הרגע שבו אתה מרים את העיניים ורואה תקווה או הרהורים א-פוליטיים על הבחירות

טוב. התחלתי לכתוב את זה ביום של הבחירות. לא סיימתי. כלומר את המחשבה כן, את המילים לא. וגם את מה שכתבתי אני לא כל כך אוהב. זה העניין, לפעמים אתה מנסה להגיע לנקודה מסוימת מכל מיני סיבובים, ואז אתה פשוט הולך לאיבוד בסיבובים. זה כמו שחיתות בירוקרטית במעמד הפקידים של המוח שלך: עבודות התשתית נמשכות שנים ושום קניון, שום בית, שום דבר לא נבנה באמת.
בכל מקרה הנה ההקדמה המוזרה הזו:

גם זה קרה לי היום, אם כי בצורה פחות מופשטת: העיניים שלי נדדו להם למעלה ופתאום שמתי לב שהבניין שנבנה ברחוב הרב קוק כבר כל כך הרבה שנים עומד בפני סיום.
אין לי אהבה גדולה לגורדי שחקים, אני מהקונספירטיבים שמשוכנעים שמאחורי כל משאב ציבורי אוזל יש חשבון בנק פרטי שתופח. אז לא, לא ראיתי את הבניין וצמחה לי תקווה בלב בעקבות המודרנה. לא זה הסיפור. לא הבניין הוא המעניין כאן, אלא המבט.
המבט שעובר באותו רחוב יום יום ולא שם לב שהחיים זזים קדימה. המבט שזוכר במראה רק את אתמול ולא לפני שנה. המבט שמדי פעם מפסיק לרפרף.
ועם המבט הזה, שלא רצה לרפרף היום, נסעתי לבית אל להצביע.
זה מוזר להצביע בהתנחלות למפלגה שהסעיף הראשון במצע שלה קוראת לפירוק ההתנחלויות. זה מוזר ומרגיש חמוץ ואפילו בגידה. בגידה כפולה. בישוב, בהורי, בחינוך האידאולוגי שגדלתי עליו. אבל גם בגידה בערכי השמאל החדש שאימצתי, עם הקולות האלה ילכו באמת לפח, מה שכנראה יקרה.
ועם זאת, למרות האמביוולנטיות, אני די שלם עם ההחלטה.

אתם רואים, זה לגמרי לא העניין. אבל אני כן אוהב את הכותרת, וגם בסוף יצאו לי שני שירים שקשורים לזה, לרעיון הזה, למחשבה הזאת. אז אני רוצה לשים אותם. כי זה באמת לא עניין פוליטי. זה עניין של לבנות לך בית בתוך ההחלטות שלך. היכולת לייצר כוח מעצמך. וההבנה שיש לך את זה בעצם.

הנה הראשון:

אני עושה בית מנייר אורז עדין

והקירות שלו שקופים באור

ועורקי הרגש בו בולטים כמו ורידים כחולים

ודקים של אמת יד

שנותרה בת שנתיים באור החשמלית.

אני עושה בית מנייר אורז עדין

והקירות שלו, השקופים באור, עשויים מזכרונות.

ועורקי הרגש בו סתומים

ואפלוליות מרוכזות של שכחה מנקדות את הקירות כמו תמונות חסרות מסגרת

וכתמי חושך צמריריים של כתיבה מרפדים את הרצפה

ונורות חשמליות נדלקות בו כמו קישוט של עץ אשוח בדצמבר

סדר כאוטי של התבהרות מדורגת

התפרצות של זרמי חשמל, אנרגיה מוארת, וכל מה שבא אחר כך.

אני עושה בית מזכרונות

אבל הזכרונות מסרבים להתמסר לי.

ואני רוצה לשתות את הזכרונות עם קש

ולהחזיק את הריק בחלונות.

ואת הריק עם מזרק למלא ברצון

ואת הבית להפוך למקום

את כתמי הצמר להפוך לאדריכל

את זרמי החשמל לחווט אל עצמם

חלום עדין של בגרות

בתוך הכאוס להסיט מתג.

להדליק אור.

אבל לרצונות אין פנים. והזיכרונות יש להם גוף.

אז הבית שאני בונה דלתו נשארת סגורה

והבית שאני הורס לא נהרס.

