האלה, שבדרך כלל נותרים מטושטשים.
זה בגדול מה שהיה שם. העולם חצה את הגבולות, ואם בדרך כלל אני מקבל את חציית הגבולות הזו באכזבה שקטה, אתמול זה עיצבן אותי. עיצבן אותי שהעולם הוא מקום כזה, שישראל היא מקום כזה, שאנשים תמיד מנסים לגנוב משהו, ולא מסוגלים להיות שניה אחת בשקט, לא מסוגלים להאמין שהדברים קורים בגלל שהם קורים ויכול להיות שמגיע להם משהו.
אז כעסתי על העולם ואמרתי לבחורה הזאת את זה, והבחורה הזאת הפכה להיות העולם, והיא התביישה בכל הדברים האלו שאמרתי. אז היא חזרה אחורה, אמרה סליחה מבוייש, כמו מישהו שלא שילם לאוטובוס ונתפס על ידי פקח, ואז חזרה לתור מאחורי. ואחר כך אמרה למישהו אחר שהתור הוא לשני המכשירים.

הרגשתי קצת לא בסדר עם זה שהפכתי אותה לעולם, אבל לא יותר מדי לא בסדר, והיא די הסתדרה עם זה, זה נראה.

זה היה הסיפור הראשון.
וזה היה נחמד. אלבל זה גם היה קצת מדכא. זה היה נחמד בגלל שאני קבעתי את החוקים לעולם. והעולם עוד פעם הראה שהוא בעצם חתיכת נמושה. במילים אחרות, הוא הראה לי ואישרר בפני את תקיפות המתודה האמריקאית. אבל אני לא אוהב את המתודה האמריקאית. כלומר, אני לא רוצה לקבוע את החוקים. או יותר נכון אני לא רוצה להצטרך לקבוע את החוקים בכל פעם שאני יוצא אל הרחוב. זה היה מדכא בגלל שמידת ההתאמה שלך לחברה שבה אתה חי למעשה נמדדת בזה - מהו גודל הקרקע השווה ביניכם. כמה אקסיומות יש ביניכם, כמה ברירות מחדל. ואם בכל פעם שאני יוצא לרחוב (אני משער שיהיה נכון יותר לומר אל המרחב הציבורי) אני מרגיש שאני צריך לקבוע מחדש את החוקים של המרחב, כנראה שאין ביני ובין החברה שאני חי בה יותר מדי בין השווה.

והסיפור השני בא להראות לי את זה ביתר תקיפות.
כי אז עליתי לקומה השניה וניגשתי למודיעין ורציתי לדעת איך אני מגיע לישוב שאליו רציתי להגיע. הישוב היה אחד מהישובים באזור ביל"ו, לא ישוב מוכר כל כך, והבחור במודיעין לא הכיר אותו. אבל בוא נתחיל כבר בזה - הוא עמד. הוא לא ישב, הוא עמד, מתנדנד מרגל לרגל, לוגם מכוס מים חמים (אף פעם לא הבנתי את האנשים ששותים מים חמים. זה תמיד נראה כל כך סתום, כל כך בנאלי), מביט החוצה, לא אל האדם המתקרב (היה מישהו לפני) אלא אל נקודה ערטילאית בחלל, רחוקה יותר. עכשיו, בהתחלה עוד ניסיתי ללמד עליו זכות. הוא כנראה היה אחראי תא או משהו, אז הוא שידר יעילות ומולטי טאסקינג. חשבתי שהוא עומד בגלל שהגברת בתא לידו ביקשה ממנו עזרה בלהדפיס או משהו כזה. אבל טעיתי. כי הוא המשיך לעמוד, בלי שום סיבה נראית לעין גם כשאני ניגשתי אליו ושאלתי אותו להוראות. והוא לא ידע איפה המקום שאני אומר, והוא עשה פרצוף שמראה את זה, שהוא לא יודע. אז הוא עשה חצי בדיקה במחשב, ומשזו לא הניבה תוצאות נידבתי שקראתי באתר שאני אמור לנסוע לצומת בילו ומשם לקחת אוטובוס. אז הוא הזדקף, אמר לי את הרציף ממנו אני אמור לקחת את האוטובוס אל צומת ביל"ו וחזר להרקיד את עצמו מעל כפות רגליו ואת מבטו בין שלטי האוטובוסים בתחנה. כלומר, חזר לנסות ולהראות עסוק וחשוב.
זה עיצבן אותי. זה כל כך עיצבן אותי.
אמרתי לו בערך. כלומר, מה שרציתי לומר לו זה תקשיב לי טוב ערס מטומטם, משלמים לך כסף כדי לשבת ולעזור ללקוחות, אז תושיב את התחת שלך על הכסא ותסתכל במחשב ותגיד לי איך אני נוסע ותדפיס לי דף. אז את זה לא אמרתי לו.
אבל כן אמרתי לו שיסתכל במחשב ויגיד לי.
אז הוא עשה את זה, אבל הוא כתב את שם המושב לא נכון, שלוש פעמים, ככה שלקח זמן עד שהוא מצא את הישוב ואמר לי את מספר הקו. אמר ולא הדפיס. ולא אמר כלום על לו"ז. וכל הזמן הזה לא הסתכל לי בעיניים.

עכשיו נכון, הייתי יכול באמת לדרוש שירות יותר טוב. ולכן במידה לפחות שווה אליו, אני אשם ברמת השירות שקיבלתי, ברמת היחס שהייתי מוכן לקבל. אבל הנה זה שוב מופיע, אותו פער.
אתם מבינים עד כמה זה מעוות?
אתם מבינים שכל בחורה כמו ההיא מלמטה נניח, מתא הכספומטים, כל בחורה כזו מתנהגת ככה בגלל שהמרחב הציבורי שלנו מתנהג כמו האיש בתא המודיעין של אגד?
הוא עומד ומתנדנד ומתנהג כאילו יש לו מיליון ואחד אלף דברים על הראש ואילו אתה זה הדבר המיליון ושתיים. כלומר אתה הדבר הכי לא חשוב שקיים עכשיו, כלומר השאלה שלך היא טיפשית מרוב שאתה לא מבין עד כמה היא לא חשובה. אבל אם אתה חייב לשאול אז תשאל, אבל אני יענה לך רק את המינימום. ותגיד תודה שאני בכלל עונה לך.
ואיך אתה אמור להילחם בזה?
כי שוב, אני לא חושב שזה מקרה פרטני.
אני חושב שכל פעם שמתרחש מפגש בין מנגנון בירוקרטי לאדם הפשוט זו התחושה השוררת בסופו של דבר באדם הפשוט.
בגלל שזה בדרך כלל הגישה השוררת אצל האנשים שעובדים במנגנונים האלו - שהגוף הגדול לנצח יהיה חזק יותר מהאדם הגדול וחשוב יותר. ככה זה בביטוח לאומי, ככה זה בעירייה, ככה זה בהוט וככה זה בגיחון וככה זה בחברת החשמל.
וזה כל כך מתסכל. אתם מבינים שאנחנו במאה העשרים ואחת? איך יכול להיות שבזמן כל כך מתקדם מדינה כמו שלנו עדיין לא מצליחה להפנים את החשיבות של תחושת הלקוח? איך יכול להיות שאגד יוצאים בקמפיין שאכפת להם אבל עדיין יתנו לאנשים להידחס כמו סרדינים באוטובוסים מבלי לתגבר את הקו ומבלי לחשוב בכלל על ויתור תשלום לאנשים שעומדים או לאנשים שממתינים לאוטובוסים שמאחרים?
ואני לא מדבר על תרבות שירות לקוחות. עבדתי גם בפיצוציה וגם בספריית וידאו ובשני המקומות היו לי לקוחות מעצבנים ובשני המקומות תמכתי לחלוטין בגישה שאומרת שאם הלקוח מעצבן אותך אתה בהחלט רשאי להתעצבן.
אני מדבר על תחושת זלזול באזרח שהמדינה משרישה ומקיימת בכל מוסדותיה. ההבנה המונופוליסטית, למעשה, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת".

וכל זה רק בגלל שהאיש הזה לא הסתכל עלי.

ומה אתה עושה מול זה?
לגמרי רציתי ללכת ולבקש ממישהו לפטר אותו. אבל מה זה יעזור? מעבר לעובדה שהבחור לא באמת אשם, שהוא קורבן של מערכת שמעריצה כוחניות, שהוא מתנהג בדרך שהבוס שלו התנהג ושהוא רק מנסה אף הוא לשרוד. אני באמת חושב שאנשים כאלה לא צריכים לעבוד בשירות לקוחות, יותר מזה, שאנשים כאלה הם מפגע רע שעושים נזק בל ישוער לחברה שלנו ולהרגשת הערך של כל אחד מאיתנו, אבל גם אם יפטרו אותו, מה שלא יקרה, גם אם יפטרו אותו, מה הלאה?

וזה הדבר השלישי ברשימה הזו והאחרון - היאוש.
אז כן, זה קשור גם לסרטן ולהלוויה ולהורים שלי וכולי. אבל היאוש, לא מהמוות, מהחיים, מהחיים כאן. כי מול הבחור בתא המודיעין כבר לא דיברתי, כבר לא נלחמתי על פיסת המציאות שלי. ולא כי הוא היה גבר והיא היתה אישה ולא כי לא הייתי משוכנע בצדקת המציאות שלי ובתקיפות החוקים שלי. אלא כי למה? אתה נלחם פעם אחת, אבל אתה עדיין מוקף בזה. ולא משנה כמה תנצח, אתה עדיין מוקף בזה. ולא משנה כמה תילחם, אף פעם לא יהיה לך מספיק כוח.
ואתם מבינים את האבסורד? כי התחושה הזו, היא התולדה הישירה של הזלזול של המערכת. זה מה שהוט משדר לנו כשהוא נותן לנו להמתין חמישה ימים. זה מה שחברת החשמל אומרת לנו כשהיא מעריכה את חשבון החשמל שלנו בסכום גבוה מדי כי אין לה מספיק כוח אדם כדי לבדוק כמה אנחנו צרכנו. זה מה שביטוח לאומי עושה כשהוא אומר לך שאתה חייב כסף ועכשיו לך ותוכיח שאתה לא. זה מה שאומרים לנו עם החוקים האלה בכנסת.
מי אתה? מה אתה מסוגל כבר לעשות?
וזה מה שההורים שלנו אומרים לנו מגיל אפס, לא? אל תהיה דון קישוט.
ותחשבו שההורים שלהם, רק דור אחד אחורה אלו אנשים שקמו ונטשו הכול ובאו והגשימו רעיון (ואני לגמרי לא נכנס עכשיו לדיון על ציונות. רק העובדה שהם עשו את זה.). איך בדיוק ואיפה היה המעבר מזה, מחלוציות, מאידאליזם, ליאוש כל כך רופס ורחב? ולא, מלחמת העולם השניה היא לגמרי לא תשובה וגם לא יום כיפור. הרס הרומנטיקה היה אמור להוביל לאידאליזם אינדיבידואלי, סטייל סטיב ג'ובס. לא למיינסטרים דורסני שמנסה למעוך את השאיפות של האדם על מנת שייכנס למכונה.
לא למערכת שבנויה על סדרה של השפלות כל כך קטנות עד שאתה בקושי שם לב שאתה מושפל.

והתפיסה הזו היא הסרטן. והתפיסה הזו מזינה את עצמה. כי אם אין לנו כוח לשנות את המציאות, ואם זה לא משנה המאבק שלנו, ואם בעצם החוקים נכתבים על ידי האנשים החזקים ביותר, אז למה לעזאזל שאני יציית לחוקים של עצמי? למה שאני ארצה להיות בן אדם הרמוני? למה שאני אאמין שדברים קורים בגלל שהם קורים ושלמעשה יש דברים שמגיעים לי?