ומה שעשוי מנייר אורז שקוף

זה אני

ועורקי הרגש בי בולטים כמו ורידים כחולים ודקים

וסתומים כמו תמונות

חסרות מסגרת.  

אבל אז המשכתי לשני וזה מה שיצא לי:

בעולם הבא אתה מקבל

כל מה שהענקת לאחרים ללא תמורה

כך אמר לי פעם מישהו 

שלא ידעתי שאני אוהב.

שמיכת פוך, כסף קטן,

כל האהבה שתוכל לגייס

כך שכדאי מאוד שתתחיל לחלק לעולם

את כל הדברים שאתה לא יודע איך להחזיק

חמש שנים אחר כך הוא התאבד

בלע כדורים ונסע הביתה להורים

באותה שנה הוא היה מטושטש רוב הזמן

כך שהם לא הבינו שהלילה הזה הוא שונה

והוא לא היה בים או בשמש לפחות שלוש שנים

כך שהם לא ראו שמה שנותר בו

לא היה 

הספקטרום הרחב של כל הצבעים

אפילו לא העדר

סתם מוות

סתם מוות

סתם מוות

ייאוש חיוור.

לא הייתי בחיים שלו והוא לא היה בשלי

דברים שנגמרו בנו מהר היו 

הלילות שחלקנו במטבח משותף

אתה אף פעם לא יודע 

כמה זמן תזכור 

שיחת מתכונים על נקניקיה מטוגנת

או כמה סימבולית 

היא יכולה להיות.

כל דירת שלושה חדרים

מתפצלת לעוד עשרות, מאות, אלפים של שירים שאף אחד לא כותב. 

וכשאני מנסה לדמיין אותו 

בדלת הכניסה של הוריו

מסומם מכדורים ומהסוף המתקרב

אני לא רואה את הסלון שלושה חלקים שלהם

אני לא רואה אביר מסתער לבדו על שורת אויבים דמיונית

אני גם לא רואה אותו.

דברים שנגמרו בנו מהר היו המבטים המעמיקים אל תוך תודעת האחר. 

גם זה היה והלך. 

וכל הדברים המתים שהוא למד, שפות ודתות ואידאות נפוחות כמו גופות מרקיבות,

גם זה היה והלך. 

ואם יש דבר שאני למדתי מכל זה

אני משער שגם זה כבר היה, והלך. 

ומה שנשאר זה בדיוק זה

שיר בלי סיום

פצע לא ברור 

דברים שאי אפשר להחזיק.

ופעם בכמה זמן אני מבין

שלטגן נקניקייה בשלוש בלילה

זה האודה הכי טובה

שאוכל לנסח בחיי. 

שזה מוזר. כי למה זה עלה פתאום. 

ובכלל, המון גדי אצלי בזמן האחרון. מצאתי קבוצה בפייסבוק שהוקמה לזכרו. וכתבתי שם איזה משהו עליו, שהוא חסר, ומישהו אמר מוזר כל מה שאתם כותבים עליו כאן. מישהו בכלל הכיר אותו כבן אדם? ואז אחר כך הוא מחק את זה. מה שבטוח זה שגדי תמיד עורר אמביוולנטיות.

ואני חושב שזה גם נובע מזה. ואני חושב עליו הרבה כי עכשיו אני בגיל שהוא היה כשנכנסתי לדירה. ובאיזה שהוא מובן אני במקום מאוד דומה למקום שהוא היה בו אז, וזה קשור להחלטות האלה שאתה לוקח בחיים שלך. 

כי אתה גודל ומנתק חוטים, ואתה הולך בדרך מסוימת ולאט לאט היא מרחיקה אותך עוד ועוד מחברת אנשים. מהאפשרות אפילו שאנשים יבינו אותך, את הבחירות שלך, את המשמעות שלהם. עד שמגיע הרגע הזה, אתה לוקח בחירה מסוימת, צעד שהוא לא דרמטי בכלל, והוא אפילו לא כזה דרסטי, אבל הוא כן מופנה פנימה, והוא כן מוחלט. והרגע הזה שם אותך במקום שאתה מבין שזהו. אתה בדרך הזו לבד, ניתקת את כל החוטים, אז כדאי מאוד שתדע מה אתה עושה. במילים אחרות, גדי אז, ואני היום, הגיע לקצה החבל. שזה דבר טוב. אתה עומד בנקודה שאתה מסתכל ואתה יכול לראות את כל הקצוות הפרומים. זה חופש גם, זה נכון, אבל יש בזה עוד המון דברים אחרים. דברים מפחידים. דברים מאוד לא ברורים. הרבה דברים שיכולים להשתבש.