אח, שיט.
ישראל 2011 היא מקום מייאש.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

בית ריק, תגובה ריקה

תמיד חשבתי שהימים הנוראים צריכים להיות הימים שאחרי יום כיפור, ולא אלו שלפניו. אני, כל שנה מגיע לימים האלה באותו מצב - בגלל חילופי העונות אני תמיד חולה, ובגלל חילופי השנים אני תמיד מיואש. אתם מכירים את תחושת החידוש והאופטימיות הנהדרת הזו שיש בתחילת השנה? אפילו כשאתה לא באמת אופטימי, אלא רק שאתה אומר לעצמך השנה זה הולך להיות שונה, השנה אני באמת אצליח להיות מאושר. הימים הנוראים שמגיעים אחרי יום כיפור הם כמו הרגע שמגיע אחרי שאתה מצחצח שיניים. מעין אוקי ו חסר סבלנות, אוקי ו נרגן שנזרק בשקט לחלל החדר.
ֿ
ככה היה עם הבלוג הזה, פחות או יותר.
הייתי בהופעה ההיא, הרגשתי חי מעט יותר, חשבתי שאתה חייב לצאת מהבית ולראות דברים שאנשים עושים כדי להרגיש לא לבד. האמנתי שאם אני אכתוב על זה, זה יקיף אותי. זה יהיה קיים.
אני עדיין מאמין בכל הדברים האלה, זה עדיין נכון, אבל הבעיה היא שלא כל כך מצאתי איך ללכת. לא באמת היו לי כוחות. כלומר, אני בטוח שיש והיו כל מיני אירועים מעניינים, אבל שום דבר לא נראה לי מושך מספיק בשביל לצאת מהבית.
ולכן כשידידה סיפרה לי על בית ריק חשבתי שזה יהיה נהדר. אני סיפרתי לה על הבלוג והיא מצדה אמרה שהיא תכריח אותי להגיע ותמנע ממני אפשרות להבריז.
ואז הגיע היום המיוחל, אתמול בערב, וסוג של הברזתי.
אז למה הברזתי? האם זה היאוש? לא יודע. לא נראה לי. ומצד שני, כן, קצת כן.
כאילו, קודם כל, לא באמת הברזתי. סיימתי אתמול את העבודה בשבע, הלכתי להחזיר סרט לאוזן ואז כבר הייתי מרחק של חמש דקות משם, אז זה היה דבילי להבריז.
אז הלכתי. אבל אחרי עשר דקות במקום פרשתי.

ולכן תכננתי לא לכתוב על זה. כי אני לא בטוח למה פרשתי אחרי עשר דקות. ואם הסיבה שאני חושד בה נכונה אז היא לא ממש נחמדה, ולכתוב ביקורת לא נחמדה על דבר שהיה בסך הכול מאוד נחמד, ובטח אחרי שלא באמת ראיתי שום דבר מהתערוכות ולא הקשבתי לכלום מההופעות, זה לא הוגן.

אבל אני כן רוצה לכתוב משהו על זה בכל זאת, כי היום אני פותח את העיתונים האינטרנטים ואין כלום כל זה. והגעתי לשם אתמול והיו שם מאתים או שלוש מאות אנשים. והיתה שם אומנות. והיו שם הופעות. והיה שם סטייל בכמות שאין בתשעים אחוז מהארועים של תל אביב ביחד, וזה היה עוד דגלון קטן במפת הטריטוריות הכבושות של נו קואסט, החבורה הנהדרת הזו שמחזיקה את ירושלים בחיים. זה היה ראוי לסיקור. ואין סיקור. וזה מעצבן אותי.

אבל מה אני יכול לכתוב? הרגשתי שם מיותר. זה נראה לי היה הדבר העיקרי. כשצעדתי חזרה הביתה עברתי ליד הגולינדו לשעבר, האליס היום. (אני לא מבין את השינוי הזה. הגולינדו זה אחלה שם) וישבה שם בחורה שהיתה מגיעה בעבר לפילבוקס, ושם למדתי שהיא לומדת בבצלאל. ואיך לומר את זה בדיוק - היא בן אדם שמאוד חשוב לו להיות קול. להיות מגניב ולהיות במקום הנכון. והיא מחצינה את זה בדרך מעט וולגרית. קשה קצת לדבר על הדברים האלה. כאילו, איך אתה מעביר רשמים חיצוניים שהם לא באמת חיצוניים? איך אתה מסביר על האופי הפנימי של אדם שאתה מכיר רק בצורה חיצונית?
ובכל זאת. תווי פנים רחבים, בריחת אישונים, והפער הזה בין הגפיים והגוף - היא תמיד דיברה עם תנועות ידיים רחבות, כאילו אומרת אני כאן, ואני מתכוונת למה שאני אומרת, אבל הגוף שלה תמיד רצה לברוח. אפשר גם לומר שחוסר הבטחון הכריע אותה, וזו היתה צורת ההתמודדות שלה - להיכנס לחדר המגניב.

ואז, אתמול, כשראיתי אותה יושבת בשולחן (אני חייב לומר שכל זה, כל מה שכתבתי כאן הרגע, כל זה בדיעבד. לא באמת זכרתי מי היא הבחורה הזו ומאיפה אני מכיר אותה. אבל כן זכרתי שהיא מישהו שרוצה להיות בחדר המגניב), רציתי לתפוס אותה ולהגיד לה הי, סוויטהרט, החדר המגניב זה לא כאן. החדר המגניב זה שם, באחד העם אחד, וכל האנשים המגניבים נמצאים שם, ואם את נמצאת כאן אז את לא מגניבה, ותפסיקי לשבת כאן ולנסות להיראות מגניבה כי זה נורא עצוב.

וזה באמת עצוב, אני משער. אבל זה היה לי יותר קל להיות עצוב בשביל הבחורה הזו, למרות שלא באמת הייתי עצוב, יותר מתנשא, אבל עדיין, עכשיו, יותר קל לי להיות עצוב בשביל הבחורה הזו מאשר בשביל החבורה השלמה שהתאספה בבית המלון הנטוש.

כי באיזה שהוא מקום, כל האנשים שהיו שם אתמול חשבו שיש חדר מגניב, והם נמצאים בתוכו.
וזה מעאפן. כי אין חדר מגניב.

זה מה שאני חושד שהיתה הסיבה שהלכתי כעבור עשר דקות.
ואני יודע שאני מעצבן. כי זו התחושה שלי. ואני, כמעט אף פעם איני מצליח להתנער מהתחושה הזו שאני נמצא מחוץ לחדר המגניב. לא משנה כמה שזה מטומטם. וזו הסיבה שאני לא מחבב את הבחורה מהגולינדו, וזו הסיבה שקשה לי עם תל אביב, אני משער, באורח כוללני.

אני יודע שאין חדר מגניב. אני יודע שרוב האנשים, או לפחות חלקם של האנשים שהציגו ופעלו שם אתמול בערב היו אנשים כנים שפעלו ממקום של אמת.
ועדיין, התחושה המעיקה הזו מתגנבת פנימה ומלחששת לי לעזוב.

או שזו רק היתה השפעת. מי יודע.


יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

חנוך דאום, אתה אידיוט.

לפני כמה שנים, כשעבדתי בוידאון, הייתי בעבודה יום שישי אחד ושעת הנעילה התקרבה. יום שישי הוא יום די לחוץ בספריות וידאו, והלחץ הולך ומתגבר ככל שמתקרבים לשעת הסגירה, ובאותו היום נשארתי לבד בשעה האחרונה, כי מי שעבדה איתי באותו יום היתה דתיה והלכה הביתה כדי להתארגן לשבת. וככה הגעתי לארבע, שעת הסגירה, מת ללכת הביתה, ממתין בקוצר רוח לאחרון הלקוחות שיעזוב כבר (אתה יכול להכריז בנימוס על שעת הסגירה, אבל אתה לא ממש יכול לצעוק עליהם הי, חארות, לכו הביתה כבר). ואז, כמה דקות אחרי ארבע, נכנס אל החנות בחור דתי. (ואני באמת לא חושב שזו דעה קדומה העניין הזה - הוא היה דתי בצורה מופגנת, כמעט ברסלבי, וההתנהגות שלו היתה דתית במופגנת. כלומר, למראה החיצוני שלו היו השלכות מעשיות על ההתנהגות שלו) אמרתי לו הי, חבר, אנחנו סגורים. והוא אמר לי שזה בסדר. רק שניה אחת. התעקשתי ואמרתי לו לא. אנחנו סגורים, תצא החוצה בבקשה. והוא חייך, הרגיע אותי אותי במבטו (אתם מכירים את המבט הסחבקי הזה, הטיפשי הזה, המעצבן הזה? כיווץ גבות, חיוך שפתיים, מעין “אני שולט במצב” כשאין שום מצב?) ואמר הכל בסדר, אח שלי, שניה אחת, אני לוקח סרט. והעניין הבאמת מעצבן היה שבזמן שהוא אומר את כל הדברים האלה, שהיו מן הסתם מאוד לא מקובלים עלי, הוא נכנס פנימה אל תוך החנות והגיע כבר, בזמן שאני מדבר איתו ומבקש ממנו לצאת מהחנות, אל מדור הסרטים החדשים. עכשיו, יש אפשרות קיימת שאם הוא היה נעצר ומבקש ממני להיכנס הייתי נותן לו. לא בגלל שיש לי לב טוב וסביר להניח שהייתי מתעצבן גם כך, אבל הייתי נשבר ומוותר. בסופו של דבר, מה זה משנה בעצם, עוד שניה אחת? אבל הוא לא עשה. הוא פשוט נכנס. ביטל לחלוטין את מה שאני אומר, קורא לי אח שלו, וכך הופך את הקרבה לכאורה שלנו לנשק, ומציב עובדות בשטח. כי הוא עיצבן אותי מאוד. והמשכתי לבקש ממנו לצאת מהחנות. והוא פשוט לקח סרט מהסרטים החדשים והגיע אל הדלפק. ושם כבר היתה המציאות. הנה הוא, מולי, כשיש עוד לקוחות אחרים שעוד מחפשים סרט, שום נזק לא נגרם למעשה, והנה, הוא יוצא.

לא הבאתי לו את הסרט. אמרתי לו שהוא לא מקבל סרט ושהוא חצוף. הייתי עצבני כל כך. אני משער שעם הבוס שלי היה שומע על הדבר הזה הוא היה מפטר אותי או לפחות נוזף בי, אבל באותו רגע הייתי כל כך כעוס שהבחור החייכן והדביל נבהל (אישונים מתרחבים, רתיעה גופנית אינסטקטיבית וחיוך קפוא. אני משער שבגוף שלי התחבאה אלימות) הניח את הסרט על הדלפק, ביקש סליחה ויצא.

(כל השבת אני הרגשתי חרא על הסיפור הזה מן הסתם, הרגשתי כמו עבד כי ימלוך, כמו נהג אגד שמנצל את הכוח הפעוט שהפקידו בידיו כדי להתעמר באנשים (- שזה דרך אגב השחיתות הכי גדולה שהכיבוש והשירות הצבאי מותיר בנפשות הלוחמים- נובורישיות) במוצאי שבת הוא היה ראשון להגיע אל החנות והוא ביקש ממני סליחה ואני ביקשתי ממנו סליחה והכול הגיע אל מקומו בשלום.)


מי שטובע באקטואליה מאבד את השירה.

אני יודע את זה. אני יודע את זה בצורה מעשית, ממשית, מניסיוני האישי. כי עם כל הכבוד לריאליטי, פורנו, תחרויות ספורט או משחקי מחשב, אקטואליה היא הסחת הדעת הגדולה ביותר. אקואליה היא המסך שמכסה את המציאות ואם היה דבר אחד שהייתי רוצה לשנות בחיי היה זה זה.