גדי, מהנקודה הזו, הלך והתפורר, אני משער. אני משער כי אז הדירה התפרקה, גדי עזב את ירושלים, אני עברתי לאן שהוא, כבר לא באמת זוכר לאיפה. אז אני לא יודע שזה מה שקרה לו, אבל אני מחבר את נקודת הסיום, עם כל המפגשים האקראים והמוזרים שהיו בינינו במהלך השנים בין הדירה וההתאבדות. 

בכל מקרה, כל זה היה שבוע שעבר, או לפני שבועיים, מתי היה הבחירות. 

זה היה הרעיון שלי אז, אלו היו המחשבות שלי, מחשבות לא אקטואליות על בחירות בחיים שלנו. וזה מצחיק שאחרי זה זה מה שקרה איתם, עם הבחירות, האחוז החסימה שחסם כל כך הרבה אנשים מלהשמיע את דעתם. כי הבחירה שלך היא הבחירה שלך. ואתה יכול להיות שלם איתה. אבל זה לא באמת ישפיע על אנשים אחרים. העניין הוא שאני חושב שכן. אני חושב שההשפעה של חיים כאלה היא השפעה מיסטיקנית, ורחבה הרבה יותר מפוליטיקה. אני חושב שאנשים שחיים בתוך הבחירות שלהם מפיצים את האחריות כמו מגפה, ומשנים את המציאות יותר מכל דבר אחר. אבל זה כמובן טענה שאי אפשר להצדיק כל כך בויכוח רציונלי. זה המחשבה שלי, שמעורבבת עם הרצון שלי, עם הניסיון השכלתני להצדיק ולהאציל את הבחירות הלא לגמרי החלטיות שלי. 

מאז כבר השתנה העולם שלי שוב. ואבא שלי חזר לבית החולים, ואני פחות מתעסק בהרהורים מופשטים על בחירות ויותר מסתובב בנסיעות ליליות בקו 19, מנסה לנחש את הפרצופים העייפים שלידי ואחר כך מנסה לתאר את ריחו של בית החולים, שאי אפשר לתאר. כתבתי כבר לפחות אלף מילים על הריח הזה, אבל אני לא מצליח לתפוס אותו, למרות שהוא תופס כל מי שנכנס בשער. 

אבל אני לא אכתוב על זה. נראה לי שלעכשיו זה יספיק. 

מטא-מיסטיקה

אני מעאפן. כשזה רק התחיל אמרתי שאני לא אצנזר, ושלא יהיו דראפטים פה, והכול יעלה ישר. בחודשיים האחרוניים יש לי כאן במגירה איזה עשר דראפטים ושום פרסום.
אני חושב שזה התחיל כשכמה אנשים אמרו לי שהם קוראים כאן מדי פעם.
יש אפילו דראפט ארוך על ההופעה של אד טרנר באוגנדה שמדבר על הברכה שבאנונימיות ועל הקושי שיוצר קהל, ועל המלכוד שאתה נכנס אליו כשיש לך קוראים, מאזינים, אנשים שעוקבים אחריך. אבל גם אותו לא פרסמתי והוא הלך למגירת הדראפטים.
גם אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו, לכל העניין הזה.
גם תכלס זה לא קשור לזה, זה קשור לזה שלא הצלחתי לסיים שום דבר כבר המון זמן. גם לא משפטים.
הנה הנדנדה של החיים: השבוע הצלחתי לסיים משהו. ואז אבא שלי קיבל את התוצאות מהבדיקה האחרונה.
אז כנראה שאני אחזור ללא לסיים דברים, מחשבות. מוד של הישרדות לא מאפשר לך להישאר במקום יותר מדי זמן.
אלא אם כן אני אצליח להתמודד עם זה יותר טוב הפעם. למרות שמה זה בכלל אומר להתמודד טוב עם סרטן של הורה.
או שאני מרגיש חרא ולא זז ומרגיש חרא שאני לא זז או שאני שוכח מזה וזז ואז מרגיש חרא על זה שאני זז.
תאוריות של הבנה עמוקה.
אתמול נסעתי במושבה הגרמנית והבית הריק בכניסה שלו מארח טרקטורים בחצר. אני זוכר את הבית הנטוש הזה כל כך הרבה שנים, וכנראה עכשיו שזה הולך להסתיים. חשבתי על זה, תמיד- הבית הזה, נטוש כבר כל כך הרבה זמן, עדיין נראה יותר טוב מכל בית שאני אגור בו אי פעם, סביר להניח. כי ככה עשו דברים פעם, כשהיית בונה בית היית מנסה ליצור מבנה שיחזיק מעמד לנצח. (נצח זה יותר מחיי אדם ותו לא). היום לא. זה תיעוש של החיים, זה מודרניזציה - נעל שרצים איתה תתבלה יותר מהר, אבל היא תתבלה הרבה יותר מהר אם יכינו אותה עם תאריך תפוגה. וכל הדברים שאנחנו קונים עכשיו אמורים לההרס נורא מהר. ככה הגלגל עובד. אז גם בתים. אבל הדבר המהותי יותר זה שגם אנחנו נהיינו ככה. והמוזיקה שלנו. בכל סיכומי השנה שהאזנתי להם בחודש האחרון, בכל האלבומים החדשים שהורדתי, הכול בנוי כמו איקאה. מעוצב וזול. ואף אחד לא בונה מוזיקה שתחזיק לנצח. לעזאזל עם ההיפסטרים.
בכל מקרה.
הנה שיר (פואמה). הוא מדבר על זה שאנחנו לא מבינים שום דבר. אז אם לא הבנתם אותו זה כנראה בגלל זה.