אבל עדיין, עם כל הידיעה, אקטואליה זה כלי רב כוח ואתה פותח עיתון ונסחף. ועכשיו פתחתי עיתון ונסחפתי אל חנוך דאום, שכותב דף שלם על ה”דחף האובססיבי של השמאל להגיע להסכם”.

עכשיו, זה מצחיק, כן? אפשר לכתוב את זה מצחיק. כי זה מטומטם, ומגוחך לחלוטין.

כמו שאפשר לספר את הסיפור על הבחור הדתי מאותו יום שישי בוידאון בצורה מצחיקה.

והלוואי שהייתי יכול לצחוק על זה. אבל יותר משזה מצחיק אותי זה מעצבן אותי. מתנחלים, מתנחלים מעצבנים אותי. בגלל בשקר הזה. בגלל היהיה בסדר הזה. בגלל הקביעת עובדות בשטח בזמן שכל העולם הולך לעזאזל. בגלל ה”אחי” המזדיין הזה, שהם משתמשים בו כנשק נגדך, כלאסו שהם משליכים עליך ואתה לא יכול שלא להסתבך בו.


כי מתנחלים חיים בשקר. שקר מוחלט. כי הפער העצום בין הערכים הם מייצגים לבין תנאי המציאות האובייקטיבית שהם חיים בהם מכריח אותם להסכין עם השקר ולא לראות אותו בכלל.

אני גדלתי בהתנחלות. ואז יצאתי משם. לימים, כשהבאתי את חברתי הראשונה אל בית הורי ועשינו את הטיול הסנטימנטלי במחוזות ילדותי היא נחרדה ושאלה אותי איך התמודדתי עם תחושת המלחמה התמידית ששורה בישוב. לא הבנתי על מה היא מדברת. בשבילי, הישוב היה מקום פסטורלי, קצת מחניק אומנם, אבל מסיבות קהילתיות, ולא פוליטיות. כשהיא אמרה שהאיום שורר בכל לא הבנתי על מה היא מדברת. ואת השיחה הזו אנחנו מנהלים מול מטווח, כן? כי ליד בית הספר יש מטווח, שהחיילים שנמצאים בבסיס שדרכו אתה נכנס לישוב מתאמנים בו. אבל בתור ילד, אתה פשוט מתרגל לקולות הנפץ ולהאמרים שנוסעים בישוב בדרכם למכולת או למארב בשולי הישוב. ואתה מתרגל לרמה שאתה לא רואה אותם. או רואה אותם כאטרקציה, כחיילים שאתה מביא להם אוכל כדי בחגים כדי להרגיש מגונן ואוהב. אבל הפחד והחרדה והאלימות שיש בחיים בתוך מחנה צבאי פעיל לא עולות אף פעם על פני השטח.


חנוך דאום אידיוט. תמיד סלדתי ממנו. אבל זה העניין - הוא אידיוט בתחומי האקטואליה, ואני די בטוח שמישור האישי הוא לא. ואני לא אומר את זה בגלל שאני לא מסכים עם הדעות שלו. באמת שלא. זה לא קשור לעובדה הזו בכלל. אבל אתה לא יכול לשבת על אדמה כבושה, להיות בטוח שהמואזין מופעל בחגים כדי לעצבן אותך ולהרוס לך את אווירת החג, להעסיק פועלים ערביים בתנאי עבדות, ולקרוא כל יום, שלוש פעמים ביום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה, מבלי להיות אידיוט.


לפני כמה זמן ניהלתי ויכוח תאולוגי על מוסר עם בחור דתי ומתנחל שלומד במקום עבודתי. לא הייתי צריך להיכנס לויכוח הזה, בגלל שהויכוחים האלו מאבדים מהר מאוד את המקור הרעיוני שלהם ומה שהופך להיות עיקר בהם זה הניצחון (כשאתה מתווכח על הדעות האישיות שלך יותר חשוב לך לנצח בויכוח מאשר להציג את הדעות העיקריות שלך. או ככה לפחות אני מתנהג, וכן, אני יודע שזה לא משהו). אבל ניסיתי אז להסביר לו שפסיכופטים זה אנשים שיש אצלם פער בין תפיסת המציאות לבין תפיסת העצמי. והפער הזה יוצר מרווח מוסרי ענקי שחייב להתמלא בפעולות. במובן הזה הנאצים היו חייבים להשמיד שישה מיליון יהודים כדי להצדיק את דרך הקיום שלהם. כי ברגע שהסטיה מתחילה היא חייבת להתרחב. כי כל מעשה שאתה עושה מכריח אותך לכלול אותו בתוך השדה התיאורטי, לתת הצדקה לפעולות שלך, וההצדקה הזו מחייבת מעשה קיצוני יותר, נחרץ יותר וכן הלאה.


והפער הזה קיים אצל המתנחלים. ואני לא אומר שהם נאצים. רחוק מזה. אבל השקר הזה שנמצא עמוק בתוך החברה שלהם מחלחל עמוק עמוק, ומכיוון שהוא גם קיים ברמה רחבה יותר בישראל (להגיד פנינו לשלום באו”ם ולאשר בנייה בגילה באותו יום, להיכנס למשא ומתן עדין ולהרחיב עוד מאחז, לקרוא לצבא מוסרי, לתקצב התנחליות ולעודד עודם להרחיב את ההתישבות רק כדי לפנות אותם מגוש קטיף. לא חסרות דוגמאות) השקר הופך להיות פני החברה.


איזו מין טענה זו כלפי השמאל - אתם אובססיבים ברצון שלכם לשלום? הוא אומר ככה - “מדוע לא להסתפק בבטחון שיש לאזרחי ישראל, במצב הכלכלי המשופר, ביחסים הטובים עם אמריקה, ברפורמות בחינוך ובתחבורה ופשוט להמתין?”