בשבחי המטא-מיסטיקה.

1.

אנחנו יכולים לדבר עליה שעות מאחורי השולחן של הבאר.

אני אומר לך שגאולה 

חייבת להיות צינור שיש לו שני קצוות.

אני מסביר לך שהדבר הממתין 

בליבת כדור הארץ

חייב להיות זה 

שגורם לכוכבים לעוף כל כך גבוה

קרוב לאלוהים.

אתה מהנהן אבל לא מסכים איתי.

אתה חושב שאנרכיה היא פעולה פוליטית.

אני כמעט צועק את המילים

אבל המוזיקה בולעת הכול.

טראנס או היפ הופ או היפסטרמאניה

בכל מקרה יום ראשון הוא היום של הפחיות.

יד שנוגעת בעץ יכולה להרגיש את רמשי האדמה

אם לא היינו שוכחים אמיתות של דם וירח.

מה שמרוח בלק זה לא כסא הבאר הגבוה

אלא המילים שלנו 

מוגנות מכל רע.

2.

מי שיצא לפארק בערב שבת

יאכל חמין בשבת וישיר שירי שבת ויעשה הבדלה עם כל החברים.

חיים חברתיים מחזקים לך את הנוירונים

ולא טוב היות האדם לבדו.

לי 

חמין מזכיר את הישיבה ותמיד שנאתי 

את הגטו הפלורוסנטי של היום השביעי.

בחדר הקטן אין שבת

ואין חגים

ואין חמין

אולי טוסט, וגם זה בקושי.

אני לא הולך לבית כנסת

אני הולך לפאבים

ומעזרת הנשים שאת יושבת בה אני יכול לראות שאת זורקת עלי סוכריות.

אל תחייכי אלי.

אני יכול לשרוד יום, יומיים

אולי חודש, אולי עשור.

אבל אני לא יכול להחביא את העצבות שלי.

ואת לא יכולה לעשות עליה קידוש. אני לא מרשה.

3.

הפואמה הזו פועמת בקצב של חיי.

כל שורה היא נשימה, כל שבירה היא מוות קטן.

כל רווח כפול הוא    שתיקה     ביני ובינכם.

והמרווח שבין הבתים

הוא כל אותם ימים שנשארתי בחדר

מרותק למיטה

לא מסוגל לראות את קולכם.

כל כך הרבה דברים עליכם לדעת

בכדי לא להבין אותי כמו שצריך.

4.

גם המוח שלי וגם המוח שלך

משאירים אחריהם שובל של פירורי לחם.

אם אני אגיד עכשיו בחירות

או צה"ל

אם אני אגיד שלומי אלדד

אם אני אדבר על בדידות

על מוות

על מהות.

אבל כשאתה הולך על גשר אני רואה תהום

וכשאני מזנק מהר להר

הרוח, כמו המוזיקה, בולעת את דף ההוראות.