וכאן השקר הופך מסוכן. כי הוא כותב אותו כמציאות. כי הוא לא רואה את הדברים הרעים, את העיוות המהותי שעומד בבסיס המצב - את האלימות של החברה, את החרדתיות של הקיום כאן, את התפיסה שעומדת בבסיס החברה הישאלית - אנחנו כאן רק לעוד רגע, אנחנו עכשיו רק שורדים. ואת שנאת הזר, שהופכת כל אחר לרוצח מתועב בפוטנציה, ואת הפחד, הפחד המטונף שנצמד לנשמותינו.

הכפירה הראשונה שלי בדרכם של הורי היתה לנסוע עם חלון פתוח בעוקף רמאללה. וכמה שאני גאה בה.

ועוד לא דיברתי על הדברים בפועל שרעים כאן ואני גם לא הולך לדבר עליהם, כי אחרי הכול, הבטחתי שהבלוג הזה יהיה מקום לדברים שאני אוהב, ולא לכל הרע.


אנחנו יום אחרי הכיפורים. אז חנוך דאום, אני אבקש ממך סליחה עוד שנה.

אתה אידיוט.

יום שני, 26 בספטמבר 2011

אינדי אינדיאני. חלק ראשון.

tony wilson: I would describe it as history.

producer: history? how can it be history? there was only 42 people in the gig

wilson: what different does that make? how many people was in the last supper?

producer: ahhh

wilson: how many people was in the murder of Julius Cezar?

producer: don’t know, lots of them?

wilson: five. so, shut up.


הדיאלוג הזה לקוח מאחד הסרטים היותר חביבים עלי - אנשי המסיבות של מייקל וינטרבוטום. וחשבתי להביא אותו כאן גם כי הוא אחלה, וגם כי הוא נשאר תמיד רלוונטי בעצם כשבאים לדבר על אינדי. והוא מדבר על אינדי דרך אגב, זה דיאלוג שהגיע אחרי הופעה של סקס פיסטולס. (ואם כבר אנחנו שניה אחת באזורים האלה אז אני רק אציין שנראה לי שקצת כמו מחאת האוהלים, האינדי קיים בזכות נערי האינדי, ולא ההפך.)


אתמול ישבתי בסלון וראיתי איזו סדרה במחשב. הייתי מדוכדך קצת, כי לא התקבלתי לאיזה עבודה שעצם ההליכה לראיון היתה מעליבה, ולא להתקבל אליה זה כבר משפיל, וגם בגלל שראש השנה ואני תקוע וכולי. כלומר, כל השחרור הנהדר הזה שהרגשתי ביום חמישי הלך לו לאיבוד ולא הותיר אחריו זכר של ממש. אז ישבתי וראיתי סדרה על כנסיה ופוליטיקה ושנאתי את עצמי על כך שאני לא עורך, ואז פתאום שמעתי דפיקה בחלון, כמעט כמו אתגר קרת. זה היה א’, שבדיוק נפרד מחברה שלו ועבר להתגורר בדירה סמוכה כפתרון זמני. זה קורה מדי פעם, הדפיקות האלה בחלון, החלון שלי משקיף אל מעבר, ובלילה כשיש בחדר אור ובחוץ חושך, אני נראה למרחקים (אני צריך לזכור לא לעשות שם דברים). אני לא בטוח מה אני מרגיש בקשר לדפיקות בחלון האלה. זה קודם כל מביך אותי, כל פעם. אני משער שזה קשור לעובדה שאני פשוט לא מרגיש טוב עם זה שאני בבית, לא משנה באיזה שעה של היממה, אבל בעיקר קשור לעבודה הפשוטה של היות האדם לבד. כלומר, כשאתה לבד, אז אתה לבד. ואתה משוחרר יותר, ואתה מוזר יותר. זה כמו כל הדוקומנטרים האלה ששמו מצלמה במעלית, או לחילופין הצצות לתאי שירותים. בכל מקרה, זה מביך. רק תחשבו שעד לפני ממש לא מזמן היית צריך לקבוע תור גם אצל חברים. והיו לו לאדם שעות קבלה, שבהם הוא היה מוכן לקבל אורחים. והיום אתה יכול פשוט לדפוק בחלון. בחיי, הפלאפונים האלה שיננו הרבה. אבל אחר כך אני גם תמיד חושב על כך שזה די מגניב בעצם, שהרחוב שולח יד אל תוך החדר שלך ומכריח אותך לצאת החוצה ולהשתתף במשחק הזה שנקרא החיים. ככה שזה חיובי בסך הכול.

הבעיה היא שאני עצמי לא כל כך חיובי בסך הכול, וכל המסקנות הנחמדות הללו נשארות ברובד מחשבתי ובדרך כלל קשה לי ליישם את זה למעשה. כלומר שכשמגיע מישהו נורא קשה לי עם זה, כי נורא קשה לי עם עצמי, כי אני מרגיש שאין לי כוח לעולם.


אז אתמול כשהוא הגיע היה את כל זה, ואת הזמן שמי הנשמה שלי היו צריכים בכדי להירגע מהמעגלים שיצרה האבן החברותית הזו הענקתי לה על ידי הכנת קפה וסידור מינימלי של הבית. (גודלת בי קנאה משונה לאחרונה באנשים הללו הנונ-שלנטים שחיים חיי חברה תקינים. לארח בן אדם לשיחת סלון נראה לי כמו משימה כל כך מייגעת) ואחרי שקצת נרגעתי מהחרדה החברתית שלי ישבתי איתו ושוחחנו. כל מיני עניינים עלו, ואחד מהם היה התערוכה ההיא ביפו 93. דיברנו על יצירתיות ודיברנו על עשיה, דיברנו על המקום שהוא הקים ומנהל, מקום שמחזיק כמעט לבד את סצינת השוליים בירושלים, מקום ששתה ממנו ארבע שנים מהחיים בתהליך שדומה למכונת השנים מהנסיכה הקסומה, בקיצור דיברנו על כל מיני דברים.

ואיך שהוא הלך הרגשתי שהטביעה הזאת של הימים האחרונים נפסקת, ואיך שהוא הלך הרגשתי שוב את אותה התעוררות שהיתה לי אחרי יום חמישי - ההבנה שיש עוד אנשים בירושלים (ובמובן הזה אני חייב לציין, מדובר על ירושלים כמעגל שאני חי בו. כלומר אם יהיו עוד אינדיבידואלים במרחב הזה סביבי, אם יהיו נקודות זוהרות ברשת שטוויה סביבי, הרי שהם קיימים בכל מקום.

וזה לא שזו היתה שיחה מדהימה שחשפה אותי לשיאים אינטלקטואלים שלא הייתי בהם בעבר, וזה לא שזה היה איזה רגע קדוש של מפגש של שתי אנושיות שמצליחות לחיות את הרגע ולהיות שם כשהשיחה קורה. לכל אחד מאיתנו היו את המחשבות שלו, והרגשות שלו, ובהרבה מובנים היינו נעולים אחד מפני השני ברוב הזמן. במובן מסוים זו היתה שיחה רגילה כמו שאני תופס אותה, במובן השלילי שלה, כלומר כל אחד אומר את המשפט שלו ומחכה לתור שלו להגיד את המשפט הבא.

ועדיין עם כל זה, עדיין הרגשתי את כל הדברים האלה אחר כך.

לפעמים זה קשה להאמין שזה כל כך פשוט הפתרון, וכל כך בנאלי שהוא נראה לא הגיוני ושקרי.


אני עדיין לא מאמין לזה, דרך אגב, אני עדיין חושב שזה לא יכול להיות כל הפתרון, והעובדה ששיחה פשוטה עם בן אדם מצליחה להשפיע עלי בצורה כל כך קיצונית מעידה אך ורק על המחסור שלי בשיחות שכאלו, ומן הסתם גם היא בפני עצמה פגומה, כי כשדבר חיצוני שכזה ממלא אותך הרי שיש בך חסר ענקי.

אבל בעולם של פייסבוק, ובעולם שבו אני כותב את מחשבותי בבלוג, ומשוחח עם אנשים לא קיימים ויש לזה לגיטימציה ומקום, נראה כאילו החסר הענקי הזה הוא דבר רווח הרבה יותר וכנראה משמעותי יותר, ולו רק מעצם העובדה שזו בעיה רווחת.


אבל אני לגמרי הולך לאיבוד כאן.

אני עוד אדבר ואחשוב על כל העניינים הללו. מה שרציתי מלכתחילה לעשות זה לדבר על הגלריה. ומה שאני אומר בכל הקטע הזה זה שכל העניין הוא יציאה מהעצמי ובחינה של השתקפויות, ולכן הפוסט הזה, ולכן הבלוג הזה. הדיבור על הוא חשוב, כי הוא מציב קיר במקום מראה. ולא קיר במובן הסארטרי, אלא במובן היציק והיציב שלו. משהו שלא שובר את המבט שלך ומחזיר לך בבואה אלא סופג אותו ואולי נותן לך תובנה.


אבל מצד שני, לא כל כך נעים לי לדבר על הגלריה עכשיו, אחרי עמוד וחצי של התעסקות בעצמי.

אז אני רק אגיד ש"מחוץ לבוידעם", התערוכה, היא אמירה חזקה גם אם לא מכוונת על היצירה האישית. ועל מקום המפגש שלה עם קהל. שמחוץ לבוידעם, באיזה שהוא מובן, מדבר גם על בלוגים נניח, או על ללכת לעבודה במקום שאתה לא אוהב.

כי היצירה האישית היא בכל דבר הרי, כי היצירה האישית היא ביטוי עצמי. ומה שמעבר להכול נבחן שם בגלריה העצמאית הזו, שהמציאה את עצמה מתוך ג'אנק יארד אפרורי ביפו, זה מה המקום של ביטוי עצמי שלך בתוך מערכת גדולה יותר. וכמה מקום יש לו לביטוי העצמי הזה. כלומר, מה קורה כשאתה מבטא את עצמך אבל אף אחד לא מקשיב. לאיזה פלונטר אתה נכנס.

והיא אמירה חזקה על העניין הזה בגלל שהיא עצמה כזו, באיזה שהוא מובן. בהופעות היו לא יותר משלושים אנשים. בזמנים שאני הופעתי בהם הרגשתי ששלושים אנשים זה כלום. הרגשתי ששמונים אנשים זה כלום (זה היה הפיק, לא הגעתי מעולם ליותר מזה), ואילו בהופעות הללו הרגשתי שאני מוקף בעולם ומלואו. וזה לא היה רק הבירות.

הרגשתי מוקף בגלל שהייתי מוקף. הרגשתי מוקף בגלל שהאנשים שם פעלו מתוך מקום טהור יותר של יצירה - מקום שמשוחרר מהקומפלקס המעוות הזה של אמן ללא קהל.


אותו א’, חבר גם בלהקה. והלהקה פועלת כבר כמה שנים והיתה לא שנה מוצלחת ביותר שנה שעברה. סיימו דיסק, הוחתמו בלייבל, הופיעו בכל הארץ. ועכשיו הם בסוג של פירוק לא מוכרז, מכל מיני סיבות. אבל כל הסיבות האלה, והם שונות ומגוונות, מגיעות מדבר אחד למעשה - וזה הטבע הזה של האינדי. כי כשאתה פעול באינדי אתה בעולם של אמן ללא קהל. כלומר הלהקה הזו, גם בשנה הכי מוצלחת שלה עדין לא הגיעה לשום רווחה כלכלית, גם לא מסוימת, ועדיין היו מתרוצצים בכל מקום בשביל להופיע בפני 20 איש. וזה לא העניין הכלכלי וגם לא רק העניין של האגו, אבל זה כן עניין של פידבק ושל אנרגיה. כי אחרי שאתה קורע את התחת כדי ליצור פלטפורמה, אין דבר יותר מבאס מלבוא כעבור שבוע ולגלות שאתה צריך לבנות את הכול מהתחלה. וככה זה כאן כל הזמן, כי הקהל לא נאמן וכי המערכת תמיד נגדך. ואתה, לאט לאט, גם בכשלונות וגם בהצלחות, מאבד אמונה. כי אם הכשלון הוא כל כך מוחלט מצד אחד, וההצלחה כל כך מוגבלת מהצד השני, מי הוא זה שלא יתייאש?