4.

כל מטיף הוא מורה מתוסכל והכישלונות שלי נערמים כמו שברים אלקטרונים.

אני עדיין חושב שאנרכיה זה מיסטיקה.

אתה יכול לא להסכים.

ירושלים נשארת ירושלים

והרגע הזה קורס לתוך עצמו.

אנחנו נשארים לא רלוונטים לשום דבר

מנופים חדים של גאולה

במסלול מקפצות

שאף אחד לא מהלך בו.

הדברים שלא פורסמו בעיתון

טוב, אחרי ההתלהמות הקודמת, אני לא אחזור על זה.
העיתון לא מצנזר אותי, אלא פשוט נמצא במחסור מתמיד של מזומנים, קצת כמוני.
אז מדי פעם, כשהם מרגישים מאוד מקצועיים הם פשוט חותכים חצי מדור, כי עם פרסומות דווקא כן אפשר ללכת למכולת.

בכל מקרה, הנה החצי שלא פורסם מהגליון האחרון, אייטם על אדם קומן ולהקת ויתרתי.

(וויתרתי על כותרת שנונה)

על אדם קומן כבר דיברנו כאן לא מזמן, אלא שאז זה היה במבט לאחור על ההופעה הנהדרת והפרועה שלו בקסטה\תקליט, ואילו עכשיו יש לי הזדמנות להמליץ לכם ללכת ולתפוס אותו בהופעה חיה, כשהוא עדיין בחיים, אז למה שאני לא יעשה את זה. אדם קומן הוא משורר אשפתות אמיתי, כזה שמעדיף לעמוד על שולחן ברחוב ולצעוק על העוברים והם שבים שהם חרא. אז כן, זה קצת תוקפני, זה לא בדיוק מוזיקלי, ואת רוב ההופעה אתה מעביר בניסיון להבין אם בבדיחה הזו יש גם משהו אמיתי. אבל גם אם אתה לא יוצא בסוף הערב עם תשובה מוחלטת לדילמה הזאת (פוזה מול אמת, אמירה מנוסחת מול צעקה שהיא אמירה באוזני המאזין) הרי שלפחות השאלה מתחדדת. מה גם שזה מצחיק. מאוד. וגם קצת עצוב, אבל את זה ניתן לכם לגלות כבר לבד. עוד סיבה ללכת ולראות את ההופעה הזו היא שהפעם הוא אפילו לא המנה העיקרית, אלא רק חימום ללהקה שאף אחד לא הכיר לפני חצי שנה, ואז היא הופיעה באינדינגב ועכשיו אף אחד לא מכיר אותה חוץ מהאנשים שהולכים לאינדנגב. הם אבל מוכנים להישבע שמדובר בגיג הכי טוב שאפשר למצוא ממזרח לנילוס, ועם קטעים מעולים כמו "סגרתי 28 אז מותר לאנוס" ו "אם יהודה ברקן חזר בתשובה אז מה זה אמר על יגאל שילון" כנראה שהם צודקים, או לפחות לא מגזימים יותר מדי. אם אדם קומן הוא סוג של תל אביבי שעושה מוזיקה ירושלמית (צר לי תל אביב, איכשהוא כל דבר שיש בו אוונגרדיות אמיתית ולא ממוסחרת באופן טבעי מתקשר עם ירושלים. זה מה שקורה בתרבות שאין לה, אף פעם לא היה לא וכנראה שגם לא יהיה לה, כסף), הרי שויתרתי הם מעין רשימת מכולת של כל מה שטוב בתל אביב – הקלילות, האנרגיה, החופש והשנינות, כל אלה נמצאים שם על מצע של רוח ים ועם הרבה גיטרות ודיסטורשנים. הייתי אומר אל תוותרו על זה, אבל אני לא יעשה את זה לכם.  

אדם קומן וויתרתי

אוגנדה.

הערב. 