והסיפור של הלהקה הזו הוא בעצם סיפור שחוזר על עצמו. זוהי בעיה מובנת.


אבל הנה עוד פעם הלכתי לאיבוד.


מה שרציתי לומר זה שבתערוכה ההיא ראיתי אנשים שמניחים את שאלת האמן ללא קהל בצד. כלומר, לא מכריעים בה, אלא פשוט מעבירים את ההכרעה מעל פניהם. כמו הפתרון הבודהיסטי לשאלת הג’יני בבקבוק שאין בקבוק, ככה הם אומרים שאם הבעיה הזו היא כל כך מובנת, ואם אין לה פתרון, אז הכי טוב פשוט להתעלם מקיומה. ואם אתה לא מצליח להכריע בין השאיפה שלך להכרה בזכות שלך להיות אתה עצמך לבין השאיפה שלך להכרה, אז פשוט תשכח מהשאלה הזו. ותהיה עצמך.

טוב, אי דונט מייק אני סנס.


כל האינסטינקטים שלי אומרים לי למחוק את הדפים הללו, להתחיל מחדש, אולי אחר כך אני אצליח לנסח את הרעיון שלי. אבל אמרתי שאני לא יעשה את זה. אז אני מעלה את זה לבלוג בכל זאת.


אני כן ימשיך לנסות ולנסח את מה שאני חושב על אינדי ועל התערוכה הזאת, אבל כנראה שבפעם אחרת.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

בלי קשר להיידגר

חזרתי הביתה מהעבודה ובמפגש הרחובות ינאי המלך והחבצלת ראיתי שתי מכוניות תקועות. אחת עמדה וחיכתה לחברים או משהו בסגנון, האחרת ניסתה לעבור. בגלל שהרחוב צר, המכונית שניסתה לעבור צפרה למכונית שעמדה. זה היה יותר כחכוך נימוסי בגרון מאשר צפירה, האמת, ולכן קצת הופתעתי כשהנהג של המכונית העומדת יצא מהרכב. בעיני רוחי ראיתי איך הם מתחילים לריב, איך אני חוכך בדעתי אם להתערב או לא, מתערב בכל מקרה, נכנס לקטטה, נדחף ונופל בשלומיאליות, נדרס בצורה גרפית ומדממת, את הראש שלי מתגלגל במורד הרחוב, העין נשפכת ממנו במשהו שהוא ההפך מאלגנטיות (וולגריות? לא. משהו יותר מעודן.) זה לא קרה, כל הדברים האלה. במקום זה, הבחור שיצא מהרכב, שהיה אמור להיות ערס מגודל, נראה כמו תיכוניסט חביב, והא נעמד לפני הרכב שלו והתחיל לכוון את המכונית התקועה.

לכאורה, זה היה נחמד מצדו. לכאורה, מה שראיתי זה בן אדם שקשה לו לעבור במעבר צר, ובן אדם אחר שיוצא מגדרו על מנת לעזור לאדם השני.

זו דרך אחת להסתכל על זה.

אבל זה לא ככה באמת. כי אם הוא היה רוצה לעזור לו הוא פשוט היה מזיז את האוטו. אבל הוא לא הזיז את האוטו. הוא כיוון את הרכב התקוע. אבל מי בכלל ביקש ממנו לעשות את זה? ולמה שהוא יקשיב לו? למה שהנהג יסמוך על התיכוניסט הזה שהוא לא מכיר בכלל, למה שהוא יצא מנקודת הנחה שיש לו תפיסה מוטורית מרחבית איכותית מספיק בשביל לשרוד את המעבר הזה בשלום?

ולמה באמת שהוא יעשה את זה? כלומר, למה הוא עשה את זה? כי הוא עשה את זה. הוא נהג לו לאטו ברכב, בחוסר נוחות מופגן, כשהצעיר קורא לעברו מדי פעם בפעם קדימה, סע, סע, אתה עובר. וזה מעצבן. כי זה קורה בכל מקום, לא?

אני לא רוצה לסוע במעברים צרים. אני רוצה שתזיזו את הרכב. אני רוצה שאתם לא תעמדו במקומות שמפריעים לאנשים אחרים, ואז, מתוך העצלות שלכם, תשתמשו ברגשי נחיתות המובנים שלי כדי להזיז אותי מהדרך שלי.

כי זה מה שקרה שם. הוא סיכן את הרכב שלו ואת הערב שלו, אמנם לא בטוטל לוס אבל בהחלט בערב מחורבן, בגלל שלא היה לו נעים. בגלל שהיה מצופה ממנו לעבור את המעבר הצר הזה בלי בעיות. וכל דבר אחר וכל תגובה אחרת מתקבלת כפגם בו, כסימן המעיד על יכולות הנהיגה הגרועות שלנו.

ככה החברה שלנו פועלת. זה מבאס.


וגם אני מבאס.

אני מבאס כי הרעיון היה לפתוח בלוג שמנסה לדבר על הדברים היפים, על הדברים החיוביים. קצת כמו כל הניו אייג’ הזה, אבל לא כמו הניו אייג’ כי ניו אייג’ זה מגעיל.ֿ

אמרתי שאני אחפש את היופי, ואמרתי גם שאני אכתוב על הגלריה ועל ערב ההופעות שהייתי בו לפני כמה ימים. עוד לא עשיתי את זה.


מצד שני, אמרתי שאני אעשה את כל זה לשנה החדשה, והשנה החדשה מתחילה רק עוד ארבעה ימים.

אז זה בסדר.ֿ

יש לי עוד ארבעה ימים לקטר.

איזה כיף ☺


ואני מבטיח שאני אכתוב על התערוכה בקרוב.

ומבטיח זה לעצמי, אני משער, מאחר ואין באמת מישהו שקורא את הבלוג הזה.