הפסקת אש

למרות שאנחנו בקומה החמישית, בלי מעלית
מהחלון שלנו לא רואים את מגדל אייפל.
זה קצת חבל, כי בערבים אנחנו בעיקר בבית.
אני מביא לו מרק מקופסה ששרפתי
והוא אוכל אותה בלי לקטר מול המחשב הקטן של אחותי.
הוא קורא על הפסקת האש והוא מאוכזב האבא שלי
כמו שהוא מאוכזב מהכרטיסים שלא השגנו למולין רוז'
או מהמחשב הקטן הזה עצמו
שחיבור האינטרנט שלו מקרטע
נותן לו את ביבי בקיטועים לא ממלכתיים
(אם תעצמו עיניים תוכלו לשמוע אותו מדקלק:
קליק.
קליק קליק.
קליק קליק.) 
הוא שואל כבר שמונה ימים את כל מי שמוכן לענות
מה המצב בארץ
רוטן באוזני על הצנזורה הקשוחה
מתגאה בהישגים הקטנים
שלו לא היה חלק בהישגם
ואני, איש קטן, ילד הפוך
מבוייש משתדל שלא להביט לו בעיניים
כשהוא אומר דברים כמו
שמתי לב שהמכוניות פה מאוד גדולות
או מעיר את תשומת ליבי על כך
שבקו הזה של המטרו יש הרבה יותר שחורים.

איך הטמבלים האלה אומרים שהזמן חולף מבלי לראות שאנחנו קוברים אותו.
רק לפני יומיים ישבתי שיכור ומתנדד על קצה במה באולם פריזאי
ג'ירה על הבמה עם הגיטרה הקשוחה שלו
מתווה רעד שחרורי בדציבלים מנותבים
הבטחתי, בוכה, שמעכשיו אהיה כנה יותר
ואולי גם אפסיק לשנוא

אבל סבלנות היא פוקימון קשה לפיצוח.

עכשיו יש הפסקת אש
ולא יורים טילים על ירושלים (למרות שכן)
במצלמה שלי נותרו רק עשרים ושלוש דקות
ובכל השעות שצילמתי אין אפילו אמת אחת לחכך בה את הרכות.
בעולם שבו הכול קשור
צה"ל לא שיטח את עזה בגלל שאני לא הייתי כנה יותר
וביבי לא הצליח להשלים משפט אחד במחשב הקטן של אחותי
בגלל שאבא שלי מגמגם

(כשאתה מזדקן
העולם כולו פונה נגדך).

כשיורד הלילה האחרון על פריז (הלוואי)
אני חושב שגם אנחנו בהפסקת אש.
למרות שהבטחתי
לא שאלתי אותו על המחלה
לא דיברנו על מוות
לא הלכנו למולין רוז'
אני לא טילטלתי אותו מתוך המחילה שלו
למעשה לא יצאתי כל כך משלי.
לא התחלתי לנסות להבין
איך זה לחיות עם אלוהים בבית
בלי להיות מסוגל להבחין בו.
או בבית.
או בחיים.

(ההורה הכי גרוע הוא זה שאומר לך אם לא תדברו לא תריבו)
אז הפסקת אש.
לא מפגיז אותו. 
הוא עדיין יורה עלי מטענים קטנים של תסביכי אב, אבל אני בולע אותם כמו גורף אשפה, זה בטח יפסק עוד מעט
וכשהוא שואל אותי ברכבת
איך אתה מסכם את השבועיים האלה עם אבא שלך
אני לא יודע איך לענות לו.
במקום זה אני עושה זום אין
מתבונן דרך המסך הקטן בעיניים שלו
לא אומר מילה
בזמן שנגן האקורדיון עובר בין נוסעי הרכבת
מושיט כובע
ואומר מרסי.
 

drinking writing

im gonna wright this one in english. why? no reason. but im in paris, and if i know french i would write this in french. i dont know french. its a shame, i guess. but i have enough on my plate to be ashamed off than to bother my self with other languages. i am a bit drunk though, so any mistaks made, be aware it is not me, it is the alcohol. 

making money is a neccecery evil. a bar that is not with me on that shoulnt count me as a client. its a weird thing to say, i know, but it is even weirder thing to feel, and im telling you, im feeling it now. 

you know what? i was planing to write this whole thing about what make things cool and whats not but im not gonna do it. 

im too drunk and tired.

and more then that - that one sentence is baiscly the essence of it.

money is bad. 

it is simple as that. 

im going to so other stuff now. 

michal gira is a genius and the swans show was like a waking call. 

i am who i am. and im gonna do what im suppose to do. i cant fight it, so i guess i will go along. 

im so drunk. 

in paris.

life. 

my god. 

הצנזורה

אם הייתי חושב על זה קודם, סביר להניח שהייתי חושב על פסבדונים כזה או אחר עם המדור. יום אחד אני עוד אנסה לחשוב למה אני כזה מרגיש לא בנוח איתו, אבל בינתיים זה פשוט ככה. בכול מקרה, מבוייש או לא, אני לא אוהב צנזורה.
במקרה הזה, אני גם לא מבין אותה כל כך. בשישי שעבר העיפו אותי ועוד כמה חברים מהזוני. אז כתבתי על זה במדור.
ועכשיו, שישי, ואני מסתכל במדור ויש רק חצי עמוד. אז קול אחד אומר שזה עניין כלכלי, ומעריב נסגר, והם פשוט קנו עוד פרסומות, אז זו הסיבה, והקול השני אומר שהעורך התנגד והוריד את זה, כי זה קטע בעייתי, כי הוא אוהב את הזוני, כי נמאס לו מהשליליות, לא יודע.
אני חושב שזה לגמרי לא מוצדק הצנזורה, ואילו הקטע הזה כן. הזוני היו לגמרי חארות, ואם זה עניין של להשתמש בכוח המוגבל של כתב בעיתון, הרי שהם השתמשו בכוח המוגבל של בעלי מקום.
אז כאן זה לא עיתון, וכאן אין בעייתיות.
כאן אין גם קוראים כל כך, אבל זה כבר עניין אחר.

בכל מקרה, הנה הקטע.

זוני

אנשי הלילה ואנשי הבוקר לא ממש מרבים להיפגש. גם אנשים שמחזיקים בתוכם סוג של פיצול אישיות שמאפשר להם לתפקד בבוקר, או לפחות להעמיד פנים שהם כאלה, ובלילה חושפים את הפנים האלכוהוליסטיות שלהם נוטים לשים הפרדה בין שני הפרסונות – מיסוך של אלכוהול בתחילת הערב, חומה של שינה בבוקר.
גם היצע המקומות הפתוח בפני שני סוגי הטיפוסים לוקה בחסר משהו – למעשה, אם סיימת את הלילה שלך בשש בבוקר ואתה זקוק לדרינק כדי להזניק את היום החדש, האופציה ההגיונית ביותר תהיה להצטרף להומלסים ברחוב.
בחודשי הקיץ המצב עוד סביר – הדברים שמתרחשים מאחורי הדלתות הסגורות של הקסטה בשש –שבע בבוקר ראויים לספוט מרכזי בסיקוול של זוהי סדום, וגם הסירה ופינקס הקטן, בערבים מסוימים, מציעים חיבוק מלטף לשתיינים שבין שני העולמות. אבל בחורף – יוק.

שני מקומות בעיר למעשה מנסים, או לפחות מכריזים על עצמם כעל כאלה שבאים לתת מענה למחסור, ואלו הם הבולינט והזוני, שפתוחים 24 שעות.
בשישי האחרון המדור מצא עצמו בשליחות עיתונאית (מתודלקת בכל מה שצריך), מסביב לשולחן גדוש במאפרות בחדר העישון שבזוני. הזוני הוא בר יפהפה, שיודע לתת כבוד לאלכוהול. המחירים קצת גבוהים, אבל נאמן לתפיסה שזה לא ממש הם אלא שטייניץ, לא נתפסנו בקטנות, וכל עוד השמש טיפסה לה לאיטה במעלה השמים וגירשה את הלילה המקום נראה כמו פתרון סביר בהחלט.
כן, הברמנים עיקמו את האף, ודרישות משונות לשקט חזרו ונשנו מצד האחמשי"ת הקצת ביצ'ית (אתה לא באמת יכול לצפות משולחן דלוק שמגיע בשש להיות בשקט. הרעש זה חלק מהעניין), אבל כל עוד בבתי הכנסת הקרובים התקיימו להם מנייני הותיקין, הזוני מצא בלבו הרחב את המקום לארח אותנו בחביבות מסויגת.

כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אלא שאז הגיעה השעה שמונה בבוקר ואיתה הקהל של ארוחות הבוקר הבורגניות, והסיפור הפך להיות שונה לחלוטין.
זה התחיל בסגירת הברז וסירוב להגיש משקאות, ונגמר בגירוש אגרסיבי וגס רוח של כל החבורה אל הרחוב, בטענה שאחד מיושבי השולחן דיבר לא יפה (שאל את שותף הכלים למה הוא עובד שם). אז כן, יהיו כאלו שינסו להבין את הצד של המקום, וכמו שאמרתי, אנשי הבוקר ואנשי הלילה לא מרבים להיפגש, אבל כשהם כן נפגשים, אני לפחות, לא רואה שום סיבה להעדפה האוטומטית של קהל הבוקר.
היחס המזלזל, המתנשא והישראלי כל כך כלפי בליינים שנסחפו קצת, הגורס שאדם ששותה עד הבוקר הוא סוג של טפיל מטונף, אחד שצריך להתנצל על קיומו, אולי מושרש עמוק בתרבות הפוריטנית שלנו כאן בעיר הקודש, אבל ממקום שפותח את דלתותיו עשרים וארבע שעות ביממה, מקום שמחשיב את עצמו ככזה שמעודד את תרבות השתייה כאן בעיר היה אפשר לצפות לייחס קצת יותר אמפטי, וקצת פחות ביצ'י.
נו נו נו לזוני, ובפעם הבאה כנראה שהבולינט יזכה לבחון את סבלנותו אל מול האלכוהוליזם הגבולי שלנו.

לא להיות עצוב יותר

אתה מסתכל על השנה החדשה ורואה את הקמטים מסביב לעיניים שלה

ואתה מזהה כבר איך שהיא אוספת את השיער

ובשש בערב בסוף הקיץ אתה חושב

אגב חזרה מהסופר

שהבחורה שמושכת את החצאית שלה מילימטר אחד נמוך יותר

היא התנועה השקופה של האנושות על העתיד.

בין גבינה מעושנת שמנה ונקניק צרפתי שעלה לך יותר ממה שאתה יכול לשלם על אוכל

אתה מבין שכל זה קרה

בגלל שפסיכואנליזה לא מטפלת באשמה.

שלוש שנים.

בדיקטטורה הקטנה של האדם האדום ברמזור אתה נזכר

 ששנתיים הלכת לישון עם כתובת עולה בלהבות

רוח קדם, איזה יופי, משמעות.  

וזה מתנוסס על גאות של אושר,

זה נישא על שריקה חודרנית של קול פלצט,

זה קורה עם ההיסטוריה והעתיד וההמשכיות וסוף סוף

אנחנו לא לבד.

וזה קורה בכל הזמנים שזה לא קורה

וכשאתה חולף על פני המראה בחדר המדרגות

קול קטן אומר לך

שזה בגלל שאף פעם לא עשית את הקעקוע הזה

בגלל שלא הצלחת ללכת עד הסוף

בגלל שהיום נכבה בסוף כל לילה

ואתה נכבה בסוף כל תקופה

בגלל שאתה אחר עכשיו

ומנהרות של אהבה לא נפתחות בפניך באותה קלות

והמילים לא שוכבות איתך

גם לא נותנות לך נשיקה.

בדלת אתה מחליט

שתנסה השנה להיות פחות עצוב.

ואתה כל כך מקווה שהמפתח הראשון יכנס לחריץ

אבל הזמן אוזל, האור נכבה בפתאומיות ובבת אחת,

הדלת נפתחת

אבל רק עם המפתח האחרון.

בחדר אתה שוכב על המיטה השקטה שלך.

מבעד לחלון קול מזגנים בקומה העליונה.

אתה מזיע, הסדינים מזיעים

המצרכים משוועים ליחס על שולחן המטבח.

אם נהיה זבוב לרגע, ננפנף בכנפים ונלך למקום אחר.

בשמונה עיניים נראה את משאבת הדם הענקית הזו

טווה קורים של סמיכים של רגשנות

ומשותקת למקום מתוך שקיקה.

ואם נהיה אלוהים או אהבה

או כל דבר אחר אליו אפשר להשתוקק

לבנו יצא אל החלום הנקי הזה

ונשלח גדודים של מלאכים

שיצמיחו גאולה במקום שיאש ויבש וממשיך לקוות

זוג כנפיים טהורות

על כל מכה וכשלון.

אוי ערב סגרירי וחסר הקשר.

כמה אכזרי אתה יכול להיות לאלו שתולים בך עיניים עגמומיות.

כמה רחום הוא הדבר שאיננו אלוהים.

וכמה אכזרית היא הספינה הנעלמת במרחקי האופק שאין בו ים.